Web Analytics Made Easy - Statcounter

הקוֹנוּסוּליה הישראלית בפריז

 

כמה הערות מהירות שרשמתי לעצמי במהלך משחק הכדורגל בין נבחרות ישראל וצרפת (3:0 לצרפת). ההערות מופיעות לפי סדר כתיבתן.


המחצית הראשונה:

1. 3 מסירות של הגנת ישראל חזרה לשוער לעומת 0 של הצרפתים. החזרה של כדור לשוער מראה על כישלון של הגנה לעמוד בלחץ, חוסר יכולת של שחקנים לעבור שחקני יריב, ומחסור בחברים שיבואו לקבל את הכדור.

2. שחקני ההגנה של ישראל. אין מילים. קונוסים. עומדים שלושה מסביב לשחקן התקפה עם כדור, ברדיוס של 5 מטר. מסתכלים ונהנים (אבל שוכחים לבקש חתימה). פתאום נזכרים שצריך לקחת ממנו את הכדור, ואז ניגשים שלושתם ביחד (ובכך מזניחים את השמירה על שאר שחקני ההתקפה באזור), ומתחיל סרט של ג'קי צ'אן בהילוך איטי: שחקן ההתקפה מסבסב אותם כסביבוני חנוכה, כל אחד מההגנתיים נותן את פירואט הבעיטה שלו באוויר הריק, ולבסוף ההתקפי עוד יוצא משלושתם בדרכו לשער, יחד עם חבריו שלא כוסו.

3. לפחות בשני הגולים הראשונים שני שחקני התקפה רצו מול השוער כאשר שחקני ההגנה רצים אחריהם, ומביטים כיצד נראה המערך האחורי(ים) שלהם.

4. שחקני ישראל מקבלים כדור בעמידה בד"כ, לא בתנועה לקבלת הכדור ולא במגמה לקראת שטח פתוח. קונוסים.

5. להתקפה עולים 3 עד 4 שחקנים במקרה הטוב, ולכן דרושות הרבה תנועות ידיים של מוביל הכדור או בועט כדור נייח. ממש שוטר תנועה ידני: תלך קדימה, תתקרב לשמאל. זהו. מוזיאון השעווה.

6. הגעתי למסקנה שרביבו הוא שמעון פרס של הכדורגל הישראלי. כולם אוהבים אותו, כולם מעריכים אותו, כולם ניגשים אליו בדחילו ורחימו, הוא איטי ולא יעיל. ממש לא יעיל. פרישתו תסיר צל כבד ותפתח אויר לנשימה. תנו לו להיות הנשיא.

7. זידאן הוא אבוקסיס של צרפת – השלד והמנוע בו זמנית. מוט התורן עליו יושב המפרש. אצלנו התורן לא משחק.

8. לעידן טל הייתה הזדמנות יוצאת דופן כאשר הגבהה מצד ימין הועברה אליו על ידי נגיחת הרחקה כושלת של שחקן הגנה צרפתי. הוא קיבל את הכדור באוויר, כאשר אין שחקן הגנה ברדיוס של 3 מטרים ממנו, והוא בערך 10 מטר מהשער, ו-2 מטר מהקורה הימנית לכיוון פנים השער. היה לו זמן לעצור ולהוריד לדשא את הכדור ולהשחילו לפינה השמאלית (בארטז היה מימין). אך גודל המעמד הכריע והוא בחר להיפטר מהכדור מהר ככל שניתן וכמובן שהרביץ דרדלה אנטי-פיזיקלית אל שמי צרפת. לציפורים שלום.

9. הכל כמובן נובע מפחד והדרת כבוד לצרפתים. הדרת כבוד שבתחילת המשחק חשבתי שהיא מיותרת אבל בהמשך הבנתי שהיא מוצדקת. הם פשוט יודעים את מקומם ולא מנסים לצאת ממנו.

10. הכי אהבתי: השוער שלנו, מר דוידוביץ', חובש לראשה מצחיית טניס (סרט בעורף וקצת גג לבן מקדימה), כמו אחרונת שחקניות הטניס. בטח לא רצה להסתנוור מביצועי הצרפתים. בפעם הבאה אפשר להביא גם משקפי שמש.

אני רץ להמשיך לצפות בפיאסקו הזה.

 

המחצית השנייה:

1. אבקסיס נכנס והכניס אתו קצת יותר תנופה ותנועה, אבל לא משהו מעשי או תכליתי. באמת לא במיטבו היום. אבל עלה למגרש ויצא גבר.

2. ניכר שהשחקנים (וכנראה גם המאמן) לא מבינים שמצבים לניצול נוצרים בתנועה (בעיקר בלי כדור) ולא בעמידה.

3. קייסי הוא תופעה מעניינת: הוא לא מסתיר את רגשותיו ולא מחזיק פאסון. כאשר הכדור אצלו יש פעמים שהוא פורש ידיו לצדדים ופוער פיו מעט בשאלה: איפה כולם? למה אף אחד לא בא לקבל כדור? בכמה זה יסתיים? מה אני עושה פה?

4. אולי עדיף ניצחון טכני, פחות הפרש. לא?

5. שחקני ההגנה מסתכלים רק על הכדור ושוכחים לבדוק איפה נמצאים שחקני היריב שהם צריכים לכסות. אולי הם חושבים שגם הם עומדים, כמוהם, ולא זזים? 

6. כל השחקנים הצרפתים מעודדים זה את זה כל הזמן, גם לאחר מהלכים טובים וגם לאחר בעיות. לא מוותרים, נלחמים ומתעקשים – בכל מצב ובכל תוצאה. לא העלו את הנוער למחצית השנייה, למרות ההפרש. נותנים כבוד גם לעצמם וגם ליריב.

7. ניכר ששחקני ההגנה שלנו חטפו צעקות על המסדרון האווירי שהם פתחו לצרפתים במחצית הראשונה, ואכן הצליחו לצופף את מרכז ההגנה ולמנוע מהצרפתים שערים נוספים.

8. דוידוביץ' שמע בקולי ונפטר ממצחיית הטניסאית ורק אסף את השיער למעלה בסגנון סמוראי. בהתאם הוא גם נכנס לעניינים ולרוב היה בזמן ובמקום הנכונים, כך שגם יצא לו למנוע מספר שערים.

9. שחקני ההתקפה לא מעיזים לבעוט לשער הצרפתי במרחק קרוב יותר מ-20 מטר בהתקפה רציפת תנועה.

 

אומרים שפריז יפה בסתיו. לפחות זה.

 

Join the Conversation

8 Comments

  1. מעבר לתירוצים הידועים – כושר גופני (כאילו שזאת גזירה משמיים), חוסר בחלוץ טבעי (עצם השימוש במילה "טבעי" הוא התירוץ; אם זה טבעי אז חבל על המאמץ באימונים), וכו', אני חושב שיש פה בעיה עמוקה שמתחברת לתרבות הישראלית בכלל:

    הישראלים לא אוהבים "לצאת פראיירים".

    זאת הסיבה שזה שלידך ברמזור גולש קצת קדימה עוד לפני הירוק (אפילו אם הוא בפיאט 127 משנת 75) רק כדי להיות קצת לפניך לרגע, זאת הסיבה שאנשים חותכים לתוך נתיב הפניה שמאלה ועוקפים את כל התור, זאת הסיבה שאנשים שמים את העגלה בקופה בסופר ("אני אחריך") ורק אז עושים את הקניות, ועוד ועוד.

    וזה קורה גם בכדורגל שלנו. שחקנים לא אוהבים למסור, כי לוותר על הכדור זה לצאת פראייר. למה למסור כשאני יכול לנסות לעבור חמישה שחקנים וליפול (ע"ע נמני)? מסירות לא עושות רושם טוב על סקאוטרים. כדרור כן.
    אז מתי מוסרים? כשמדובר בסכנה. כשמדובר באחריות. כמו בתרבות השלטונית והתרבות בכלל, לא מוסרים את הכדור, אלא את האחריות. את תפוח האדמה הלוהט. והמהדרין עושים את אותה תנועת "למה אתם לא עוזרים לי" עם הידיים.

    היה קל להבחין בזה במיוחד אתמול, כשעל אותו מגרש רואים את האלטרנטיבה במשך כל זמן המשחק, וגם את התוצאה שלה: שני השערים הראשונים, והשליטה הצרפתית המוחלטת.

  2. וואו, ממש צפית במשחק?

    אני אוהב את ישראל ומחויב לה, ומוכן לקורבנות רבים עבורה, אבל יש דברים שמולדת אינה יכולה לדרוש מבניה.

    צפייה במשחקי הכדורגל של הנבחרת, למשל.

  3. רובי, תמיד מפתה לקשור את היכולת והסגנון במגרש לאופי הלאומי הפוליטי, ומכיוון שלא ראיתי את המשחק אינני יכול לחלוק עליך במקרה זה, אבל קשה להסביר למה נבחרת הכדורסל הנפלאה כל כך שונה מהאופי הלאומי (נחושה, חכמה, קבוצתית, מוציאה יותר ממה שנראה שהיא מסוגלת).

    הסבר אחר לתפקוד הנבחרת – כוחה של מסורת.
    חוץ מכמה החלקות מקריות כמו הסטאד-דו-פראנס 93, ומכסיקו 70, לנבחרת יש מסורת נאה ורציפה של כשלונות ספורטיבים מבישים.
    אוסטרליה או אירופה, שרף, גרונדמן או גרנט, אוחנה ברקוביץ' או בניון – מסורת זו מסורת וצריך לכבדה.

  4. אני מניח שהתכוונת למכבי ת"א בכדורסל ולא לנבחרת בכדורסל. הרבה אנשים מתבלבלים בין השתיים. מצד אחד בצדק (ייצוג לאומי), מצד שני ההרכב של מכבי ת"א הוא הדבר הכי רחוק מספורט *ישראלי*.

  5. לדעתי זה לא הקטע של "פראייר", אלא הקטע של לעבוד קשה.
    לא רוצים לעבוד.

    אם שחקנים מעדיפים לעמוד ולא לזוז בלי כדור ולא יודעים לעבור על פני שחקן יריב בכידרור – אז יש כאן בעיה רצינית.

    אבל מילא השחקנים, בוא ונגיד שכמו עובדים במגזרים מסוימים, הם מעדיפים לא לעבוד. הם לא אשמים, זה הטבע שלהם.
    האחריות היא של המאמן / המנהל. אם הוא מעלה שחקנים שלא זזים על המגרש, כי הוא לא לימד אותם (או שמעולם לא למדו…) או לא דרש מהם – הוא האשם.

  6. אם זאת בעיה של השחקנים שהם "עצלנים" כמו שאמרת, ואם אכן זאת לא בעיה של שחקן או שניים, אז למאמן הלאומי דווקא אין אחריות על זה. מאמן לאומי לא יכול לחנך שחקנים שרוב ימות השנה אינם תחת שרביטו, והרי האופציה היחידה שלו היא לבחור שחקנים אחרים (שגם הם לא ירוצו, כי הבעיה היא כללית).

  7. אולי ביותר מדי עדינות: גם השחקנים וגם המאמן עצלנים, וזה מילדות, כי ככה המערכת עובדת כאן.

    עדיין, למרות "המצב" הבסיסי – מי שבוחר להיות מאמן מקבל, כחלק מהתפקיד, את האחריות לקבוצה. נקודה.
    לכן זה גם הגיוני שיחטוף את כל האש. מצידי שיעלה את הקבוצה מר"ג שזכתה בגביע המדינה – הם שיחקו ביותר להט מכל קבוצה ישראלית שראיתי השנה.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *