יגאל אורגינל

יש משהו בזווית הפה שמספר את כל הסיפור.

יש אתר שמוכר איורים צבעוניים, אורגינלים – על פי טענת האתר, שאוירו באולם בית המשפט בעת משפטו של יגאל עמיר. יש עוד עמודים שני ושלישי.
שימו לב לסגנון ה"יידישאי" של האיורים, קצת מזכיר את מארק שאגאל.

האתר נקרא The Gremlin (השד, הרוח הרעה). מתאים, מה יש לומר.

התמונות אוירו על ידי ליז פיינברג, כיום ליז אלסבי, מאיירת וגרפיקאית מוכשרת. 

בדף הראשי של הקטלוג אתר המכירות רומז בעדינות שזו הזדמנות חד פעמית:

This was her first courtroom sketch job, and the trauma of the trial may keep her from doing another like it

נקווה שלא יהיה עוד פעם משפט שכזה, בכדי שליז לא תיאלץ לעמוד למבחן ושהטראומה לא תשוב, לכולנו. יש גם לשער שבפעם הבאה המחיר יהיה יותר גבוה.

ואם אנחנו כבר בנושא המחירים, אז ללא כחל, אבל אולי עם קצת סרק – לעסק: טווח המחירים נע בין 350$ ל-1000$ לאיור של יגאל מקשיב להקראת גזר הדין.

באמת שזה לא הרבה כסף בשביל להציג בסלון אורגינל של אישיות היסטורית שכזו.
מהרו ורכשו, ולא רק אם אתם מהימין, גם מהשמאל: זה הכי קרוב שתגיעו לתלות אותו.

אני גנוב!

זה מוזר, לראות את עצמך במקום אחר, שלא ידעת שאתה נמצא שם (אתר "חברה צודקת").

ההרגשה הראשונה לא הייתה "נחמד שחשבו שזו רשימה טובה", אלא "היי, לקחו חלק ממני בלי רשותי!", "הפקיעו אותי מעצמי!"

הם אמנם נותנים קרדיט, מציינים את שמי המלא, מקשרים ל"רשימות" וגם ישירות לרשימה המקורית – אבל בכל אופן, לא כדאי לבקש רשות קודם? ככה להעתיק את הכל?
זו הדרך לחברה צודקת?

וראיתי שם גם את שוקי גלילי (ועוד פעם) ואת דרור פויר, ובכלל כתבות מלאות מהרבה מקורות בתקשורת – אני מקווה שמכולם הם דווקא כן ביקשו אישור לפני הפרסום.

כתבתי אליהם אתמול בלילה דרך טופס הקשר שלהם באתר, אך עדיין לא שבו אליי.
מצאתי את פרטי הדומיין והתקשרתי למנהל האתר, מר אופיר רדניץ.

הוא אמר שאנשים שונים יכולים להעלות מאמרים שונים, גם אם לא הם אלו שכתבו אותם!
אמרתי לו שאני מבין שהם רוצים לרכז מאמרים בנושאים שחשובים להם, אבל בכדי להגיע לחברה צודקת והוגנת, קודם כל צריכים להיות צדק והגינות בין אדם לחברו, והעתקת מאמר שלם של אדם ללא רשותו – זו לא הדרך.

אמרתי גם שמעבר לעניין של נימוס וזכויות היוצרים, יכול להיות גם שהכותב אינו מעוניין להיות מזוהה עם האתר שלהם, למרות שכתב דבר מה שתואם את דעתם.

הסברתי שהפעם אני רוצה שהוא יוריד את הרשימה שלי מהאתר שלהם, כי היא הועלתה ללא אישורי – אבל אין לי בעיה עקרונית אתם, ואם הם ירצו בעתיד לפרסם אצלם רשימה שלי – שייפנו אלי קודם ואבדוק את המקרה לגופו.

מספר דקות לאחר סיום השיחה בינינו אופיר הוריד את הרשימה שלי באופן מיידי בהתאם לבקשתי.

רגיל או קרדיט?

לאחרונה העלה גל מור ב-YNET מאמר קצר (המאמר השני) הדן בשיחה טלפונית שהייתה לי עימו לפני חודש וחצי בערך, ואשר בעקבותיה העליתי רשימה.
אתם מוזמנים לקרוא את המקורות הנ"ל ואת התגובות המלוות אותם בכדי לקבל תמונה שלמה.

הבהרה קטנה להתחלה: אינני יודע מדוע גל כתב כך, אך מעולם לא טענתי ש-AFP התבססו על הרשימה של עמי.

ראשית, בכדי להסיר כל ספק מהנושא הבסיסי ביותר:
קיבלתי "שטיפה" מאנשים שונים (בעיקר עיתונאים) שלדעתם לא הודיתי בצורה ברורה ומלאה בטעותי בנושא החשד להעתקה כביכול של "ידיעות" / YNET מעמי בן בסט (ונעזוב כרגע את נושא הקרדיט, נחזור אליו בהמשך), ועל כן בכדי להבהיר דברים מעל לכל ספק: אני מתנצל בפה מלא ומודה בטעותי ואני אומר מפורשות שהחשד שלי שהעיתון העתיק מעמי התברר כמשולל יסוד לאור ההבהרות שקיבלתי מגל מור ומהמגיב "עיתונאי" ברשימתי המקורית, ונבע מחוסר הידיעה שלי אודות לוחות הזמנים של העיתון.
הוספתי הפניה לרשימה זו מהרשימה הראשונית.
בדיעבד אני חושב שהייתי צריך לחשוב על כך בעצמי לאור הפרש הזמנים הקצר בין העלאת הרשימה על ידי עמי לבין הפרסום בעיתון, ובייחוד כאשר היה יום כיפור באמצע (כמה סמלי כעת…).
כמו כן אין לי דבר כנגד או חוסר הערכה כלפי גל מור (כפי שגם היו כאלו שמשום מה טרחו לטפטף כלפיי, אינני יודע מדוע), להיפך. פשוט הוא היה האיש שאתו התחיל הדיאלוג.
אני מקווה שזה סוגר את העניין… נמשיך הלאה.

לגבי מקור החשד שלי: בואו ונניח שאני מייצג את הקורא / גולש הרגיל, זה שאינו יודע ואינו מכיר את לוחות הזמנים של העיתון – והוא יקרא את הידיעה של עמי ביום ראשון ואת אותה הידיעה בעיתון של יום שלישי. אני מאמין שיעלה בו חשד דומה, שאף על פי שלא יהיה מוצדק – כנראה שלא יהיה מי שיפריך זאת עבורו, והחשד יתקבע בתודעה שלו כ"עובדה".

אם בעבר רק לעיתונים הייתה גישה למקורות מידע וידיעות מרחבי העולם באמצעות סוכנויות ידיעות, הרי שהיום האינטרנט מאפשר גישה, לכל גולש, לרבים מהתכנים שמזינים עיתונים, מה גם שהרבה יותר מהיר להעלות ידיעה לאתר פרטי מאשר לפרסם אותה בעיתון של נייר או אפילו באתר האינטרנט של העיתון.
זו התופעה שכדאי לשים לב אליה, ולדעתי היא תתגבר ותגרום לביזור של מקורות המידע מהם ניזונים הקוראים, שלאו דווקא ייגשו קודם לעיתון (גם באינטרנט). אני מאמין שתהליך זה ייקח עוד הרבה זמן, עד שתתפתח עיתונות אינטרנט עצמאית / פרטית, בעיקר בשל חוסר במשאבים שונים של מפעילי האתרים (זמן, כסף, יכולות טכניות).

לגבי הנושא העיקרי שגל העלה – נושא הקרדיטים:
גל טוען שבמידה והיה מקרה היפותטי בו באמת העיתון היה מגיע לנושא הכתבה דרך רשימה של בלוגר – הרי שהדבר דומה לעיתונאי השואל עובר אורח כיצד להגיע לזירת פשע (להלן "ההתרחשות"), ועובר האורח ידרוש קרדיט על כך.

אני חושב שהדוגמה הזו קצת בעייתית מכמה סיבות:

1. הדוגמה של גל מניחה שהעיתונאי יודע מראש, לפני שהוא שואל את עובר האורח, שבכלל קיימת התרחשות והוא רק לא יודע כיצד להגיע אליה. זה לא היה המקרה שלנו, כי הרי אם העיתונאי יודע על הסיפור, הוא לא צריך שום בלוגר – רק מנוע חיפוש.
הבעייתיות היא במקרה שהידע על ההתרחשות מגיע לידיעת העיתונאי לראשונה מדבריו של "עובר האורח", כלומר הבלוגר.

2. ובמידה וזה "עובר אורח" מוצלח במיוחד שכל הזמן מוצא התרחשויות שמעניינות את העיתונאי (כמו למשל עמי סלנט), ולכן העיתונאי נעזר בו כל הזמן כמקור חינמי שאינו דורש דבר? הרי בכך קיבל העיתונאי סוכנות ידיעות פרטית ובחינם.

3. למה העיתונים נותנים קרדיטים לסוכנויות ידיעות (האם זה תנאי בחוזה מול הסוכנויות?), למרות שברור שהם לא המקור האמיתי של הידיעה ולרוב אינם מספקים מידע בלעדי? אבל לא למשרדי יחסי-הציבור? הם במקרים רבים הם מחברי התוכן המקורי (גם אם העיתונאים ערכו במידה מסוימת את "הידיעה").

4. שמתי לב שב"ידיעות" דווקא כן נותנים קרדיט לקוראים / גולשים – במקרים שהם שולחים לעיתון קישורים. למשל, למדור "עלו ברשת" של אילן יצחייק (שעולה גם ב-YNET) יש "ספק קישורים" קבוע: הקורא/גולש ליאור אבידב (או גדעון נח כדוגמה למקשר אקראי, במדור האחרון שפורסם). למה במקרה זה ניתן קרדיט למספק הקישור? כי זה קישור כללי לאתר ולא לכתבה? האם אתר הוא לא "התרחשות" וכתבה כן? האם ניתן קרדיט כי הקורא יזם את הבאת הקישור לידיעת העיתון?- ואילו במקרה שלנו העיתונאי ההיפותטי יזם את קריאת הבלוג (גם אם במקרה)? ויוזמה זו נחשבת כעבודה עיתונאית?

מאחר ואני לא נתקלתי במקרים שבהם עיתון נתן קרדיט לבלוגר (ולא מדובר במקרים של סקירת בלוגים או אירוע שמשויך ספציפית לבלוג מסוים (כמו הג'לטין ב"מילקי"), אלא במקרים של עיסוק בידיעות / חדשות שהן חיצוניות הן לאתר הבלוג והן לעיתון), אני אשמח אם מישהו מהמגיבים יוכל להצביע על מקרה כזה, רצוי עם קישור מתאים.

גל גם טוען שהקרדיט במקרה הזה מגיע למחבר הידיעה ב-AFP. זו הגישה העיתונאית כ
יום מאחר וזה המקור ממנו קיבל עיתון "ידיעות" את הידיעה, ואין לו כל רצון או צורך לוודא את המקור האמיתי של הכתבה. אילוצים הגיוניים בעבודת העיתון. אולם אני משער שברור לגל ש-AFP היא לא באמת מקור הכתבה, אלא כתב אלמוני אי-שם בעולם.

אי מתן קרדיט למקור האמיתי-ראשוני של הידיעה (והקרדיט הזה הוא בעיניי הרצוי ביותר, על פני מתן קרדיט לכל "תחנה" בדרך, בין אם בלוגר או סוכנות ידיעות), כשיטה, פוגע בסופו של דבר גם בעיתונאים עצמם, מאחר והוא מונע פרגון וקישור בין ביצוע עבודה טובה לבין מבצעה, בכדי לתת לעיתונאי מוטיבציה להמשיך בדרכו.

אגב פרגון, הצעה קטנה לשיפור ב-YNET: אפשר להוסיף שדה "אתר אינטרנט" בטופס התגובה לכתבה, זה כבר רלוונטי כיום לא פחות מכתובת דואל.

לגבי המגיבים בכתבה של גל, שטרחו ללמד אותי שנושא 15 הדקות הוא של אנדי וורהול – אז תודה, זה היה ידוע כבר בעת כתיבת התגובה, בשל כך הגבתי כפי שהגבתי.