צה"ל לראשות הממשלה!

אתר "הארץ", מספר לנו שצה"ל הוא צבא העם. חשוב לצה"ל לרדת אל העם, לחוש את רגשותיו ולהאזין למשאלות ליבו.

כחלק מרגישותו לציבור, עשה צה"ל מעשה והתקשר לעם.
מסתבר שחשוב לצה"ל לדעת מה העם חושב עליו – האם הוא אוהב אותו? האם הוא מוכן לעזור לו? מי העם רוצה שיעשה את פינוי המתנחלים – צה"ל החביב או המשטרה?

לצערו של צה"ל, העם דווקא חושב שצה"ל מתאים למשימה. האם זה כי העם אוהב את צה"ל או כי הוא חושב שהמשטרה לא מתאימה לפעילות פינוי-בלי-בינוי?
נראה כי הסקר פספס ולא שאל אנשים אשר חושבים שהמשטרה יותר מתאימה לבצע פעילות מסוג זה.

להלן הלו"ז הצפוי לצה"ל, כפי שלא נמסר על ידי דובר צה"ל:
בערב ראש השנה יסייר צה"ל בשוק התקווה ובשוק מחנה יהודה וילחץ ידיים לסוחרים ולעוברים ולשבים.
החל מהחודש הבא תוכלו לשלוח SMS לבחירת צה"ל כצבא הטוב בעולם.
בעוד שנה צה"ל ישנה את שמו ל-חד"ל (חונטה דמוקרטית לישראל).

 

מחשבות לפני המוות הבא

* אני מודה. אף פעם לא הבנתי את החלוקה בין "דרג מדיני" ל"דרג צבאי" (גם במשמעות טרוריסטי).
האם זה באמת משנה? האם באמת יש הבדל בין מבצע הרצח לבין המורה על ביצוע הרצח?- המבצע הוא אמנם זה שרוצח בפועל, אבל הוא לא היה עושה זאת בלי יוזמה ואישור של המשלח. אחריותם זהה.

אני משער שהחלוקה נועדה להגיד בשפה הדיפלומטית: כן, אנחנו שונאים אתכם, את כולכם, ומצידנו שתמותו – אבל צריך להשאיר מקום להידברות, ולכן נעשה הפרדה מלאכותית בין דרגים שמדברים לדרגים שהורגים.

כל מנהיג הוא גם רוצח.
כל מנהיג צריך לדעת שיש גם את הצד הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד.
מסיבות שהן לעתים מוצדקות ולעתים לא, הוא עושה זאת למען אינטרסים ברמות לאומיות, הוא יכול להיות מימין או משמאל, דמוקרט או רפובליקני – אבל בסופו של יום, הוא רוצח.

 

* איגרוף אירי, כך נדמה לי שקוראים לזה. שני המתאגרפים עומדים, ללא נוע, זה מול זה, במרחק אגרוף מונף. כל אחד בתורו מטיל ביריבו מכת אגרוף אחת לפנים. על המוכה חל איסור לזוז או להתגונן, הוא חייב לקבל את המכה. כך הם מכים כל אחד בתורו, והמנצח הוא זה שלא נכנע או לא התמוטט. זה שהוא בעל כוח-הסבל הרב ביותר, זה שמחשק את עורו בכדי למנוע את זליגת הדם, זה שיודע לשאת כאב יותר מיריבו.

למתאגרפים בשיטה זו אין אפילו את האפשרות שיש למתאגרפים בשיטה הקלאסית – להתמוטט זה על זה בעמידה, בחיבוק אוהב, המכיר בצורך לנוח מעט, ורק אחר-כך לחזור ולהרביץ.

איגרוף של עצלנים מטומטמים, יש יגידו, לא צריך סיבולת לב-ריאה, לא לרוץ, לא להתכופף, לא להניף ידיים כמגן, אין אפשרות לנצח בלי להיפגע באופן ממשי.
איגרוף של גברים אמיתיים, יגידו אחרים, מקבלים מכה וממשיכים, לא בורחים ולא מתחמקים, אתה שומר על המקום שלך ומי שנשאר עומד שומר על מקומו וגם מקבל את המקום של יריבו. מדמם, מצולק, סדוק, אבל מנצח – וזה העיקר, זו בעצם המטרה, לא?

 

* למזרח התיכון יש קצב משלו ולכן הוא ראוי גם לשעון משלו.
טבעי היה שיהיה זה שעון חול, אבל נדמה שאפשר גם להחליף את החול בדם.
כמו החול, הוא מצוי כאן בשפע ולעולם לא נגמר. פשוט הופכים צד ומתחילים מחדש.

 

 

 

 

 

 

משאל נסוג

עם הכרזתו של ראש הממשלה על תכנית ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה, החלה ביקורת רבה כנגדו גם מתוך "הליכוד", מפלגתו שלו, ובכדי להראות שהוא לא פוחד מהביקורת וכי "העם אתו", הוא אמר, אי שם בראשית פברואר השנה: "יש  חשיבות למשאל עם, שיהיה ברור מה חושב הציבור. זה נשמע רעיון טוב." אמר, והחל לבצע.

בחודש וחצי שחלפו מאז, היה על מה לדבר ולכתוב:

* חברת הכנסת החדשה ענבל גבריאלי התנגדה למשאל תוך העלאת טיעונים ציבוריים ("לא יתכן שנבחרי הציבור יתחמקו מאחריותם להכריע בשאלות הנוגעות לעתידה של מדינת ישראל") אך גם לאומיים ("שהרי ברור שהתגייסותם של הערבים תטה את תוצאות המשאל")

* נערך משאל מקדים, בקרב קהל מצומצם של יהודים בלבד, שממילא העניק את ברכת הדרך לתכנית, ללא צורך בתמיכת הערלים. כך שלגברת גבריאלי אין, כלומר – יש, ממה לחשוש.

* היו כאלו שלמרות, או בשל, נטייתם לשמאל – כבר כל כך מאסו במר שרון, עד שאפילו אינם מוכנים לקבל מידיו תכנית שמאלנית שכזו.

* משה פייגלין, ראש תנועת "מנהיגות יהודית", קורא לחבר שרון לוותר על המשאל ולתפוס מנהיגות ראויה, שתשקף את רצון העם: "כאן עלינו לברר את המושג 'רצון העם'. יש כנראה שני סוגים של רצון. יש את הקצף שעל פני הגלים, ויש את זרמי העומק. העם – כשיש לו מנהיגות ראויה, מביא לידי ביטוי את רצונות העומק הקולקטיביים שלו – את האלוקים שבקרבו ("אנשים – אותיות שם-אני" הרב יצחק גנזבורג). כשאין העם מתברך במנהיגות שכזו – הוא הופך לאספסוף. מנהיגות של אמת מביאה לידי ביטוי את רצונו האמיתי של העם, מנהיגות של הבל אוטמת את הנקודה הפנימית שלו והופכת אותו לאספסוף."

* אפילו כבוד הרָבוֹבַדְיָה נתן בראש לראש, ואמר דברים שאפילו אני הצדעתי להם (שרק ימשיך כך, חזק וברוך!)

וכך, עבר לו משהו כמו חודש ומחצה בארץ ישראל הלחוצה, ובלשכת ראש הממשלה (שמות, אני רוצה שמות!) החלו להתעורר מחשבות שניות בנושא משאל העם. לאחר בערך 45 יום החלו לחלחל משמעויותיו הנרחבות של  הרעיון הטוב.
45 יום לצורך תהליך הסקת מסקנות? תהליך שהוא מחשבתי בעיקרו? ואולי 45 יום זה מוקדם מדי מכדי לסיים הספין? לא חראם? יכולנו להרוויח עוד כמה חודשים.

מאחר ואינני מעריך את ראש הממשלה כחסר בינה, אני משער שהוא פשוט הצליח להעביר עוד זמן כהונה, הלך עוד קצת בין הטיפות.
אני חושב שהמניעים האמיתיים שלו לכל התרגילים בהם הוא נוקט, הם פשוטים מאוד, ומשותפים לרבים מאזרחי המדינה – מקום עבודה יציב, משכורת שנכנסת בזמן, ילד שעובד לצידך, ילד אחר שמשלים את דמי הכיס בעבודת קיץ אצל חבר טוב.
בזמנים כל כך קשים העיקר זה לשמור על מקום העבודה.