זעקי עיתונות אהובה

הסיכוי שכלי תקשורת יקדיש זמן ומשאבים לבדיקת כל ידיעה יח"צנית אפילו יורד כשמדובר בכלי תקשורת מקוון, פשוט מפני שצריך לעבוד בלחץ זמן.

סדר העדיפויות בפרסום הוא כבר שאלה אחרת. בדרך כלל סקופים הם ידיעות שהיו יכולות להיות יח"צניות לולא העיתונאי הקדים את היח"צן – אלא אם מדובר בתחקיר עומק, שבו העיתונאי יודע מה הוא מחפש. הסקופים שאתרי האינטרנט מביאים שייכים בדרך כלל לסוג הראשון. ועיתונאים מהסוג השני כמו מרדכי גילת, שחוקרים וחושפים שחיתויות, נמצאים בדרך כלל בעיתוני הנייר, שם יש יותר כסף להחזיק אותם.

אגב, איך בדיוק היח"צן "יספר את הסיפור שלו בשמו"? אתה מציע להקצות מדורים פרסומיים בתוך העיתונים למטרות האלה?

אני לא מבינה את השאלה הזאת. זה כמו שתשאל חייל, למה הוא בוחר לשבת בש.ג בזמן שהוא צריך להגן על המולדת. זה חלק מהעבודה, חלק הכרחי אפילו, וסקופים לא באים כל יום וגם לא כל שבוע.

בישראל אין כרגע מקבילה אמיתית לסוכנויות הידיעות (כתבו באתר הזה על הבעיות של עתי"ם), ולפחות עד שזה לא יקרה העיתונים יצטרכו להביא גם אינפורמציה, מכל מיני מקורות. חלקם משרדי יחסי ציבור.

איתן, איתן, איתן.. אפשר רגע להשחיל מילה?
ממאמר שמעלה לא מעט נקודות ראויות לציון הבאות לבקר את התנהלות התקשורת, עברת לסוג של מתקפה חזיתית על תחום יחסי הציבור שהוא תחום, כמו כל התחומים, עומד בפני עצמו.

ראשית – גילוי נאות – אחרי שאת "ההשכלה" התקשורתית שלי קיבלתי במוסדות מכובדים (לתקופתם) כמו מעריב לנוער בגיל 17 וקול ישראל בגיל 19, חציתי את הקוים, רחמנא ליצלן, ואני היום מתהדרת בתואר יחצנית. אפשר גם אשת תקשורת אם תרצה.

ועכשיו, תרשה לי לחזור למאמר העמדה המקורי שלך ורק אח"כ לתגובות שיצאו ממנו.

כן. התקשורת היא לא מה שהיתה.

כן, האצבע קלה על ההדק בשחרור הודעות (אגב, אני זוכרת בימי ראשית עיתונות האינטרנט הרשמית, כשהייתי "סוג של עורכת" – ובכוונה סוג של עורכת, כי המרחק בין עריכה עיתונאית אמיתית שלמדתי ועל ברכיה התחנכתי ובין העריכה שביצעתי באותו אתר, היה עניין של שמים וארץ – הכנו שתי ידיעות. האחת לפיה קצב נבחר לנשיאות והשניה לפיה פרס. רוצה לנחש איך ומתי ידענו על התוצאות האמיתיות? אחד האזין לקול ישראל האחר לגל"צ. הידיעה היתה באוויר ב-11:02. הישג עיתונאי של ממש 🙂 ).

כן, יש בעיה של מקצועיות אמיתית כתוצאה מהתרחבות האתרים שמספקים חדשות או תוכן.

כיחצנית, אני נתקלת כל יום בעיתונאי חדש. אחד שהחלב עדין על שפתיו, ממש כמוני לפני 12 שנים, אבל ללא היד המנחה והכבדה שהיתה לי.

האם כשאתה קורא עיתון, כל עיתון או כל אתר, אתה מבחין באיכות הכתיבה? במידת הרצינות?

במאמר מוסגר.. ראיתי היום טור אישי בתוכנית תיק תקשורת. טלי רוזין. מודה, לא מכירה אותה (אבל זה חלק מהעניין שבו גם עסק הטור שלך, לא? מבלי לפגוע ברלוונטיות של רוזין, כולם עיתונאים היום). הטור היה מרתק. עסק בשאלה שכבר דיי זנחנו אותה. מדוע לעיתונאי כל כך חשוב להוכיח לקורא שהוא יודע דברים שפשוט אסור לו לגלות? היא נתנה דוגמה מאלפת מסיפור שהתפרסם בשבוע שעבר על נטישת מטוס הסקיי הוק מעל הר חברון. פסקה שלמה בידיעה עסקה בקשר שבין הטייס ובין בכיר אחר (כל כך הרבה קידודים היו שם, שאני כבר לא זוכרת). למה זה טוב? מה בדיוק זה מאפיין? איך זה מקדם אותנו, הקוראים, לאן שהוא לעומת ידיעות יחצניות?

צדק גלעד בהבחנה שלו. יחסי ציבור הם ערוץ להעברת מידע.
חד וחלק.
לא יותר ולא פחות.

נכון, יש לא מעט יחצנים שלא עושים את עבודתם נאמנה.
אבל מהי בעצם עבודתם?

להעביר אינפורמציה של גוף/אדם בעל אינטרס.

מי אתה שתקבע איזהו אינטרס מקובל ואיזהו לא? בשביל זה יש עיתונאי משכיל, נאור וחרוץ, ובשביל זה יש עורך משכיל, מנוסה וחכם. לא?

כמו אביבה, אשאל גם אני, האם אין מקום לפרסום כרוניקה עם מועד הופעתו של ארקדי דוכין? לדעתי יש. זו הרי ידיעה יחצנית ממש כמו פרסום עסקה שביצעה חברה מסוימת או ליין חדש של בגדי ים שיוצא הקיץ.

הבעיה, אם אתה שואל אותי, וכאן אני כבר מגיעה לנקודה, היא באיכות האנשים שקוראים לעצמם אנשי תקשורת.

אני זוכרת איך במעריב לנוער חטפו כ"נים עונשים על ימין ועל שמאל כשעשו מעשים לכאורה לא אתיים. ראיתי כ"נים מועפים בבושת פנים מהמערכת כי בכתבה שכתבו היה "קצת יותר מדיי ארכיון". יודע מה, אז, וסליחה אם אני נשמעת כמו בת 200, היו יותר ערכים.

יש היום עיתונאים מבריקים (לצערי כמה מהם כבר לא כותבים בחודשים האחרונים) ובצידם יש הרבה שרלטנים.
ממש כמו שליחסי הציבור יש יחצנים שמוציאים שם רע.

יש היום עיתונאים שלא מתביישים לבקש שאעביר אליהם כתבה מוכנה, ויש כאלה שלא מתביישים לבקש שאראיין בשבילם את המנכ"ל כי הם לא יודעים מה לשאול, ויש כאלה שמתנים פרסום בקבלת טובות הנאה שונות, ויש כאלה שמושכים באף, ויש כאלה שבכלל כותבים את הכתבה שהחליטו לכתוב מבלי בכלל להתייחס לדברים שנאמרו בפגישה אליה סופסוף טרחו להגיע.

ביצה ותרנגולת כבר אמרתי?
לך תדע איפה התחיל נושא "שימון" העיתונאים שהיום, בלעדיו, חלק גדול מהם לא יטרח אפילו להקשיב ליחצ"ן.
האם בעיתונאי שפשוט התעצל בוקר אחד והיחצ"ן היה להוט מספיק כדי לעשות הכל בשביל האייטם שלו או ביחצ"ן שהיה להוט מספיק בשביל האייטם שלו ולעיתונאי זה הסתדר?

לך תדע איפה התחיל נושא ה"תעביר לי מוכן"? האם בעיתונאי שלאט לאט מצא חלק מהידיעות שוות שכתוב קל בלבד כי הוגשו באופן מקצועי או כי פשוט היה עליו עומס כל כך גדול ש"יאללה, נשכתב קצת, מקסימום.."

יחסי ציבור הם ערוץ מידע. שוב, כמו בכל דבר, גם כאן יש אינטרס ברור. עשיתי תרגיל עם אחת הסטאז'ריות אצלנו במשרד.. עברנו על העיתון, למעט 3-4 ידיעות בעיתון, לכל ידיעה, בכל חלק של העיתון, היה אינטרס. במדיני, בפוליטי, בכלכלי, בבידור.

אז על זה בעצם אתה קובל?
כי אם כן, אין לנו ויכוח, אבל זה המצב כיום, אצלנו ובכל העולם.

אם אתה קובל על חוסר המקצועיות… אז איך זה, ותרשה לי סתם להעלות שאלה, אין בה כוונה לתקוף או להעליב, איך זה שאתה, בלי ניסיון תקשורתי, בלי עורך מנוסה שמכוון, כותב כאן ואף נמצא בדיונים עם ידיעות אחרונות?
רק בגלל שאתה כותב בסדר? בלי שגיאות ומבין משהו בתחביר?
האם על התקשורת לקבל אותך (וזה סתם בשביל הדיון) רק בגלל שהכללים השתנו היום ולטענתך, לציבור יש את היכולת לבחור את התכנים הראוים בעיניו?

האם צריך לוותר לגמרי על הכללים?

לפתוח את העיתונות, מקצוע שאמור, אמור, לשמור עליך ועלי מפני התהנהלויות לא תקינות? להיות בעצם כלב השמירה בפני כל אחד שחושב שהוא יכול?

מעבר לידיעות השוטפות שאתה קורא בעיתון, יש לא מעט חומרים שהתחילו אמנם אצל היחצן אבל באים לשרת מטרה אמיתית. לתת ערך מוסף של ממש.

דוגמה טריה, מהשבועות האחרונים, תרשה לי גם לתת לעצמי את הקרדיט..

אני עובדת עם חברת קו מערכות. בית תוכנה ישראלי.
בית התוכנה הזה בא ואמר בשיחות שוטפות ביננו, יש לי 300 לקוחות, למרות המיתון העמוק אני ממשיך לגייס עובדים, אני מצליח ומוערך בקרב עמיתי ועם כל זאת, כשזה מגיע למכרז ממשלתי – הופה – תקרת זכוכית.

חשבנו והפכנו ובדקנו ותשמע, לפני כמה חודשים פורסם שחברת סאפ הגרמנית זכתה במכרז של ממשלת ישראל להקמת מערכת ניהול ארגונית (ERP) כשעל המכרז (הפתוח אמנם) התחרו רק סאפ ואורקל.

מדוע רק שתי חברות?
כי אחד מתנאי הסף במכרז דרש מחזור מכירות מסויים.
מחזור המכירות מעיד על עוצמתה של החברה. חברה ישראלית, מקומית, לא יכולה להתמודד עם עצמה של ענקיות כמו סאפ ואורקל והשורה התחתונה – חברה ישראלית, לא ניגשת למכרז.

עלות הפרויקט למדינה הוא 300 מיליון ש"ח.

אף אחד לא טוען שסאפ לא יכולה לבצע את הפרויקט, אבל ביננו, כאיש הייטק בעצמך, חברה ישראלית לא יכולה לעשות את העבודה? ביחוד חברה שגם ככה יש לה 300 לקוחות וניסיון של 20 שנה?

אה, ועוד דבר חשוב.. אותה חברה ישראלית, או דומות לה (אין כאן עניין של לקדם את קו מערכות בלבד, אלא נושא), יכולות לעשות את אותו הפרויקט בהרבה פחות כסף. לפחות 10% ממנו אם לא פחות.

בתקופה שבה מחשיכים רחובות ומקצצים בכל דבר שזז, אתה מסכים איתי שאפשר לעשות שימוש באיזה 200 מיליון ש"ח מיותרים?

עם הנושא הבעיתי הזה, ניגשתי לכתבת ההייטק של הארץ, גלית ימיני. לא ביקשתי שום דבר בתמורה, לא לחצתי, סיפרתי לה את מה שסיפרתי כאן. גלית חשבה שזה מצדיק ברור.
ברור. פעולה עיתונאית חשובה שעוד יש מי שעושים אותה.

קיימנו פגישה עם מנכ"ל החברה, גלית המשיכה לברר את הנושא מול האוצר ומקבלי ההחלטות.
בסוף יצאה עם כתבה שהעלתה נושא לדיון.

עם הכתבה, הצלחנו להביא את ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת לביקור באותה חברה. יו"ר הועדה, ח"כ מלי פולישוק-בלוך, גם היא חשבה שמדובר בנושא ראוי, הפנתה מכתבים לשר האוצר ולשר התמ"ת ובקרוב מאוד תקיים דיון בכנסת בנושא.

השבוע, בישר איציק כהן, ס.החשכ"ל, כי המכרז הקרוב יופנה לחברות מקומיות, מתוך הבנה שצריך לעודד את התעשיה המקומית.

עידוד התעשיה המקומית יביא לצמיחה כי יגויסו עובדים נוספים, לאותם עובדים יהיה כסף לצרוך את אותם מוצרים לבנים שהמס עליהם הופחת והנה.. אנחנו צעד נכון קדימה ליציאה מהמיתון.

עבודת יחסי ציבור.

הלקוח שלי מרוצה כי הוא בכותרות והביא לשינוי בתפיסה של האוצר.
גלית מרוצה כי סיפור שהיא עצמה חשפה יוצר רעש ומביא לשינוי.
אני מרוצה. טוב נו, מהסיבות הברורות.

בקיצור – כן, היה פה אינטרס, אבל השורה התחתונה שלו לא מצדיקה אותו?
לדעתי מאוד!!

עכשיו איתן יספר לך שיש לו תואר ראשון בתקשורת. נא לא לזלזל.