חשבתי לא מעט אם לכתוב את הרשימה הזו, ואפילו שהחלטתי כי ראוי לכתוב אותה (כי קשה לי לעבור על הנושא לסדר היום) – אני עושה זאת בלא חמדה.
אני פשוט לא אוהב ויכוחים ומריבות, אבל מצד שני שתיקה גם גובה ממך מחיר.
בפעם האחרונה שהתווכחתי עם גל מור הנושא היה מתן קרדיט לבלוגר שפרסם נושא זהה לזה שפורסם מאוחר יותר על ידי "ידיעות אחרונות" (אני התחלתי, גל הגיב, ואני הגבתי).
תשאלו מדוע שוב אני נדרש להתייחס לטור של גל?- הפעם מדובר בטור שכותרתו "מותה של עיתונות האינסטנט" (וגם הלמו הגיב לטור הזה, ב"נענע". אחח… המובטלים האלה, ימ"ש)
נדמה לי שגל מינה עצמו לשומר הסף של העיתונות המסורתית מפני הברברים השוטפים מכיוון האינטרנט.
הטור עצמו נראה לי עומד בניגוד מסוים לכותרת שלו, מאחר והטור לא רק שאינו מביא הוכחות לכותרת אלא דווקא מביא הוכחות להתחזקות ה"אינסטנט". הטור נראה לי יותר כמו קריאה שקטה, מעט מעורפלת, לחזור לסטנדרטים עיתונאיים ש"לפי הספר" כי "בפועל, העיתונות הרעה מצליחה יותר ויותר לכפות את סדר היום שלה על הזרם המרכזי".
לטעמי הכתבה הזו ראוי היה לה להינשא כנאום חוצב להבות בפני קולגות ומנהלים, ולא להופיע כטור בעל כותרת המתריסה ומכריזה על מות יצור שרק נולד, ורק ילך ויגדל (והכוונה היא לכלל העיתונאות המקוונת-עצמאית, לא רק ה"אינסטנט").
מעבר ליתרונות הברורים של האינטרנט בהעברת מידע כזרז לצמיחתה של עיתונות מקוונת ועצמאית, אולי ראוי שהעיתונות המסורתית תעשה בדק בית ותשאל עצמה מספר שאלות לפני שהיא רודפת את הילד החדש בשכונה (תגובה צפויה ונורמלית, אם כי לא מקדמת דבר):
• האם עיתונות "קופצת בראש", ואפילו צהובה – היא המצאה של הרשת? האם כל עיתוני הנייר עד היום עמדו בסטנדרטים הרצויים, וכעת, "פתאום", הופיעו "אקדוחני מקלדת"?
• ראוי לזכור שהיו אלו YNET ש"הנחיתו בהצלחה" את המעבורת "קולומביה", כדוגמא לכך שקיים הבדל של מספר דקות בודדות בין עיתונות מכובדת לעיתונות אינסטנט. לא זכורה לי תגובה רשמית של האתר לפרשה זו, אשמח אם מי מהמגיבים יוכל להצביע על תגובה כזו.
הלמו ביצע תחקיר משלו בנוגע לפרשה זו, ועל פי התחקיר שלו מדובר בטעות תמימה וזניחה. אני יותר ספקן.
• האם לא ראוי שהעיתונאים יאבקו על כך שיחוקק חוק שימנע מקרים בהם בעלים (או כל בעל תפקיד משמעותי אחר) של עיתון (או כל אמצעי תקשורת אחר) הוא אדם שהורשע בדין בעבירות שיש עימן קלון? (גילוי נאות: אני מצוי בקשר ראשוני עם גורם ב"ידיעות אחרונות". אני לא יכול לפרט כרגע, ולא בטוח שיצא מזה משהו, בטח לאור הרשימות שלי בעניינם)
• האם לא כדאי שבכל עיתון ממוסד יהיה אומבודסמן? (נציב תלונות הציבור, לרוב עיתונאי ותיק, מוכר ומקובל על הציבור, המטפל בהשגות הציבור על התנהלות העיתון ואף מציג קווים מנחים לפעולת העיתון). יש אפילו ארגון בינלאומי של אומבודסמנים (אני מקווה שזו מילת הריבוי הנכונה…) מתחום העיתונות, ול"מעריב" יש נציגות.
ה"ניו יורק טיימס" מינה לראשונה בתולדותיו אומבודסמן בעקבות פרשת ג'ייסון בלייר. אולי כדאי למנות אומבודסמן מבלי להגיע לפרשיות מסוג זה?
• אולי אחוז הידיעות שמקורן ביחצ"נים ודוברים מוריד מאמינות העיתון? בונה לו תדמית עצלנית (כי הבעלים רוצים לחסוך במשאבי עבודה עיתונאית ובכלל להפחית בכמות העובדים)? כזו שממעטת לצאת מחוץ למערכת ולהביא סקופים?
ב"מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, כדוגמה שאינני יודע אם היא עקבית, מציינים כי ידיעה מסוימת הגיעה ממשרד יחסי-ציבור.
• אולי לקוראים קשה יותר להבחין היכן נגמר העיתון ומתחילה הפרסומת (בייחוד בגרסאות האינטרנט של העיתונים הממוסדים)?
• אולי הקוראים רוצים לגוון את מקורות המידע שלהם? וכעת יש להם אפשרות לבצע הצלבת נתונים רחבה יותר?
• אולי מגוון מקורות המידע מקטין את הסיכוי לחסימת ידיעה בשל היכרות / לחץ על עיתונאים / עורכים?
• מדוע מרשה לעצמו עיתון (הן נייר והן מקוון) לפרסם ידיעות באופן אנונימי – כאלו שלעתים אינן חתומות כלל ולעתים חתומות בשמות כלליים כמו <שם העיתון>, <כתבי שם העיתון> (ללא פירוט שמות בהמשך הכתבה) או <מערכת שם העיתון>? האם יפה האנונימיות לעיתונות?
• האם עיתונות רצינית מעלה חוויות של גולש אלמוני מפורום מקוון לדרגה של טור דעה? רק בכדי ליצור עניין, ריגוש והרבה תגובות?
• מדוע אנשי תקשורת הם הכי פחות מוערכים בעיניי הציבור? (ואף אחד לא חתום אישית על הידיעה הזו)
• אם גל מעוניין ביתר רצינות במקצוע העיתונות, אז מדוע הוא, כעורך מדור המחשבים והאינטרנט, שותף למדור "קטעי קישור", המאפשר לכל אחד להיות עיתונאי לרגע, גם באופן אנונימי? האם זו סוכנות ידיעות/דעות פרטית תמורת קרדיט?
(ואגב, ממש לא מובן לי מדוע מדור זה צמוד למילה "בלוג", שלפי מיטב הבנתי אמור להוות ריכוז תכנים עקבי של אדם יחיד, בעל דעות וסגנון כתיבה ייחודיים, ולבטח ללא הגבלה מומלצת של 300 מילה).
• אם נתייחס למדור "אימייל אדום" של YNET: למה לאדם שעולה על ידיעה חשובה להעביר אותה דווקא לעיתון שאינו מעניק לו דבר: לא כסף, לא שווה כסף, לא זכויות יוצרים בסיסיות ואפילו לא קרדיט? בדיוק בואקום הזה יש מקום לפעילות של עיתונות אלטרנטיבית שתיבנה בדיוק על מקרים כאלו. שוב "מחלקה ראשונה", שהולכת צעד אחד קדימה ולפחות מעניקה למוסר הידיעה את פרסום שמו. אני מנחש ניחוש, לא פרוע, שלא רחוק היום בו כסף יחליף ידיים.
וזו רשימה ראשונית שלי, כלקוח של העיתונות, מבחוץ. אני משער שמי שחי את המקצוע מבפנים יוכל למצוא עוד כמה נקודות.
אולי איש לא היה טורח לעסוק בעיתונאות רשת עצמאית אם מעמד העיתונות והעיתונאים היה כה חזק ומכובד – עד שלא היה טעם להציע אלטרנטיבה ולעסוק בתחום.
כדאי גם להסתכל על הצד החיובי של העניין: אולי יקומו גם עיתונאי רשת עצמאיים, שיכתבו שלא במסגרת עיתון רשמי, ואולי אף רק במסגרת זמנם הפנוי – אך יעשו עבודה טובה, יסודית ונכונה. הם לא יהיו לחוצים להוציא מהר כתבות, לא ילחצו להספיק כמות מילים מסוימת, ולא יאלצו לצאת בכותרות מתלהמות או להתרכז בנושאים מושכי קהל רחב בכדי לרצות את צרכי הרייטינג של המפרסמים.
השאלה היא האם העיתונות הממוסדת תהיה נדיבה מספיק בכדי להצביע עליהם עבור קוראיה או שהיא תתייחס אליהם כמתחרה (למרות שלא תודה בכך) ובעיקר תתעלם מהם (אלא אם הם ייכשלו, כמובן)? אני מהמר על האפשרות השנייה.
הרשת היא המהפכה הצרפתית של דברים רבים, והעיתונות אינה יוצאת דופן.
נגמר עידן מרכזי הידע והבלעדיות, העם שותף לעשייה וקולו יישמע, גם אם אלו דברי הבל וסרק – הקוראים ישפטו וייבחרו את התכנים המתאימים להם, ולא פחות חשוב: הראויים להם.
(וכן, המשפט האחרון דו-משמעי)
ראוי שהעיתונות הממוסדת תנצל מהפכה זו בכדי לבדוק את עצמה ולבנות את עצמה מחדש – במקום להתנגד למהפכה ולהתנשא מעליה (ללא סיבות רבות מדי, כפי שהודגם לעיל), ולו בכדי להימנע מהלקח שלואי ה-16 למד: יש מהפכות שכדאי להצטרף אליהן במקום להתנגד להן.
מצד אחד אתה מציין שברשת כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו, ולראיה: אתה כותב מה שבא לך. מצד שני, אתה חייב להזכיר באותה נשימה שדה מארקר קיבלו אותך, ושידיעות נמצאים איתך במגעים – האם זו לא הגושפנקא הישנה והטובה שכולנו רוצים לקבל? או אולי אתה רוצה להוכיח בזה את איכות הכתיבה שלך? אבל אם ניחנת בכתיבה איכותית, אולי זה מרוקן מתוכן את האמירה לגבי "כל אחד יכול"? אני פשוט מבולבלת.
(גילוי נאות – אני עשויה להימצא במגעים בכל רגע נתון עם כל אחד מהעיתונים בארץ, למעט עיתון כלכלי מסוים).
כל אחד יכול, בתיאוריה. אבל ברשת כמו בעיתונות, מי שכותב בכישרון ומפגין ידע בתחומו, יזכה לקוראים. מי שמשעמם, כותב בנאלי ומפגין בורות, יבריח קוראים. זה הרבה יותר חשוב מכל תעודה (אגב, גם ב"חדשות" של פעם, כך אומרים, כל אחד היה יכול להיות עיתונאי, כולל המרכזנים). אז היום כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות, אבל את מי קוראים? את מי שהיה מקושר מקודם, מתוקף תפקידיו בעיתונות הכתובה (יואב יצחק). אתר החדשות של רמי יצהר צהוב ומוטה, אתר דבקה בלתי אמין בעליל, ושאר האתרים שמחזיקים מערכות חדשות מסתמכים על – או עובדים צמוד עם – מערכות עיתונים גדולים. זה אומר שבהחלט יש צ'אנס שרמי יצהר יביא את הסקופ של החיים על פרשת טננבוים, נאמר, ואם זה יקרה תגיע לו תהילה רבה, אבל בתור מקור מידע ראשון אני לא אפנה אליו.
בנושא היח"צנות, כבר אמרתי מה שהיה לי לומר ואין טעם לחזור על הדברים. רק משהו צדדי – למרבית הצער, אם יש השפעה של הרשת על העיתונות הכתובה בשנים האחרונות, היא ניכרת לא בדמוקרטיזציה או בפתיחות, אלא בעיקר ברידוד הכתיבה, בכותרות תמהוניות ובשפה שהופכת עילגת יותר ויותר. אז סבבה שכל אחד יכול, אבל צריך לשאוף לאיזה סטנדרט. אתה עצמך הבאת את דוגמת הציירים – כל אחד יכול לצייר. אפשר להתווכח על הקריטריונים של גלריות לאמנויות. אבל ביום שמוזיאון תל-אביב יציג תערוכה של ילד בן חמש שאצרה הגננת שלו, אני רוצה לראות אותך נכנס לשם ומשלם 30 שקל.
הגב' מירון רמזה בעדינות שאני כותב וכתבתי במקומות מסוימים בגלל ש"נשברו הכללים" וכל אחד יכול לכתוב בכל מקום, כי הרשת הוזילה ערכים רבים. היא שאלה מדוע "על התקשורת לקבל אותי". השבתי לה שאת השאלה הזו היא צריכה לבדוק עם האנשים שהחליטו שאני יכול לכתוב במקומות שלהם. לא מתפקידי להגיד מדוע אחרים הסכימו לקבל אותי.
הוספתי את "דה מרקר" בכדי להראות לה שרצף המקריות המלווה אותי ארוך ממה שהיא חשבה.
בואי ונפריד בין הדברים: אני (בין אם אני "סתם אחד" או "מישהו") "מקרה פרטי" של הרשת, וזה לא סותר את זה ש"כל אחד יכול" להעלות תכנים כאוות נפשו, באיזו איכות ותדירות שבא לו. וכמו שאמרתי, אם לא היו מקבלים אותי, הייתי פותח אתר עצמאי או ב"ישראבלוג", כמו כולם.
את "ידיעות" ציינתי במסגרת הגילוי הנאות. אני בקשר אתם כבר מספר חודשים (וזה נגרר באשמתי) ולא רשמתי על כך דבר עד כה. זה לא משהו גדול, זה מוגדר כחד-פעמי, ולא בטוח שבכלל יצא לפועל. לא רשמתי אותם בכדי לעשות רושם על מישהו. היה לי יותר גרוע אם הייתי כותב את שכתבתי על נמרודי ואח"כ מישהו מבפנים היה מגיב: "היי, אבל אתה בקשר עם "ידיעות"". לא?
כולם מתחילים, בכל מדיום, כ"סתם אחד", וחלקם הופכים ל"מישהו" בתודעה של חלק מהקהל. הרשת מאפשרת ליותר אנשים, קודם כל להיכנס להגדרה של "סתם אחד" על ידי עצם העלאת התכנים שלהם באתר משלהם, ואולי אח"כ להיות "מישהו". הם לא צריכים השכלה או קשרים בכדי לחשוף את התכנים שלהם. זו דמוקרטיה של תכנים – כולם מציגים עצמם, וחלק נבחרים ישירות על ידי הקהל הרחב.
אני לא חושב שאיכות הכתיבה שלי נובעת מהצהרה שלי כזו או אחרת לגבי עם מי הייתי או עם מי אני כיום במגעים. מי שמתרשם מאיכות הכתיבה של אנשים בגלל אזכור שמות – זו בעיה שלו בנושא צריכת תכנים.
(גילוי נאות – "עיתון כלכלי מסוים" = גלובס)
רדידות ועילגות הן תופעות לוואי רגילות של דמוקרטיזציה ופתיחות. אבל אף אחד לא מכריח אף אחד לכלום, כל אחד יכול לבחור לו את מקורות המידע שלו.
מה שאת מתארת כהשפעה שלילית של הרשת על העיתונות הכתובה: ראשית, מאין לך שדווקא הרשת היא זו שגרמה לשינויים (בהנחה ואת מתכוונת לעיתונות הנייר)? שנית, מצב זה מראה עד כמה העיתונות לא עובדת צמוד לקווי יסוד, אחרת זה לא היה קורה.
נכון שיש את הציורים האלו במוזיאון, של 3 ריבועים, שהרבה אנשים חושבים: "היי, גם אני / הילד שלי היינו יכולים לצייר את זה"?- למה הציורים האלו במוזיאון?- כי יש ממסד אומנותי שלם שמחליט מה נכון וטוב ומה שגוי ורע. יש תערוכות שהייתי מצטער לו שילמתי כסף בכדי לראות אותן.
אותו "עיתון כלכלי מסוים" הוא דווקא טלגרף. גם איתם אני לא במגעים.
איתן, דוגמה למה שביקשת לדעת: אם אתה עיתונאי ומקבל פרסומת למוצר חדש שעליו נאמר שהוא האיכותי ביותר מבין כל המוצרים מאותו סוג, הפיתוח החדשני ביותר וכדומה, כדאי שלא תצטט את הדברים כלשונם אלא תדרוש ממי שמספק את ההודעה את הסקר הסטטיסטי, המחקר האקדמי או כל סוג אחר של תיעוד שמוכיח את הטענה. וכשהלה מספק אותו, שהעיתונאי יבדוק מי הזמין את הסקר (כלומר, אם הוא לא נייטרלי) או המחקר (כנ"ל) ולעמוד על האינטרסים שלו (אם יש) ולציין זאת. בקיצור, יש מה לעשות מעבר לקריאה והעתקה של טקסטים. זה משהו שכל עיתואני מכיר ויודע.
הלאה. עיתונאי קיבל הודעה? שיואיל בטובו לעשות עבודה רצינית ולפנות למי שמייצג מוצר מתחרה. אולי להוא יש נתונים סותרים. הוא יכול גם ללכת לגורם חיצוני, אדם שתחום התמחותו באותם מוצרים אך אין לא אינטרס מסחרי ישיר באף אחד מהם, ולבקש את חוות דעתו, ולצרף גם אותה לכתבה.
אשר לזמינות ערוצי המידע. אתה טוען שעדיף לפרסם מידע באופן ישיר וללא הזדקקות לעיתונים מקוונים וכדומה. שוב: כמעט בלתי אפשרי, ברמה המעשית, לעבור על כל אתר מידע פרטי. שהרי כל רבע בלוג מישראבלוג יכול לנכס לעצמו את התואר הזה ולהביא ידיעות כאלה ואחרות. כמה כאלה אתה מכיר שהצליחו להתרומם לדרגה של אותר מוכר ורציני שגם מספק ניוז בריל טיים וברמת אמינות גבוהה?
יואב יצחק הוא דוגמה טובה לאתר מידע אישי, אבל הוא גם דוגמה לא טובה לאתר מהזן שאליו אתה מתכוון. יואב יצחק אינו עיתונאי שמנותק מאינטרסים עיתונאיים של גופים אחרים, משום שהוא כותב בגלובס ובמעריב. יתר על כן, בפרשת נמרודי הוזכרה הלוואה שביקש מנמרודי לצורך הקמת אתר "מחלקה ראשונה" שלו. אין בכך פסול, אמנם, אבל הדבר מעיד על כך שקשה מאוד להשיג אי-תלות מוחלטת מכל מקור אינטרסנטי שהוא.
* עכשיו זה יותר מעמיק, כי מקודם רק כתבת "להרים טלפון", וכעת הוספת את הנושא של דרישה לקבלת תכנים נוספים המגבים ומאמתים את ההודעה הראשונית ועוד פעולות.
* לא כ"כ הבנתי את הפסקה השלישית שלך. לדעתי אפשר לפרסם מידע כגון הודעות לעיתונות בהרבה צורות ישירות, שאינן תחליף לעיתונות המקוונת, שאני מעדיף שהיא תעסוק בדברים החשובים, שהיא תקבע את חלק מסדר היום הציבורי, ולא שידחפו לה לפרצוף תכנים אינטרסנטיים שיעזרו לעיתונאים למלא מהר את העיתון ולסיים את יום העבודה בלי לזוז מהשולחן.
מבחינה טכנולוגית זו בכלל לא בעיה להקים אתר שכל הזמן יקבל תכנים ממי-שאתה-רק-רוצה, ויציג אותם בזמן אמיתי. זה יהיה שירות לציבור.
* אין איש שאין לו אינטרסים, ואין אדם שלא קשור לאחרים בצורה זו או אחרת. אי אפשר אחרת, אלא אם אתה חי לבד על אי בודד. בגלל זה יש איזונים וריבוי תכנים, שלעתים מנוגדים זה לזה וכך נוצר שיווי-משקל.
לא אמרתי שיואב יצחק קדוש, פשוט נתתי דוגמאות פשוטות מהאתר שלו – כיצד ניתן לבצע הפרדה בסיסית (אפילו אם היא לא מלאה, אני לא קורא קבוע של האתר שלו) בין תוכן יחצ"ני לתוכן מערכתי, כאשר יש רצון.
איתן, במלים "להרים טלפון" התכוונתי בדיוק למה שרשמתי לאחר מכן, אלא שסברתי שכוונתי מובנת, שהרי ברור שהכוונה אינה שהעיתונאי ייצור קשר עם היחצ"ן רק כדי לשאול לשלומו או משהו מעין זה.
עד לפני זמן לא רב התקיים אתר עצמאי בשם אנליסט אונליין. האתר הציג, לכאורה, ידיעות כלכליות. בפועל, היו אלה קומוניקטים של יחצ"נים שהוכנסו לשונם כלשונם, מילה במילה, כמעט ללא מעורבות של עורך או משכתב. התוצאה הייתה מעין לוח מודעות שלא ייצג כמעט כל זווית עיתונאית. האתר הזה, אני חיב לומר לך, סבל מדואליות מסוימת: בצד העובדה שניתן היה למצוא בו המון חומר שמקורו ביחצ"נים וביתר מקורות מידע סובייקטיביים, חסר היה שם שיפוט כלשהו, עבודת תחקיר עיתונאית ובדיקה מדויקת של העובדות. את זה פשוט אי אפשר היה למצוא.
בקהילת היחצ"נים היה אנליסט אונליין במתכונתו הקודמת מעין ברירת מחדל: מה שלא ידע היחצ"ן אם יפורסם בדה-מארקר או בגלובס או בהארץ הוא ידע בוודאות שיפורסם באנליסט. העיתונאים, לעומת זאת, זלזלו בו כמעט בגלוי, מאותה סיבה עצמה. מאוחר יותר רכש דה-מארקר את האתר וכיום הוא חלק ממנו ומהווה זירה לפעילות עיתונאית בסגנון שונה לגמרי.
הנה, לשיטתך, אתר שדווקא לא השיג את מבוקשו. הוא אמנם היה לוח מודעות, אבל ההתייחסות אליו הייתה כאל מצבור של הודעות-מטעם שמעידות על עיסתן ללא כל בודק ומבקר.
"זה יהיה שירות לציבור" היה בציניות.
ברור שאתר שכזה לא יהיה יותר טוב מעץ ברחוב עליו נעוצות מודעות שונות, ותדמיתו בהתאם.
אני לא מצפה שיתייחסו לאתר שכזה ברצינות וטוב שכך.
זה הכיוון אליו אני חותר – הפרדה בין תכנים, שכל צד יקבל את היחס המתאים מצד קהל הקוראים, שיהיה ברור איפה נמצא כל אחד, ולא יהיה עירוב תכנים לא בריא, שמכניס (כפי שראית בתגובות לרשימה של דרור גלוברמן, http://drorgloberman.com/?p=5075 ) מתח וחשדנות מיותרים לעבודת העיתונאים.
איני מצויה בפקטי הדיון המתנהל, וקשה לי להיכנס לכל הקישורים בשעת לילה מאוחרת. אני מגיבה כי הנשא שעלה בכתבה מעסיק אותי בתקופה הארונה
הייתי רוצה להפסיק לקרוא עיתונים מודפסים המחליטים בעבורי מה עלי לקרוא
הבנתי ששנים אני משקיעה כסף וזמן בקריאת עיתונים , ירחונים, מוספים ומעצבת את תודעתי החברתית פוליטית
ועוד) על פי הכתוב בהם(
אני מנסה להיגמל ובינתיים איני מצליחה בזאת
כל העיתונים משרתים את הגישות של הבעלים שלהם
שימו לב: שלושת העיתונים הגדולים שייכים ליורשים שקיהלו את העיתונים במתנה
אני חשה שבמשך שנים אני מממנת אותם מבלי שלאינטרסים שלי יהיה ייצוג ממשי בעיתונים אלו
כמה אופייני לישראלים: מקטרים בלי סוף ותובעים לקבל השפעה במקום שבו זה ממש לא מגיע להם. שלומית, העיתונים הללו הם פרטיים. הם לא ממומנים מכספי משלם המסים אלא מכספי מפרסמים ומהשקעות פרטיות. על איזה אינטרסים את בדיוק מדברת?
לשם השוואה: האם, בקנותך בגדים, למשל, את סבורה שהאינטרסים שלך צריכים להיות מיוצגים בחברה המייצרת אותם? כלומר, שב"קסטרו" או "לי קופר" יציעו לך מושב בחבר המנהלים רק מתוקף העובדה שאת מואילה בטובך לרכוש מוצר שלהם? לא נשמע הגיוני, נכון? אז מה פתאום שהעיתונים ייצגו את האינטרסים שלך? הם לא חייבים לך דבר. לא אוהבת אותם – אל תקני אותם. סה טו.
המידע הוא מזמן לא בשליטת העיתונים הגדולים וגם לא אלה המקוונים. בזכות האינטרנט, על כל כותרת דבילית של וואלה! וכל הפגנת בורות (כפי שהראה גדי שמשון, במקרה של "לנצח" – שפילברג, והמטוס היורד על ראשי הדייגים…)
מיד מקבלת בראש מבעל בלוג או טוקבקיסט דעתן.
כמו שההיסטוריה היא כיום טקסט שניתן לפרשנויות בלתי אחידות, כך גם ההווה. העיתונות המודפסת שייכת ברובה המכריע לשתי משפחות, מוזס ונמרודי, והן בעלות אינטרסים רבים.
אלא שגם הקוראים יותר משוכללים כיום ולא אוכלים בהכנעה כל ידיעה ומידע.