Mr. Hi-Tech goes to Jerusalem

 

( פורסם באתר TheMarker.com בתאריך 4.3.2001 )

 

משפט זוטא:
הרעיון למאמר זה קפץ לראשי עם שמיעת שמו של שלום שמחון כמי שהוכתר כשר החקלאות הבא.

אולם, למזלי היה בידי מגזין "תרבות דיגיטלית" של "גלובס" (מלח-מים, מלח-מים, מלח-מים), אשר על שערו הייתה כותרת המשנה "שר לענייני אינטרנט? לא במזרח התיכון הישן". כותרת זו התייחסה לכתבה בשם "מה אתם עשיתם בשביל הייטק?" מאת נאורה שם-שאול, ועסקה בעיקר ביחסן של המפלגות בישראל (וקצת של הממשלות השונות) לנושאי הייטק ואינטרנט. אני מנחש כי הכותרת שעל דף השער לא ניתנה על ידי הכותבת, בשל הקשר העקיף שלה לכתבה.

בכל מקרה, ההקדמה הזו באה להגיד שלא העתקתי או קיבלתי את הרעיון מכותרת זו. חשבתי על זה קודם. אם אתם לא מאמינים לי – אני אביא פתק מההורים.

יודע חקלאי פיקח

לפני קום המדינה ואחרי הכרזתה – כאשר הציונות וההתיישבות היו בשיאן, תפיסת שטח והקמת יישובי קבע הייתה צו השעה מכל הבחינות: ביטחונית, כלכלית, דתית ולאומית. החקלאות הייתה המשך טבעי לתפיסת חזקה על שטחים נרחבים, ומגזר כלכלי מתבקש בשל מחסור בסביבה של מסחר ותעשיה מתוקנים.
מאז ועד היום החקלאות המסורתית נדחקה לשולי הכלכלה הישראלית, ככל שהמדינה התפתחה בכיוונים של מסחר ותעשייה.

לא שאני מפקפק או מזלזל ברצינותם של החקלאים או באהבתם ומסירותם לתפקידם – אבל נדמה לי כי כבר זמן רב החקלאים עוסקים יותר בקבלת פיצויים מאשר בעבודה חקלאית:
החורף שחון?- הירקות לא גדלו. פיצוי!
החורף היה קצת חזק מדי, והגידולים טבעו / הופצצו בברד – פיצוי!
הקיץ היה חם ולח, אך האבטיח את הכובע שכח?- פיצוי!

וכעת נעשה הפסקה קלה לחלום בהקיץ:
אולי נוכל גם אנחנו, בענף ההייטק, להתחיל לדרוש פיצויים. שימו לב:
הנסדא"ק נפל?- פיצוי!
הלקוח ביטל את החוזה?- פיצוי!
מנהל הפיתוח ערק למתחרים?- פיצוי!
הסושי היה מקולקל?- פיצוי!
AOL לא קנו אותנו?- פיצוי!

לא זכור לי עוד סקטור כלכלי שמקבל פיצויים בצורה כל כך אוטומטית ו"מובנת מאליה", בלי צורך אפילו לשבות. מקסימום עורכים הפגנה מצומצמת ומצולמת של חלוקת חינם של תבואות או השמדתן.
שלא לדבר על מקרים אחדים שנתגלו – של מכירת מים מוזלים (שנועדו להשקיה) לצד שלישי כמי-שתייה, ועל הכסף הגדול בעסקי הקרקעות הנזרעים כיום.

ברור ומובן שלמגזר זה, מעצם ההיסטוריה שלו – יש משרד ממשלתי משלו, עם שר במשרה מלאה, שדואג לאינטרסים של שולחיו.

COM. התנערה עם חלכה

מן הצד השני, כבר שנים לא מעטות שמגזרי האלקטרוניקה, המחשבים והאינטרנט (להלן "הייטק") מזנקים מעלה בעקומה תלולה בכל היבט: תרומה לתוצר הלאומי, מספר חברות, מספר מועסקים, מחזורים עסקיים, וקשרי יבוא-יצוא.

וככל שהענף ההייטק עולה ופורח – כך הוא מרגיש חזק יותר את החסמים לגידול הנובעים מהחוקים, הבירוקרטיה והמיסוי – שאינם מכירים בצרכים המיוחדים שלו. מצב זה גורם לחברות רבות לרשום עצמן בחו"ל, למרות שעיקר פעילות ה"ייצור" מתרחשת בישראל.

כך יוצא שמדינת ישראל למעשה דוחקת החוצה את האנשים, העסקים והעתיד של תחום ההייטק. מדינת ישראל לא החליטה רשמית (בגיבוי מעשים) כי ענף ההייטק הוא עתידה של המדינה וכי יש לתמוך בו באותה העוצמה בה נתמכה החקלאות בעבר.

מאחר וממילא המדינה כל הזמן נמצאת ב"סיבוב" (כל פעם לכיוון אחר) ואין קו מנחה מרכזי, הרי שהאופורטוניזם חוגג – כאשר המפלגות מתפרקות לאינטרסים צרים עד לרמה של חברי כנסת (ייצוג סוגי יישובים (עיירות פיתוח מול קיבוצים), אמונות (דתיים מפלגים שונים מול חילונים), או סתם עבריינות) – אין שום סיבה שמי שבאמת מגיע לו, לא ייקח את הנתח שלו.

תעשיית ההייטק בישראל היא תעשיה עתירת ממון, אנשים מוכשרים, קשרי מסחר עם חו"ל, מוערכת ובעלת מוניטין ברחבי העולם.
אבל כל מה שהתעשייה הזו יודעת לעשות כלפי חוץ – היא נכשלה כשלון חרוץ כלפי פנים. הסנדלר הולך יחף.

הגיע הזמן שראשי החברות והארגונים של ההייטק בישראל יתארגנו, יעבירו קופה קטנה למעשי צדקה, יקימו צוותי עבודה – ויתחילו לדרוש מהממשלה והכנסת את שלהם.

ויש להשתמש בכל הכלים האפשריים:
• התחלת מהלך להקמת משרד ממשלתי ייעודי להייטק – כולל הרצת מועמד מתאים לתפקיד (רצוי להכין שניים, אחד מכל מפלגה גדולה (ש"ס?), בכדי לכסות את כל האפשרויות)
• העלאת קמפיין אשר יגדיר את ההייטק כיעד מספר אחד של מדינת ישראל
• פעילות לוביסטים בכנסת
• העברת חוקים תומכי הייטק – כגון הקלות מיסוי לעובדים ולעסקאות ועדיפות לחינוך ממוחשב (כולל אנגלית מוגברת).
• סבסוד הקישור לאינטרנט, בכדי לקרב אוכלוסיות נוספות לנושא, ובכך להנמיך את הסף הנדרש לשימוש ברשת.
• תמיכה מוגברת בהבאת חברות מחו"ל להקים בישראל מרכזי ייצור ופיתוח (כדוגמת מפעלי אינטל). פעילות זו גם תתרום בעקיפין לביטחון המדינה בגלל הקשר הישיר בין הביטחון ויציבות המדינה לבין התוצאות העסקיות של חברות אלו.
מצורף קישור לכתבה קודמת שלי, "מגן הכסף", שעסקה בנושא זה.

אין שום סיבה שמה שאנו עושים כל כך טוב בעולם – לא נעשה בבית למען עצמנו ישירות, ובעקיפין גם למען המדינה.

אשמח אם תוסיפו במנגנון התגובות הצעות לדרכי פעולה ותעלו שמות למועמדים ראויים למשרת שר ההייטק הראשון בישראל.

בואו ונעלה (נשדרג?) את ירושלים על ראש שמחתנו.

 

 

אחרית דבר / הערות לימים אלה:

 

1. אני זוכר שבתגובות למאמר המקורי, הגיב אחד הקוראים בסגנון של "שופכים את דמם של החקלאים". ואז הוספתי תגובה משלי שכבודה של החקלאות במקומה, אך היא הופכת לגורם שולי ומשני בכלכלה הישראלית, ולמרות מיצובה החדש, היא עדיין זוכה למשאבים ציבוריים מעבר למגיע לה.

בנוסף הבאתי כדוגמה את אתר "הקרן לביטוח נזקי טבע", בה שותפה גם ממשלת ישראל.
בקישור פנימי של האתר, בשם "אסון טבע", יש כמה פנינים של שיח פנימי מחקלאי לחקלאי:
"היכולת וההשפעה הפוליטית של החקלאים נחלשת"
"החוק מהווה פגיעה חמורה בתדמית החקלאים"
"מגנוני הביטוח יכולים לשמש כבטוחות לאשראי שכה חסר בחקלאות" + "הביטוח יכול לשמש כבטוחה נאות להלוואות"
"תדמית החקלאים – הסדר ביטוח האסונות הופך את התהליך לתהליך כלכלי ומשפר את תדמיתם של החקלאים שלא יזדקקו להפעלת שדולה פוליטית לשם הכרזה על אסון טבע הפוגעת בד"כ בתדמיתם"

 

2. לצערי, הקריאה שלי נשארה תלויה באוויר, עד שהתפוגגה (עניין של יום-יומיים…). כנראה שהייטק הוא ענף אישי ולא קבוצתי, או (אם מסתכלים מהצד החיובי) שהוא תחום שלא מחכה שיתנו לו אלא דואג לעצמו.

בכל מקרה, יוזמה כזו, להציב את ההייטק בראש סדר העדיפויות של המדינה בתוספת הקמת משרד ממשלתי מתאים – לא קמה. בישראל של היום הביטחון הוא חזות הכל, ועל פיו יישק דבר.
סינגפור או דרום קוריאה אנחנו כבר לא נהיה.

 

עיניים עצומות לרווחה

 

לכל תושבי שוויץ, שלומות.
כאן מדברים ממנהלת מחוז החלום, שוויץ.
אנו רוצים להתנצל בזאת על פרשת 1391.

אתם משלמים מיסים גבוהים, מתנהגים לפי החוק, אוכלים שוקולד טוב ושרים יודל.
באמת שזה לא מגיע לכם.

מישהו חמד לצון, ובחוסר טאקט רב גרם לכם לחשוב שאתם חיים במדינה לבנטינית, אלימה, דתית, קיצונית, אשר צריכה שירותי ביטחון ענפים ואפלים בכדי לשמור עצמה.
אנו נדאג להסיר בהקדם את הנושא מסדר היום ולהשיב דברים לקדמותם.

חזרו נא לשגרת יומכם, הכל בסדר. אתם באמת בשוויץ הקרירה, הנעימה, המהוגנת וההומאנית.
זה היה רק חלום רע… חלום ר… חלום… חלו… חל… ח… …

מה אתם חושבים לעצמכם? שיש ארגון שנקרא שב"כ ודומיו, ומה חשבתם שהם עושים?
כאשר אתם שומעים על "מניעת פיגוע", "סיכול ממוקד", "פצצה מתקתקת", מה אתם חושבים?
ניסיתם לחשוב כיצד הדברים מתרחשים בפועל? או שלא? הדחקתם? או שדמיינתם לעצמכם איזה ג'יימס בונד שרמנטי, עטוי טוקסידו ועטור ג'אדג'טים מונע פיגוע תוך משחק קלפים בקזינו מפואר, עם מרטיני ואיזו חתיכה שופעת?

אולי כדאי לעשות סיורי לקוחות במתקנים הללו, כמו בחברות המזון הגדולות, בכדי שתדעו כיצד כספכם הציבורי מנוצל: "לימיננו תא מעצר טיפוסי, ובתוכו X. הוא לא התקלח שבוע כי החוקר Y אמר שזה ישבור אותו. אני דווקא חושב שכדאי לתת לו לאכול גפילטע פיש, זה יעשה את העבודה… גיחי, גיחי. לשמאלכם חדר החקירות החדש שלנו, כמו שאתם רואים, לא חסכנו: הרבה שקעי חשמל, נבוטים, מזרקים וצבתות. סליחה? כן, אה, הנה בבקשה לך שקית הקאה. רק לא על הרצפה בבקשה".

אתם לא מוכנים שדברים כאלה יעשו בשמכם? שמכם?
מי שואל אתכם? שואלים אתכם כאשר מסכלים פיגוע על ידי מכות רצח למישהו? או משפילים אותו?
נזעקתם כאשר יואב קרני כתב על הקשרים שלכם עם אידי אמין באוגנדה והסיוע שהענקתם לארגנטינה?
אתם לא יודעים שיש כאן תעשיה ביטחונית משגשגת, שמייצאת לרבות ממדינות העולם השלישי, שרבות מהן אינן בדיוק דמוקרטיות?
או שזה רחוק מדי מהעין שלכם?
מה בדיוק אתם עושים בכדי שישאלו אתכם? מנסחים תגובה שנונה באיזה אתר אינטרנט?

אין ספק שכבר לא ניתן להפריד סיבה ומסובב מאז כיבוש השטחים, ודווקא בשל כך, בכדי להתחיל את החזרה לשפיות – צריכה להתבצע הפרדה. מיידית, חדה, חד-צדדית ואלימה ביותר במקרה של בעיות מהשכנים (הכוונה גם למתנחבלים). הקשר הגורדי הזה צריך להתנתק באבחת חרב החלטית. שום דרך אחרת לא תעבוד כאן.
אולי באמת כבר עדיף שהעולם יסובב לנו את הזרוע ויביא לפה כוחות צד ג' להפרדה בעל-כורחנו. אם לנו אין שכל – אז לפחות נייבא קצת.

אתם, גבירותיי ורבותיי, עיוורים מרצון ומדחיקים בששון.
לפחות עד שתוקעים לכם בפנים דוגמה קטנה מהמציאות שמאחורי בועת היומיום שלכם. ואז אתם יוצאים במחאת דמיקולו, ברמת המקלדת וההפגנה שאולי נתפוס בה חתן / כלה ואח"כ נלך לבר לשתות משהו.

המחאות הפומביות האפקטיביות היחידות היו של וענונו ויגאל עמיר, משני הקצוות. הם ביצעו מחאה לא חוקית ולא לגיטימית במסגרת חברה אנושית מתוקנת, אבל הם היו מוכנים מראש לשלם את המחיר. והם משלמים אותו. מחירה של מחאה אפקטיבית, לצערנו.

אולי אם רבים יותר מאתנו היו מעורבים בעשייה שוטפת ויעילה (ולא רק באינטרנט) לטובת הדברים בהם הם מאמינים – לא היו מתבצעות מחאות כה קיצוניות של בודדים.
השינויים האמיתיים מתרחשים בצעדים קטנים, רחוקים מהעין. לא בטקסי תרבות רבי משתתפים.

לחיים במדינה הזו, בצורתה הנוכחית, יש עלות.
רק שאתם מסרבים להביט בתווית המחיר או, לחילופין, אלו שכן מביטים נכוחה במחיר – להתמקח עליו.

הערות צד:

1. קול קורא, בריש גלי, למנהלי האתר, אורי וירדן: דרוש דחוף פובליציסט ימני לאתר, בכדי לאזן את קאדר הכותבים, ובהתאמה גם את הקוראים והמגיבים.
אשמח באם המגיבים יציעו שמות.

2. בקשות מהמגיבים (בחיים בכלל, ולרשימה זו בפרט):
א. תנשמו עמוק ותספרו עד 10. תשתו כוס מים, ושוב תספרו עד 10.
ב. תנסו לנסח תגובה עניינית ומנומקת, בכדי שנפיק משהו מהדיון המשותף.
ג. הנושאים רבים וקשים, בוערים וכואבים. למרות הכל, בואו ננסה לשמור על רוח טובה וגישה סבלנית.

מגן הכסף

 

( פורסם באתר TheMarker.com בתאריך 5/12/2000 )

 

בימים אלה, כאשר "המצב" עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות (חוץ ממלחיץ ומדכא) כדאי לראות זווית קצת אופטימית ומפתיעה – כיצד ההייטק שומר עלינו.

כיום, בניגוד לשנים הקודמות בהן היינו בעימות צבאי מול מדינות ערב, יש לנו בעלי ברית נוספים העומדים לצידנו – המשקיעים מחו"ל.

מארץ מחוסרת משאבים טבעיים משמעותיים (חוץ מצרות) – הצלחנו לפתח תעשייה שלמה, אשר גדלה כל הזמן – הנסמכת על ידע, יצירתיות וחוכמה.
בישראל כיום יש מגוון רחב של פעילויות הייטק – מרמת חברות ה-Seed, דרך מרכזי מחקר ופיתוח ועד למפעלי אינטל וטאואר.
גם חברות בעלות שם עולמי מושקעות כאן: מיקרוסופט, IBM, CA ועוד.

ההשקעות העצומות שנעשו עד היום בתחומי ההייטק השונים בישראל, והרווחים שהופקו בחלק מהמקרים ביססו את מעמדה של ישראל כשניה רק ל"סיליקון ואלי" שבקליפורניה.

מצב זה מכריח את המשקיעים והחברות לעקוב באופן רצוף אחר המתרחש בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית, וכעת – גם במצב הביטחוני.
אין לי ספק שכל מי שהמליץ ללקוחות שלו או לחברה שלו לבצע השקעות בישראל בעת שיחות השלום עם הרשות הפלסטינאית – נע כעת באי-נוחות בכיסאו.
אני משער שכל מי שהשקיע בשנים האחרונות בהייטק הישראלי הדחיק במידה מסוימת את הרקע של הסכסוך הישראלי-ערבי לטובת תקוות השלום והשגשוג.

אינטל, למשל, לקחה על עצמה סיכון עצום בהקמת מפעל מעבדים בישראל: רק חסר שהמצב יתדרדר עוד במעט בכדי לעצור את פעילות המפעל ו/או את יצוא המעבדים אל מחוץ לישראל.
שלא לדבר על מצב לוחמה שיכול לפגוע במפעל – פגיעה לטווח ארוך.
נוכל גם לשאול למה אינטל הקימה מפעל באירלנד ולא בצפון-אירלנד? ( רמז: IRA ).

תארו לכם מה תהיה השפעת מצב שכזה על התחזיות העסקיות של החברה, על ההתחייבויות שלה, המניות והמוניטין שלה. הדמיון מתחיל להשתולל. המילה "בועה" שוב עולה.
אופטימיות מוקדמת מדי של המשקיעים לגבי הסטטוס הגיאו-פוליטי של המזרח התיכון גרמה להם לשפוך עלינו כסף, בלי ערבונות של ממש מצד השכנים או הוכחת יציבות לאורך תקופה נאותה. 

מצב זה גורם לכך שאם בעבר לא היה איזון באינטרסים הכלכליים של העולם במזרח התיכון, בין ישראל למדינות ערב – הרי שכעת יש איזון.

בעבר, וגם היום, נשארו הנפט ותוצריו חומרי גלם חשובים לתעשיית האנרגיה העולמית – ורובו עדיין מופק במזרח התיכון, כולל העתודות העולמיות.
לאחרונה התחילו דיבורים באיפ"ק (ארגון המדינות הערביות המפיקות נפט) על שימוש ב"נשק הנפט" – האמברגו, כמו בשנות ה-70 העליזות (אלא שאז ביצעה את האמברגו אופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט)).
מזל שיש חברות מתונות בארגון, כמו מצרים – המזכירות כי לכל נשק יש תחמושת, המתבזבזת בעת השימוש בנשק – וכאשר לא מוכרים – לא נכנס כסף, ובכלל – להסתבך עם ארה"ב זה לא ממש בריא.

אולם, כיום לישראל יש משקל נגד משמעותי המגולם על ידי המשאב האנושי המצוין (והמצומצם) שלנו – המביא למכירות הייטק.

העולם, ובעיקר ארה"ב, צריך לשמר את המזרח התיכון במצב יציב בכדי להחזיק את המקל בשני קצותיו – להמשיך ולקנות נפט במחיר סביר וגם לטפח את חממת המו"פ של ישראל.
יש כאן בהחלט קונפליקט מעניין בין "עולם ישן" ל"עולם חדש" ( וניתן בהחלט להחליף את המילה "עולם" במילה "כלכלה" ), בין שני הפכים של הכלכלה העולמית, והכל אצלנו – רק במזרח התיכון, רק היום.

כל מי שיש לו יד ודולר בישראל – מעוניין כיום לשמור על השקעותיו.
הבעייה היא שרבות מן ההשקעות לא ניתנות למשיכה. הן מגולמות בעיקר ככוח-אדם איכותי (שאינו מעונין או אינו יכול לעבור מיידית לחו"ל) ובצורת מפעלי ייצור בסדרי גודל שונים.

היכולת של המשקיעים להגן על השקעתם כיום היא מצומצמת למדי ( טלפון לבשאר? Email לחתאמי? ) והפעולות העומדות לרשותם יכולות להתמקד במגרש הביתי שלהם על ידי השפעה על מקבלי ההחלטות בארצם – לטובת הרגעת המצב הכללי באופן ישיר ולטובת ישראל באופן עקיף.

במידה וחס-וחלילה יתדרדר המצב לעימות צבאי – טוב לדעת שיש לנו ידידים שירצו לעזור לנו, ולו בגלל שהם יודעים באיזה צד מרוחה החמאה על פרוסת הסיליקון.

 

 

אחרית דבר / הערות לימים אלה:

 

1. אני זוכר שאחד המגיבים לפרסום הראשון של מאמר זה, כתב כי מה שבאמת אינו ניתן להעברה הוא שדות הנפט, ולעומת זאת – אנשים יכולים לעבור ביתר בקלות. הוא כמובן צדק. יותר קל להעביר אנשים משדות נפט, אבל זה נכון בעיקר במובן הטכני של העניין.
אנשים יכולים לגלות עיקשות מאוד גדולה ו"להידבק" למקום מסוים, מסיבות רבות: קשר נפשי למקום, משפחה וחברים, בעיות כלכליות, אמונה דתית וכן הלאה.
אגב, גם היכולת של ישראל לשמר (רוב הזמן) גישה חופשית למקומות הקדושים לנצרות – היא קלף לא רע.

2. כעת, כאשר הטרור מתפשט ברחבי העולם, וגלי האי-שקט מתרחבים – קטנה האטרקטיביות לביצוע הגירה מישראל, מאחר והעולם המערבי, בייחוד האנגלו-סכסי, מתחיל להיות מאוים באופן קבוע.

 

3. וכמובן, החדשה העיקרית של זמננו אנו – כיבוש עירק. כיבוש עירק הוא מעין שבירת כלים ע"י ארה"ב. היא כבר לא קונה נפט. היא בעלת הבית. לפחות באופן רשמי ורגעי. היא באמת מנסה להחזיק את המקל משני קצותיו, אבל הפעם באופן ממשי.

הבעיה היא שאני לא רואה שום אופק אופטימי לארה"ב בעירק. לאחר דוגמת ויאטנם – קשה להאמין שהם יוכלו לשקם מדינה כל כך גדולה, בעלת אופי דתי / פוליטי / תרבותי כל כך שונה ומנוגד להם, ולצאת כמנצחים הומאניים.

כרגע זה יותר נראה כאילו ארה"ב בנתה לאל-קעידה ( ולכל שונא ארה"ב בסביבה ) מגרש משחקים חדש, בו יוכל להכות בארה"ב ושותפיה, בצורה קלה, קרוב לבית.  אני מהמר על סרט המשך – ויאטנם II.

 

4. אפשר להגיד שאנחנו כבר נכבשנו על ידי ארה"ב. כיבוש תרבותי, כלכלי. כמובן שהיה להם יותר קל בגלל מאפיינים רבים שהיו דומים מראש. עדיין, אם כבר כיבוש, אז זה הסוג הטוב ביותר – הנכבש לא יודע ולא חושב שהוא נכבש, הוא שמח ש"נתנו לו חסות", ש"זורקים לו כמה פרוטות". זה כיבוש שלא רוצים להשתחרר ממנו, להיפך, רוצים להיטמע עם הכובש.