דוקטור ג'קיל ומיסטר אינטרנט

( פורסם באתר TheMarker.com ב-1.4.2001, גרסה אנגלית של המאמר נמצאת כאן )

 

מכירים את הצגות התיאטרון הניסיוניות וה"מתקדמות" – בהן השחקנים יורדים מהבמה, מתערבבים בקהל, ומשתפים אותו בהצגה – כך שגם הקהל קובע את מהלך ההצגה וטיבה?

למה הצגות כאלו נחשבות ניסיוניות? כי הן מוחקות את הריחוק ושוברות את "קיר הזכוכית" בין האמנות לקהל, והופכות את הקהל לאמן פעיל.

האמנות נתפסת כמאורע מיוחד, נשגב – שיש לצרוך אותו ביראת כבוד, שלא על בסיס יומי, ורק "מוכשרים" ומלומדים יכולים לבצע אותה.

קשה להשליך ישירות מהאמנות לעיתונות, אבל מאפיין הריחוק בהחלט קיים היום בעיתונות המסורתית, יהיה זה על גבי נייר או מסך.
עיתונות זו מייצרת ידיעות, כתבות ומאמרי דעה ומן הצד השני הלקוח קורא את התוכן.
אין כאן דיאלוג של ממש. ה"מכתבים למערכת" הם חלון קטן לתגובות נבחרות ומצונזרות של הקוראים.

כעת, לראשונה, באמצעות האינטרנט – קיימת האפשרות לשתף את הקהל הרחב בעשייה העיתונאית, ולקיים דיאלוג בין הכתב לקהלו.

השלב הראשון, כפי שמתבטא באתר זה, הוא מתן במה לקוראים, להגיב באופן מיידי ובצורה חופשית (תוך צנזורה מאוד מינימלית, ורק במקרים קיצוניים). בנוסף, תגובות הקוראים נשמרות לעד כחלק מהכתבה, במסגרת הארכיון.

הקוראים אינם מחויבים לדבר, מלבד לעצמם.
הם אינם חייבים להיות נחמדים, מועילים או מחדשים. הם לא חייבים למסור את שמם האמיתי, ויכולים להסתתר מאחורי כל שם סמלי שיחפצו. הם יכולים לזרוק בוץ, רפש ועפר על הכתב והעיתון.

אולם, לא ברור לי מדוע קיימים קוראים מסוימים, השבים ל"מקום הפשע" בכדי לשפוך את מררתם, לרוב כאנונימיים.
הרי אם לא נעים לך במקום מסוים – למה לחזור אליו?

חשבתי על מספר אפשרויות:

1. קוראים החושבים שבכך הם ישפרו את רמת הכתיבה והתכנים באתר, על ידי לחץ על הכתב / עורכים.

אין ספק שמגוון הדעות הוא רחב ולכן גם לעיתים קרובות מתנגש, אולם כדאי ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה" ולא אלימות טקסטואלית.

לדעתי, קוראים המגיבים בשפה וולגרית ומשתלחת – אינם מעוררים את אהדת הכתב או גורמים לו לחשוב שנית בצורה ביקורתית על כתביו, וכמו כן הם כמו "מלכלכים" את האתר לנצח (מאחר והתגובה נשמרת בצמוד לכתבה) – אותו האתר שהם רוצים לשפר.

בהנחה וקוראים אלה באמת אוהבים את האתר ומעוניינים בשיפורו – יואילו נא להפנים את שינוי התפיסה העיתונאית באינטרנט, ויקבלו בכבוד את אחריותם העקיפה לטיב האתר.

ייתכן וביקורת בונה, מנומקת ועניינית, הכוללת סימוכין – הייתה מציגה את עמדת הקורא בבהירות ועל כן מקנה לה חוזק והשפעה – הן על הכתב והן על העורך, ולבטח הייתה משפרת את הכתבה והאתר.

2. בעלי אינטרסים שמשבחים או מקללים בהתאם לצורכיהם.

אלו כמובן יימנעו ככל שאפשר מחשיפת זהותם האמיתית מאחר וזו תאיר את קלונם ואת רצונם לעשות שימוש ציני בבמה הציבורית העומדת לרשותם. אחרי הכל – מה הוא אדם אם לא סך כל האינטרסים שלו?

3. קוראים שפשוט "משחררים לחץ" על אובייקטים פסיביים שנאסר עליהם להגיב (עובדי האתר).

כאשר אדם יודע שהוא ניתן לזיהוי – הוא מראש מרסן את מעשיו ודבריו, כי הוא יודע שהוא נחשב אחראי להם. כאשר הוא מסתתר מאחורי כינוי אנונימי, הוא יודע שהוא מוגן, ועל כן הוא אינו אחראי לדבריו, ואז הוא משחרר את הרסן.

האינטרנט נותן לראשונה לאנשים מקום להשתחרר מכבלי המציאות הרשמית והמחייבת, ללבוש זהויות ללא הגבלה, ולתת דרור למאווייהם.
ומה לעשות – מאווייהם בדרך כלל כוללים הרבה רגשות רעים שלא הייתה להם אפשרות להתנקז. אז כעת הניקוז מתבצע על ידי זהות חלופית שאינה מזוהה עם "האני הרשמי" שלהם. כמה נוח.

אם יש משהו שמעניין אותי בכל העסק הזה הוא הקשר בין הדמות או הכינוי שבוחר הקורא לבין האדם במציאות. האם הכינוי הוא בבואה של האדם, של שאיפותיו או ההפך ממנו?

לגבי סוג זה של אנשים אין לי דבר להגיד להם – מלבד להפנותם לרופאים המתאימים (אם כי זה יותר יקר מחיבור לאינטרנט).

ייתכן ובעתיד האתר ייגבה תשלום בעבור השימוש בו (השערה עתידית שלי בלבד). אולי מצב זה ינפה את "עוברי האורח" המפריעים לדיון, וגם יגרום למנויים לכבד את אשר הם משלמים עבורו – לעומת החינם, המזמין תחושת חוסר ערך וביזוי.
אולי גם ניתן יהיה לבצע תמחור מדורג, בו תינתן הנחה לקוראים אשר יסכימו כי דבריהם באתר יכתבו תחת זהותם האמיתית – בכדי לעודד דיון יותר מרוסן.

אינני כותב דברים אלה מטעם האתר. הדברים נכתבים מתוך כאב וצער על השימוש הנלוז שעושים קוראים מסוימים במנגנון התגובות – מתוך תקווה שלפחות חלק מהקוראים יסכימו עם דבריי וישנו את גישתם.

לראשונה ניתנת לכם האפשרות להשפיע, לשנות, לעצב – כרצונכם. השימוש שתעשו באפשרות נהדרת זו תקבע את האקלים התרבותי בו תחיו, לטוב או לרע.

 

אחרית דבר / הערות לימים אלה:

אין ממש חדש תחת השמש. נשף המסכות ממשיך במלוא עוזו.

כמה הערות בכל אופן:

1. ייתכן ולא כל המגיבים מודעים לכך, אך קיימות מערכות תגובה / פורומים אשר מבצעות רישום של כתובת ה-IP של המגיב ( או מערכת ה-Proxy בה הוא משתמש) – כך שיש סיכוי טוב שבמאמץ מסוים ניתן יהיה להגיע למגיב, כך שהוא לא באמת מוגן. לידיעתכם.

דוגמה טובה ניתן למצוא במערכת הפורומים של "במה חדשה", אשר רושמת ומציגה (באופן גלוי לכל גולש) חלק מכתובת ה-IP של המגיב (בצורה מספרית או כשם DNS) ליד השם שבחר לעצמו. אני מקווה שהרמז ברור לרוב המגיבים שם.

2. כאמור במאמר, בעלי האינטרסים מתחילים לנצל את האנונימיות לקידום מטרותיהם. משרדי יחסי ציבור משתמשים במנגנוני התגובות והפורומים לקדם אירועים ולקוחות שלהם, כאשר הם מתחזים לאחד העם.

א. מאמר בנושא. שימו לב לסעיף 7 בסוף המאמר.
ב. חברת יחסי ציבור פתחה מחלקת "יחסי ציבור באינטרנט" ומבטיחה לבצע "העברת מסרים ישירים ועקיפים לקבוצות דיון ולפורומים המתאימים"…
ג. עידו אמין, לפני כמעט שנה, כתב על מקרה בו גדי שמשון תפס יחצ"נית בפורום שהוא ניהל וערך את הודעתה לכדי נטרול העוקץ שלה (תירשם להלן מחמאה כנה לגדי שמשון).

3. אני עצמי דוגמה למצב שבו קורא / מגיב עלה מ"הקהל" אל הבמה, בעקבות תגובות שכתב או "כיצד הגעתי לכתוב ב-TheMarker?"

רציתי לכתוב באתר, ועל כן בתחילה ניסיתי דרך הדלת הראשית: שלחתי קו"ח למשרות כתבים שהם פרסמו וגם שלחתי כאשר לא פורסמה משרה כלשהיא, בתקווה להתחלה חדשה. אולם, בכל המקרים לא התקבלה שום תגובה, כנראה בשל העובדה שהניסיון המקצועי שלי בתחום התקשורת היה אפסי והרקע המקצועי שלי היה בתחום הטכני. למרות זאת, המשכתי להגיב למאמרים שונים בתגובות מושקעות, תוך ציון שמי המלא וכתובת הדואל שלי.
לבסוף, ביום בהיר אחד, נחתה בתיבת הדואל שלי הזמנה מאת עורך האתר, גיא רולניק, לבקר במערכת האתר.
הפגישה התחילה בקלילות אשר במסגרתה תהו גיא ושגיא חמץ על קנקני בתור "המגיב הסדרתי", ולבסוף הציעו לי לכתוב באופן קבוע לאתר, למרות שעל הרקע המקצועי / השכלתי שלי הם למדו רק באותה הפגישה. כמובן שהגבתי בחיובי נונשלנטי. התכנית הושלמה.

הדבר היחיד שנשאר לי כתעלומה עד היום הוא מי מאנשי המערכת יזם את הזמנתי לכתוב באתר. אני באמת צריך לברר למי אני חייב תודה.

יד הגורל

 

עכשיו קצת פחות, כי אני מקליד פחות כעת, אבל ככה, בשנה האחרונה, שמתי לב שאני שוכח כיצד לכתוב בכתב יד.

במקרים בהם נאלצתי לכתוב ביד, הרגשתי רתיעה נפשית מהפעולה הנשכחת הזו, ואפילו היה צורך במאמץ מודע להיזכר כיצד לצייר את האותיות, כיצד לנסות ולבצע רצף של כתיבה.
והתוצאה, כתב של רופאים.

(אגב, אני בטוח שלרופאים יש קורס קטן, אי שם בשנה שלישית וצפונה, כיצד לכתוב בצורה שאיש מלבד רופאים אחרים, אחיות ורוקחים – לא יבין. בטוח. אין דרך אחרת להסביר את כתב היד שלהם. אם יש רופא בקהל, אשמח לפרטים)

אם הייתי נאלץ לעשות תחרות בין עצמי לבין אנוכי, של כתיבה רציפה, בכתב יד לעומת מקלדת, המקלדת הייתה מנצחת עם מקש הרווח קשור מאחור.
יש גם היגיון בכך: לעומת כתב היד, המשתמש רק בכף יד אחת כל הזמן (דבר שגם מעייף מהר יותר את הכותב ומאמץ יד אחת בלבד) – ההקלדה מאזנת ומשתמשת בשתי כפות הידיים כמעט בו-זמנית, ובנוסף גם כל כף יד אחראית על בערך מחצית מהאותיות האפשריות, דבר המאפשר הזנת טקסט מהירה יותר. החיסרון בכך הוא שיש צורך בייצוב תמידי של הידיים באותה זווית מעל המקלדת, ורק האצבעות זזות.

מרוב שממשק הכתיבה שלי, הן בבית ובעיקר בעבודה (שהייתה…) הוא המקלדת, אני מאבד לאיטי את יכולות הכתיבה הידנית.
כמו שאנו מאבדים את יכולתנו לזכור את לוח הכפל (תנסו, תנסו בבית, לא להתבייש!, לא מסוכן, מלבד לכבוד העצמי) ומסתמכים על מחשבונים בכל מקום, כך גם כתב היד מתחיל להיות פעולה נדירה, שלאיטה תישכח (ואולי גם נגדל אצבעות נוספות להקלדה מהירה יותר…).

אפשרות הצלה לנושא זה מתחילה לצוץ מכיוון מחשבי הלוח. אלה מחשבים בעלי מסך מגע, שהפעלתם מתבצעת על ידי "עט" מיוחד בתוספת מרכיב של תוכנה לזיהוי כתב יד (אגב, חברת ART מישראל היא אחת מהחברות המובילות בתחום זיהוי כתב יד וגם קול).
ניתן גם לומר שמחשבי כף היד למיניהם, החל ב"פאלם" ועד Pocket PC, הם הגרסה הראשונית והמוקטנת למחשבי הלוח – וזה די נדיר בעולם המחשבים, ככל שזכור לי, כי התבצעה במקרה זה הסבה ממוצר קטן למוצר גדול, ולרוב זה הפוך. 

על זיהוי קולי אני בכלל לא מדבר. שנים שמנסים והדבר הזה לא ממש מתרומם. גם לא באנגלית. ניסיתי פעם את ViaVoice של IBM לתפעול תפריטים של תוכנה בסיסית וזה לא היה ראוי למאכל. אולי דברים השתפרו מאז, אבל קשה לי להאמין.
תנסו זיהוי קולי אם אתם רוצים להבין כיצד ניתן לשגר בטעות טילים גרעיניים.

 

איך כמעט הקמתי את YNET (או לא)

 

חייו של אדם רצופים החלטות יומיומיות קטנות וגדולות הקובעות את מהלך חייו. ייתכן והחלטה כזו שקיבלתי לפני שנים רבות, מנעה ממני להיות אחד מעובדי אתר YNET.

 

בשנת 1997, בעת שעבדתי באחת מעבודות הקודמות שלי בתחום המחשב, חיפשתי מקום עבודה חדש, ובעת עיון במודעות ה"דרושים" של סוף השבוע מצאתי מודעה שחיפשה מועמד עם רקע בתקשורת ועיתונאות וגם עם רקע חזק בתחום המחשבים, עבור תאגיד תקשורת גדול.

שלחתי למפרסמי המודעה את קורות חיי, ולאחר מספר ימים פנו אלי מ"ידיעות אחרונות" וזימנו אותי לראיון.
הראיון התבצע בתוך מכולה הממוקמת על גג בנין "ידיעות" (ואני חושב שהיא עדיין נמצאת שם גם היום, כולל אנטנה עגולה על ראשה). אני חייב לציין שמיקום הראיון היה ביזארי בעיניי במידה מסוימת, וגם קצת העיד בדיעבד על הרצינות שהעיתון ייחס לנושא…

הראיון היה עם איש צעיר, ככל שזכור לי מעין פרויקטור שקישר בין נושאי המחשוב לנושאי התכנים של העיתון. הוא אמר שהם רוצים להתחיל ולהעלות תכנים של העיתון לאינטרנט, בינתיים רק תכנים שהעיתון ממילא מייצר ולא תכנים מקוריים, וכנראה שבעתיד התחום יתפתח בצורה יותר עצמאית, והם רוצים אדם שיש לו רקע בתקשורת המונים (לי הייתה רק ההשכלה הרשמית בתחום, ללא ניסיון) וגם בתחומי המחשוב.

כנראה שהשארתי רושם טוב והראיון הבא חידד דברים, אם כי לא בכיוון שרציתי: זומנתי לראיון עם יגאל גלאי, עורך "פנאי פלוס", במשרדו המאוד-לא-מפואר בבנין מערכת "לאישה" (ככל שזכור לי), במעמקי התחנה המרכזית הישנה.
מר גלאי הבהיר לי שמדובר רק בהעלאת התכנים של "פנאי פלוס" לאתר משלהם, ושום דבר מ"ידיעות" וכי אין כרגע שום כוונות לעיתונאות אינטרנט עצמאית. הוא הבהיר שהוא צריך למעשה WebMaster, כלומר מנהל אתר אינטרנט, ללא שום כתיבה או עריכת תכנים. עבודה טכנית נטו.

מאחר וכוונתי הייתה לשלב בין תקשורת המונים למחשוב, הבנתי שהג'וב הזה הוא כנראה נתיב ללא מוצא ולבטח לא מאתגר או מתגמל במיוחד, ולכן הסרתי את מועמדותי למשרה זו.

אינני יודע האם אתר YNET אכן קם מתוך יוזמה זו של "ידיעות", אך המצב כיום הוא ש"פנאי פלוס" אינו קיים באתר משלו, וכל מי שינסה להגיע לשם הדומיין www.pnaiplus.co.il יגלה שהוא מגיע אל תוך תת-מדור ב"תרבות ובידור" של אתר YNET.

 

נ.ב.:

אם אנחנו כבר בנושאי YNET… – האתר באופן עקבי לא מבצע הגהות, התאמות או סתם נזהר. יש מקומות טובים יותר לחסוך והמהירות מהשטן.


דוגמה ראשונה
:
תקציר הכתבה הראשית בעמוד הראשי, אין יותר מרכזי מזה

        לא רק שזה לא מועיל להואיל, זה אפילו מזיק

 

דוגמה שנייה:
ממדור הספורט בעמוד הראשי, האיות נכון, אבל דו-משמעי, אולי היה עדיף להוסיף י'

יש דרכים יותר מנומסות להביע מורת רוח

דוגמה שלישית:
מתוך כתבה של רוני – הקול קול צביק, אבל הידיים ידי אביבה (עדיין לא תוקן, למרות שגלוברמן העיר להם בתגובות)

                                        שיבוט / הפרית בלוגרים? שינוי מין?