הקוֹנוּסוּליה הישראלית בפריז

 

כמה הערות מהירות שרשמתי לעצמי במהלך משחק הכדורגל בין נבחרות ישראל וצרפת (3:0 לצרפת). ההערות מופיעות לפי סדר כתיבתן.


המחצית הראשונה:

1. 3 מסירות של הגנת ישראל חזרה לשוער לעומת 0 של הצרפתים. החזרה של כדור לשוער מראה על כישלון של הגנה לעמוד בלחץ, חוסר יכולת של שחקנים לעבור שחקני יריב, ומחסור בחברים שיבואו לקבל את הכדור.

2. שחקני ההגנה של ישראל. אין מילים. קונוסים. עומדים שלושה מסביב לשחקן התקפה עם כדור, ברדיוס של 5 מטר. מסתכלים ונהנים (אבל שוכחים לבקש חתימה). פתאום נזכרים שצריך לקחת ממנו את הכדור, ואז ניגשים שלושתם ביחד (ובכך מזניחים את השמירה על שאר שחקני ההתקפה באזור), ומתחיל סרט של ג'קי צ'אן בהילוך איטי: שחקן ההתקפה מסבסב אותם כסביבוני חנוכה, כל אחד מההגנתיים נותן את פירואט הבעיטה שלו באוויר הריק, ולבסוף ההתקפי עוד יוצא משלושתם בדרכו לשער, יחד עם חבריו שלא כוסו.

3. לפחות בשני הגולים הראשונים שני שחקני התקפה רצו מול השוער כאשר שחקני ההגנה רצים אחריהם, ומביטים כיצד נראה המערך האחורי(ים) שלהם.

4. שחקני ישראל מקבלים כדור בעמידה בד"כ, לא בתנועה לקבלת הכדור ולא במגמה לקראת שטח פתוח. קונוסים.

5. להתקפה עולים 3 עד 4 שחקנים במקרה הטוב, ולכן דרושות הרבה תנועות ידיים של מוביל הכדור או בועט כדור נייח. ממש שוטר תנועה ידני: תלך קדימה, תתקרב לשמאל. זהו. מוזיאון השעווה.

6. הגעתי למסקנה שרביבו הוא שמעון פרס של הכדורגל הישראלי. כולם אוהבים אותו, כולם מעריכים אותו, כולם ניגשים אליו בדחילו ורחימו, הוא איטי ולא יעיל. ממש לא יעיל. פרישתו תסיר צל כבד ותפתח אויר לנשימה. תנו לו להיות הנשיא.

7. זידאן הוא אבוקסיס של צרפת – השלד והמנוע בו זמנית. מוט התורן עליו יושב המפרש. אצלנו התורן לא משחק.

8. לעידן טל הייתה הזדמנות יוצאת דופן כאשר הגבהה מצד ימין הועברה אליו על ידי נגיחת הרחקה כושלת של שחקן הגנה צרפתי. הוא קיבל את הכדור באוויר, כאשר אין שחקן הגנה ברדיוס של 3 מטרים ממנו, והוא בערך 10 מטר מהשער, ו-2 מטר מהקורה הימנית לכיוון פנים השער. היה לו זמן לעצור ולהוריד לדשא את הכדור ולהשחילו לפינה השמאלית (בארטז היה מימין). אך גודל המעמד הכריע והוא בחר להיפטר מהכדור מהר ככל שניתן וכמובן שהרביץ דרדלה אנטי-פיזיקלית אל שמי צרפת. לציפורים שלום.

9. הכל כמובן נובע מפחד והדרת כבוד לצרפתים. הדרת כבוד שבתחילת המשחק חשבתי שהיא מיותרת אבל בהמשך הבנתי שהיא מוצדקת. הם פשוט יודעים את מקומם ולא מנסים לצאת ממנו.

10. הכי אהבתי: השוער שלנו, מר דוידוביץ', חובש לראשה מצחיית טניס (סרט בעורף וקצת גג לבן מקדימה), כמו אחרונת שחקניות הטניס. בטח לא רצה להסתנוור מביצועי הצרפתים. בפעם הבאה אפשר להביא גם משקפי שמש.

אני רץ להמשיך לצפות בפיאסקו הזה.

 

המחצית השנייה:

1. אבקסיס נכנס והכניס אתו קצת יותר תנופה ותנועה, אבל לא משהו מעשי או תכליתי. באמת לא במיטבו היום. אבל עלה למגרש ויצא גבר.

2. ניכר שהשחקנים (וכנראה גם המאמן) לא מבינים שמצבים לניצול נוצרים בתנועה (בעיקר בלי כדור) ולא בעמידה.

3. קייסי הוא תופעה מעניינת: הוא לא מסתיר את רגשותיו ולא מחזיק פאסון. כאשר הכדור אצלו יש פעמים שהוא פורש ידיו לצדדים ופוער פיו מעט בשאלה: איפה כולם? למה אף אחד לא בא לקבל כדור? בכמה זה יסתיים? מה אני עושה פה?

4. אולי עדיף ניצחון טכני, פחות הפרש. לא?

5. שחקני ההגנה מסתכלים רק על הכדור ושוכחים לבדוק איפה נמצאים שחקני היריב שהם צריכים לכסות. אולי הם חושבים שגם הם עומדים, כמוהם, ולא זזים? 

6. כל השחקנים הצרפתים מעודדים זה את זה כל הזמן, גם לאחר מהלכים טובים וגם לאחר בעיות. לא מוותרים, נלחמים ומתעקשים – בכל מצב ובכל תוצאה. לא העלו את הנוער למחצית השנייה, למרות ההפרש. נותנים כבוד גם לעצמם וגם ליריב.

7. ניכר ששחקני ההגנה שלנו חטפו צעקות על המסדרון האווירי שהם פתחו לצרפתים במחצית הראשונה, ואכן הצליחו לצופף את מרכז ההגנה ולמנוע מהצרפתים שערים נוספים.

8. דוידוביץ' שמע בקולי ונפטר ממצחיית הטניסאית ורק אסף את השיער למעלה בסגנון סמוראי. בהתאם הוא גם נכנס לעניינים ולרוב היה בזמן ובמקום הנכונים, כך שגם יצא לו למנוע מספר שערים.

9. שחקני ההתקפה לא מעיזים לבעוט לשער הצרפתי במרחק קרוב יותר מ-20 מטר בהתקפה רציפת תנועה.

 

אומרים שפריז יפה בסתיו. לפחות זה.

 

חגיגות המימון

הנה אנו מתבשרים כי או-טו-טו בית"ר ירושלים מגייסת לשורותיה את השחקן המדובר (והיקר, לפי מיטב ידיעתי) ביותר בישראל כיום, אבי נמני.
"יש מימון" הם עולזים, כמוצאי קופת חיסכון אותה גילו בהפתעה בעת ניקיונות החגים.

אבל רגע, האם זו אותה בית"ר שלא שילמה משכורות בזמן בעונה הקודמת? שקוביקה ברח ממנה בגלל מוסר התשלומים שלה? שהתבססה השנה בעיקר על צעירים, כי לא היה לה כסף לבנות סגל מבוסס יותר מבחינת מקצועית?
פתאום, בשביל להביא תקווה חדשה יש כסף? אבל בשביל לנהל את העסק כמו שצריך, בשביל להיות הוגנים כלפי אלו שכבר עובדים אצלם – אין כסף?

כיצד הם חושבים שיגיבו השחקנים כאשר נמני יבוא (ויש להניח שהוא יקבל משכורת בזמן כמו שעון שוויצרי) – במידה מסוימת על חשבון השכר שלהם (שאולי היה יכול להיות גבוה יותר, עם קצת רצון טוב), ועל חשבון זרימת כספים מסודרת לכיוונם?- אני משער שיהיה להם קשה להתרכז בכדורגל.
(אגב, דבר דומה אני חושב קרה גם ב"הפועל ת"א", לקראת סיום העונה הקודמת, בשל אי תשלום מענקים על ההישגים באירופה).

אך הנהלת בית"ר המפוארת לא עוצרת כאן, אלא ממשיכה בשוונג של עשייה ברוכה – בראיון שנתן מאיר לוי (זה שמצא את הכסף הגנוז להבאת נמני), לאתר "ספורט 5", לפני מעט יותר משבוע, הוא מתפאר: "כל בעל בית היה שמח עם חוב של מיליון שקל, מקנאים בנו". והדובדבן על הבונבון: בעלי הקבוצה גם רוצים שעיריית ירושלים תסייע להם בין השאר על ידי מחיקת חובות!!!

ועל כך נאמר: אם חוצפה הייתה משאב בר-מכירה – ישראל הייתה המדינה העשירה בעולם.

 

ספורט הדמים

 

אני בחברה מכובדת. פוטרתי באותו השבוע שפוטרו גם מירון רפפורט ( כפי שתומר סיפר לנו ) וגם נמני ובנין.
למרות החברה הטובה, יש לי יסוד סביר להניח שלא אפגוש אותם בלשכת האבטלה.

אגב, שמתם לב שמדורי הספורט הם בעצם "רכילות גברית"? כן, אותה רכילות שגברים רבים בזים לה באופן פומבי (כל עוד היא לא עוסקת בספורט, והיא בעיתוני נשים וסופי שבוע), אך קוראים אותה בהיחבא (בשירותים?).

נסו לכמת באחוזים את מדורי הספורט בשיא עונת הכדורגל, וראו כמה אחוזים מיועדים לניתוח "מקצועי" של הכדורגל (עד כמה שניתן לנתח משחק כל כך פשוט) וכמה לרכילות (לקחו / שתו / דפקו לי או לחילופין דפקנו / שתינו / לקחנו להם / אותם וכן הלאה). שלא לדבר על עונת המלפפונים.

הכדורגל הישראלי עובר תהליך כואב של שינוי. אני אפילו לא אומר התבגרות, כי זה לא מתאים. אין הרבה בגרות בכדורגל, שהוא (כמו רוב סוגי הספורט) תחליף חוקי ונעים להוצאת אגרסיות בצורה תרבותית. לפעמים.

אם פעם הכדורגל היה משויך באופן מובהק לזרמים פוליטיים בשילוב שייכות עירונית (ולעתים אפילו שכונתית), הרי שההתכנסות העולמית מהציבורי לאישי מעבירה את הכדורגל לצד המקצועני שלו. כלומר, פיננסי.

כאשר הייתי צעיר, אהדתי את בית"ר ירושלים (למרות שאני גר ברמת-השרון…). זו הקבוצה היחידה שאהדתי, והיום כבר לא. אף קבוצה.
למה דווקא הם?- כי הם היו משוגעים. כי הם שיחקו כמו בשכונה. כמו שאני שיחקתי בשכונה. בלהט, בנשמה, בהתאבדות. כי לא היה משהו אחר מלבד הניצחון. החיים והמוות ברגל, בכדור. כל השאר לא חשוב או לא קיים.
הם לא חישבו מענקי אליפות, לא ספרו נקודות, לא שלחו עורכי דין לדבר במקומם, לא נזהרו על הרגליים בשביל הקבוצה הבאה שאולי יעברו אליה.
כמעט ולא היה דבר כזה לעבור קבוצה. בל יישמע.

אוהדי בית"ר, כדוגמה מנוגדת לאוהדי נמני דהיום, מעלים את הקבוצה על נס. הכוכבים נשארים כוכבים, אבל רק אם הם משרתים את הקבוצה. את אוחנה ואבקסיס הם דחו בלי בעיה כאשר הם לא "סיפקו את הסחורה" או "בגדו" בקבוצה.

פעם הקבוצה הייתה הכל. מי שלא תרם לקבוצה, מי שלא מסר, הסוציומט, קיבל "שמיכה" בלי רחמים. כל משחק – מלחמה. כל מחצית – קרב.

והנה יוצאים להם עסקני המפלגות ונכנסים הבעלים הפרטיים.
הבעלים רוצים להרוויח כסף, לעשות SHOW מהכדורגל ולמכור מזכרות ופריטי אספנים. באופן הטבעי ביותר הם מנסים לרכוש את השחקנים הטובים ביותר, וכך החלה רכבת השכר לטפס לרמות דהיום. כך גם החל להגיע לגיון הזרים. כך גם החלו השחקנים הישראלים הטובים לצאת לחו"ל, ולהשאיר לנו את השאר (…) ולקוות לגילויים של תגליות מזדמנות.
כלומר, ככה בגדול: העסק מתפרק. מיעדים מבוצרים אנו עוברים לכלים שלובים. מפל מתחים בעקבות הכסף. איך אומרים בנושא הכלכלי-חברתי: אבדה הסולידריות.

הבעיה היא שזה לא ממש עובד כך. שוכחים שכדורגל הוא, עדיין, משחק קבוצתי.
במקום עבודתי האחרון עבדתי לראשונה במסגרת עבודת צוות של ממש. כן, אותו הצוות המיתולוגי שמתחיל בצבא וממשיך בקיוביקים (סטנלי קיוב(ר)יק?).
צוות הוא מגבר, הוא מכפיל. אם הצוות טוב אז המכפלות טובות, אם הוא רע…

כדוגמה קיצונית לכך אפשר להצביע על הקרקס הנודד של ריאל מדריד. מביאים כוכבים מכל הבא ליד, לעתים תוך יצירת כפילויות באותו התפקיד, ובכך מבטיחים הרבה ליצנים, הרבה יצרים אבל מעט רגעי חסד.
צ'לסי, במסע הרכש הנוכחי שלה עושה קולות דומים. חבל שמי שנשאר בסוף לירוק את האש הם האוהדים.

הכדורגל הפך מתשוקה בוצית ומדממת למופע מתוזמן, מרוחק ויקר. הדם הומר בדמים.

לכוכבים, בהתאמה, הפרילנסרים החדשים, אין סנטימנטים. הכסף הוא המלך, מדינות ויבשות הן כבר לא מחסומים בדרך אליו.
הם גם מבינים שזה קרקס, והם אולי האריות, אבל לא בעלי הבית. בעלי הבית הם אלה שצריכים לעבוד קשה ולאזן בין הצורך לשמור על הכוכבים לבין הצורך ליצור מוצר אטרקטיבי שהכוכבים הם רק חלק ממנו.

לכן, מרתק לראות את תופעת נמני (שהוא המנה העיקרית היום, לא בנין). בקרב הקודם, מול שרף, הוא ניצח. לא נראה שזה היה כל כך בגלל שלוני רצה לשמור על נמני כמו שהוא לא אהב את הסגנון הבוטה של שרף. אבל אז הוא היה טרי יחסית בניהול מאבקים בינאישיים בביצה כה יצרית. בכל אופן, אנשים הם לא טלוויזיות…
בפעם השנייה, הנוכחית, נראה שהוא למד את הלקח. הוא למד שאם אתה נותן לאחד מהאנשים שעובדים אצלך לקבוע את האג'נדה – אתה ישר יכול לתת לו את מפתחות העסק וללכת הביתה. הפעם הוא עשה את הדבר הנכון. המזל של קלינגר הוא שהוא היה השני בתור, זה הכל.

נמני ילמד כעת שנגמר עידן הכוכבים שהם כל הקבוצה. כן, יהיה רעש, בלגאנים, כל חמומי המוח יתנו את המופע הרגיל שלהם. אבל זהו. זה נגמר.
הוא כבר לא יחזור למה שהיה. הוא מילכד את עצמו כאשר הפך כל כך מזוהה עם קבוצה אחת. טעות שיווקית שמתאימה לדור הישן, הקודם.
נכון, על בסיס הזהות הזו הוא הצליח לקבל המון כסף, וזו תהיה נחמתו. אבל בזה זה נגמר.
אוהדי הפועל כבר מראים שהם לא מוכנים לקבל אפילו מחשבות בנושא (אגב, רפי עגיב לא דומה קצת לג'ון טרוולטה?).
יהיה לו קשה למצוא מקום באחת מהקבוצות הגדולות. גם עולה הון + תווית של "מכבי" + תדמית של עושה צרות ומחנאי. זה יוצא המון.

לפני שנגיע לאוהדים, חובה לומר כי לוני עשה טעות טקטית אחת לפחות: הוא לא התחייב בפומבי להחזיר את הכסף לכל מי שירצה להחזיר את המנוי שרכש. הוא אמנם סוחר, שלא אוהב להחזיר כסף, אבל הוא צריך לזכור שגם אנשים לא אוהבים לצאת פראיירים.
הוא יודע שרבים רכשו מנוי בגלל אותם כוכבים שהוא מסלק. הוא חייב לעמוד בהגינות מאחורי המהלך הזה ולאפשר לאוהדים המשייכים עצמם לכוכבים האלה למצוא את דרכם החוצה, ללא אובדן כספי. לקיחת כספם של מנויים אלה היא מעשה לא הגון, שיהיה קשה להגן עליו במקרה שתוגש תביעה משפטית.
לוני גם יכול במהלך הזה להרוויח שקט, משום שכעת יהיה פוטנציאל להרחקה של אותם "מחוללי צרות", מבחינתו, הרחק ממגרשי האימונים והמשחקים. 

נכון, מהלך של החזר כספי המנויים הוא מבחן הבודק את גבולות הכוח של המשולש קבוצה – כוכבים – אוהדים. עד כמה איומי האוהדים הם איומי סרק ועד כמה הם יכולים להעיד באמת שנמני הוא "מכבי" ו"מכבי" היא נמני.
מהלך כזה ייתן תשובה כמותית, מציאותית, היכן עומדים הדברים. ייתכן ולוני מנסה להימנע מתשובה ברורה. אבל אין ברירה, לכל דבר מחיר. ממילא זה מהלך של ירידה לצורך עלייה.

בנוסף לנמני, המתקשה לעכל את השינוי בשוק העבודה, נראה שגם האוהדים לא מבינים שחלפו ימי השכונה. הכוכבים כבר לא נישאים על כפיים. יש להם רכב מפואר.
הם עדיין מנסים, בצורה אנושית ומובנת לחלוטין (אם כי לא מובנת למנהלי הקבוצות), להיצמד למשהו, למישהו אנושי בכל הקרקס החדש, המכאני הזה. נמני, כמוהם, מנסה להיצמד לעבר, ונקרע ממנו בכוח.
הם רוצים אליל בר-נגיעה, בר-דיבור. שייתן להם כבוד, על המגרש ומחוצה לו. שלא ייראה בהם רק לקוחות מכניסי כסף שהוא צריך לשעשע משבת לשבת. הוא רוצה אהבה, והם רוצים אהבה. אבל זה נגמר, מותק, נכנס הכסף, יצאה האהבה. הלקוח הבא בבקשה.

הם יצטרכו ללמוד להתאפק, לא להתאהב, לא להיקשר. כי לך תדע מתי יעיפו אותו או שהוא ימצא לו Sugar Daddy חדש. חרדת הנטישה תהפוך להרגל הנטישה.

אני, כמו האוהדים, כואב את אובדן התשוקה, היצרים והדם החם על המגרש. אף אחד כבר לא מתאבד על המגרש. הביטוח לא מכסה את זה.

ומשהו קטן לסיום: רביבו אמר למקורביו ( על פי מעריב ) כי הוא חוזר לישראל מקריירת כדורגל ארוכה בחו"ל כי הוא עייף. אך, כעת רביבו אומר שהוא כנראה יותר קרוב לאפשרות לחזור ולשחק במ.ס. אשדוד מאשר לפרוש מכדורגל. ואני מחזק את ידיו, ואומר:
אם אתה רוצה לנוח מכדורגל – אז ליגת העל הישראלית היא המקום הנכון לכך.