גלים של הרס

רגע לפני שאתם שוכחים את הצונאמי, או אם אתם לא בטוחים שממש הבנתם מה קרה כאן, אז האתר waveofdestruction.org הוא בשבילכם.

אזהרה: חלק מהתכנים באתר מציגים צילומים מפורשים של גופות ופצועים. לשיקולכם.

הקים אותו בחור, כנראה אוסטרלי, בשם Geoffrey Huntley, אשר על פי כתובת הדואל הניתנת באתר ועל פי מספר דומיינים בהם מתארחים קבצי הוידיאו – כנראה עובד בתעשיית משחקי המחשב, אשר התגייסה והעניקה את האחסון לקבצים ואת רוחב הפס הנדרש לגשת אליהם.

עיקר התוכן המעניין באתר הוא סרטוני הוידיאו.

בחלק זה של האתר סרטונים רבים, אשר מתווספים באופן יומי. יש גם אפשרות להוריד הקבצים בשיטת BitTorrent.
רובם סרטונים שצולמו על ידי תיירים או מקומיים, במצלמות חובבים. לעתים אלו מצגות "מוסרטות" של צילומי סטילס וגם קצת כתבות טלוויזיה. יש גם הדמיה ממוחשבת ודינמית של הצונאמי מתפשט מהמוקד אל היבשות השונות.
בחלק מהסרטונים רואים כיצד צילומי התיירות הרגועים הופכים למנוסה מבוהלת ברגע שהצלמים מבינים שהגלים המתקרבים מכילים יותר מאשר נראה לעין על פני הים.
כתבת הטלוויזיה המצמררת ביותר היא זו הכוללת ראיון עם האמא אשר החזיקה את שני ילדיה, וכאשר הרגישה שכוחותיה אוזלים, עזבה את הבכור מביניהם, אשר בדיעבד ניצל בדרך נס.
חפשו את הסרטון ששמו כולל את הביטוי "Jillians-Choice".

באזור תמונות הלווין יש תמונות ברזולוציה גבוהה המדגימות את האזורים השונים לפני הגלים ולאחריהם. בתחתית הדף יש שתי תמונות אשר מפוצלות באמצעות קו ירוק אנכי, אשר על ידי הזזתו תוכלו לראות באופן ברור ביותר את השפעת הצונאמי.

יש גם את אזור התמונות של האתר, שהוא פחות דרמטי מצילומי הוידיאו, אך בהחלט ממחיש את גודל האסון.

מאחר וכנראה האתר נבנה בהתנדבות, יש בו פרסומות. אנא לחצו על מספר פרסומות בכדי לסייע למפעיל האתר ולהעניק לו תגמול מינימלי על מאמציו בתיעוד האסון הזה.

לאחר צפייה בתכני האתר נראה שהדרך הפשוטה ביותר לתאר את האסון הזה היא שהים עלה על גדותיו. פשוטו כמשמעו. האזורים שניזוקו ביותר הם האיים הקטנים והשטוחים אשר הים כמעט וכיסה אותם, אחריהם נמצאים אזורי החוף התיירותיים אשר גם הם אינם גבוהים בהרבה מגובה פני הים.

.Human judges can show mercy. But against the laws of nature, there is no appeal (ארתור סי. קלארק)

ביד חזקה, בזרוע נטויה ובמצח נחושה

חברת האצ'יסון, חברת האם של פרטנר, הידוע בישראל בשם Orange, מצהירה שהיא שמה עלינו פס. רַסְמִי. בתשקיף. אוי, הכֵּנוּת! הכֵּנוּת!

החברה התאקלמה במרחב המזרח תיכוני, ויודעת: כאן עושים מה בא לנו. אפילו אם זה לא דומה לפרסומות המלוקקות שלנו.

השאלה היא האם המידע הזה ייכנס לאתר "פורום החברות הסלולריות". החשש מהקרינה איחד יריבים מושבעים לכדי נופת צופים.
אה, ואם מדברים על נוף, אז תראו כיצד הם מציעים לנו לשלב את האנטנות בחיי היום-יום שלנו, בלי שנרגיש. אפילו בשילוב עם עץ. אמיתי. (ככה הם אומרים, אני ממש לא הצלחתי לזהות אנטנה. סימן שההסוואה עובדת). העיקר שלא נדע שיש משהו שמקרין עלינו בסביבה.

וכעת לשוס: באותו אתר, מוצגת תמונה שהיא צילום של אמנה. כן, אמנה. שנחתמה בין מרכז השלטון המקומי (זה שחלק מחבריו לא משלם משכורות לעובדיו כבר כמה וכמה חודשים) לבין חברות הסלולר. אפילו פרסמו מודעות התחייבות ברוח האמנה. וגם ועדת שרים נכבדה מצאה לנכון לשבח יוזמה ראויה זו.
על האמנה חתומים באופן אישי מנהלי חברות הסלולר באותה העת.

תראו איזה יופי, חברות הסלולר התחייבו שממועד חתימת האמנה "לא תוקם אנטנה סלולרית הטעונה אישור בתחומי רשות מקומית ללא קבלת היתר בניה כדין."

ומוסיפים: "בכל מקרה, בתום תשעה חודשים מיום החתימה על האמנה יפעלו הצדדים לכך שלכל המתקנים המוצבים בתחומי הרשויות המקומיות יהיה היתר בניה." לא נוסח ממש מחייב, אבל העיקר הכוונה.

האמנה נחתמה ב-14 לספטמבר 1999.

ולסיום, סיפור קטן מניסיוני:
סיפור זה הוא בנוסף לכאבי הראש שתוקפים אותי כאשר אני מדבר בסלולרי.

אולי שמתם לב, אבל כאשר אתם בחדר שיש בו רמקולים קטנים, של מחשב – פתאום הרמקולים מתעוררים לחיים ומשמיעים קולות חשמליים משונים? ומספר שניות אחר כך מתקבלת שיחה סלולרית במכשיר סלולרי קרוב?

התופעה הזו סקרנה אותי, ועשיתי ניסוי דומה: בעת שיחה סלולרית, קירבתי את המכשיר הסלולרי למסך המחשב (מהסוג הוותיק, מבוסס שפופרות, CRT). ככל שהתקרבתי למסך התמונה הלכה והתעוותה. מהר הרחקתי את המכשיר, בכדי למנוע נזק למסך.
אם זו ההשפעה על שפופרת מסך בעלת זרם חשמלי מכובד – מה תהיה ההשפעה על מוח האדם?

קיימים כמובן כל המחקרים אשר טוענים שאין כל סיכון בקרינה הסלולרית. אני מכבד אותם, גם אם יש כאלו שמומנו על ידי חברות הסלולר.
אבל ההרגשה הבלתי-מדעית-לחלוטין שלי אומרת אחרת, ואני מעדיף להרחיק ממני מכשירים שאני מרגיש שגורמים לי נזק, על בסיס ניסיון אישי.

נדמה לי שמישהו כתב פעם כך, ואני מסכים לכך בלב שלם: חברות הסלולר הן חברות הטבק של המאה העשרים ואחת.