חשבתי לא מעט אם לכתוב את הרשימה הזו, ואפילו שהחלטתי כי ראוי לכתוב אותה (כי קשה לי לעבור על הנושא לסדר היום) – אני עושה זאת בלא חמדה.
אני פשוט לא אוהב ויכוחים ומריבות, אבל מצד שני שתיקה גם גובה ממך מחיר.
בפעם האחרונה שהתווכחתי עם גל מור הנושא היה מתן קרדיט לבלוגר שפרסם נושא זהה לזה שפורסם מאוחר יותר על ידי "ידיעות אחרונות" (אני התחלתי, גל הגיב, ואני הגבתי).
תשאלו מדוע שוב אני נדרש להתייחס לטור של גל?- הפעם מדובר בטור שכותרתו "מותה של עיתונות האינסטנט" (וגם הלמו הגיב לטור הזה, ב"נענע". אחח… המובטלים האלה, ימ"ש)
נדמה לי שגל מינה עצמו לשומר הסף של העיתונות המסורתית מפני הברברים השוטפים מכיוון האינטרנט.
הטור עצמו נראה לי עומד בניגוד מסוים לכותרת שלו, מאחר והטור לא רק שאינו מביא הוכחות לכותרת אלא דווקא מביא הוכחות להתחזקות ה"אינסטנט". הטור נראה לי יותר כמו קריאה שקטה, מעט מעורפלת, לחזור לסטנדרטים עיתונאיים ש"לפי הספר" כי "בפועל, העיתונות הרעה מצליחה יותר ויותר לכפות את סדר היום שלה על הזרם המרכזי".
לטעמי הכתבה הזו ראוי היה לה להינשא כנאום חוצב להבות בפני קולגות ומנהלים, ולא להופיע כטור בעל כותרת המתריסה ומכריזה על מות יצור שרק נולד, ורק ילך ויגדל (והכוונה היא לכלל העיתונאות המקוונת-עצמאית, לא רק ה"אינסטנט").
מעבר ליתרונות הברורים של האינטרנט בהעברת מידע כזרז לצמיחתה של עיתונות מקוונת ועצמאית, אולי ראוי שהעיתונות המסורתית תעשה בדק בית ותשאל עצמה מספר שאלות לפני שהיא רודפת את הילד החדש בשכונה (תגובה צפויה ונורמלית, אם כי לא מקדמת דבר):
• האם עיתונות "קופצת בראש", ואפילו צהובה – היא המצאה של הרשת? האם כל עיתוני הנייר עד היום עמדו בסטנדרטים הרצויים, וכעת, "פתאום", הופיעו "אקדוחני מקלדת"?
• ראוי לזכור שהיו אלו YNET ש"הנחיתו בהצלחה" את המעבורת "קולומביה", כדוגמא לכך שקיים הבדל של מספר דקות בודדות בין עיתונות מכובדת לעיתונות אינסטנט. לא זכורה לי תגובה רשמית של האתר לפרשה זו, אשמח אם מי מהמגיבים יוכל להצביע על תגובה כזו.
הלמו ביצע תחקיר משלו בנוגע לפרשה זו, ועל פי התחקיר שלו מדובר בטעות תמימה וזניחה. אני יותר ספקן.
• האם לא ראוי שהעיתונאים יאבקו על כך שיחוקק חוק שימנע מקרים בהם בעלים (או כל בעל תפקיד משמעותי אחר) של עיתון (או כל אמצעי תקשורת אחר) הוא אדם שהורשע בדין בעבירות שיש עימן קלון? (גילוי נאות: אני מצוי בקשר ראשוני עם גורם ב"ידיעות אחרונות". אני לא יכול לפרט כרגע, ולא בטוח שיצא מזה משהו, בטח לאור הרשימות שלי בעניינם)
• האם לא כדאי שבכל עיתון ממוסד יהיה אומבודסמן? (נציב תלונות הציבור, לרוב עיתונאי ותיק, מוכר ומקובל על הציבור, המטפל בהשגות הציבור על התנהלות העיתון ואף מציג קווים מנחים לפעולת העיתון). יש אפילו ארגון בינלאומי של אומבודסמנים (אני מקווה שזו מילת הריבוי הנכונה…) מתחום העיתונות, ול"מעריב" יש נציגות.
ה"ניו יורק טיימס" מינה לראשונה בתולדותיו אומבודסמן בעקבות פרשת ג'ייסון בלייר. אולי כדאי למנות אומבודסמן מבלי להגיע לפרשיות מסוג זה?
• אולי אחוז הידיעות שמקורן ביחצ"נים ודוברים מוריד מאמינות העיתון? בונה לו תדמית עצלנית (כי הבעלים רוצים לחסוך במשאבי עבודה עיתונאית ובכלל להפחית בכמות העובדים)? כזו שממעטת לצאת מחוץ למערכת ולהביא סקופים?
ב"מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, כדוגמה שאינני יודע אם היא עקבית, מציינים כי ידיעה מסוימת הגיעה ממשרד יחסי-ציבור.
• אולי לקוראים קשה יותר להבחין היכן נגמר העיתון ומתחילה הפרסומת (בייחוד בגרסאות האינטרנט של העיתונים הממוסדים)?
• אולי הקוראים רוצים לגוון את מקורות המידע שלהם? וכעת יש להם אפשרות לבצע הצלבת נתונים רחבה יותר?
• אולי מגוון מקורות המידע מקטין את הסיכוי לחסימת ידיעה בשל היכרות / לחץ על עיתונאים / עורכים?
• מדוע מרשה לעצמו עיתון (הן נייר והן מקוון) לפרסם ידיעות באופן אנונימי – כאלו שלעתים אינן חתומות כלל ולעתים חתומות בשמות כלליים כמו <שם העיתון>, <כתבי שם העיתון> (ללא פירוט שמות בהמשך הכתבה) או <מערכת שם העיתון>? האם יפה האנונימיות לעיתונות?
• האם עיתונות רצינית מעלה חוויות של גולש אלמוני מפורום מקוון לדרגה של טור דעה? רק בכדי ליצור עניין, ריגוש והרבה תגובות?
• מדוע אנשי תקשורת הם הכי פחות מוערכים בעיניי הציבור? (ואף אחד לא חתום אישית על הידיעה הזו)
• אם גל מעוניין ביתר רצינות במקצוע העיתונות, אז מדוע הוא, כעורך מדור המחשבים והאינטרנט, שותף למדור "קטעי קישור", המאפשר לכל אחד להיות עיתונאי לרגע, גם באופן אנונימי? האם זו סוכנות ידיעות/דעות פרטית תמורת קרדיט?
(ואגב, ממש לא מובן לי מדוע מדור זה צמוד למילה "בלוג", שלפי מיטב הבנתי אמור להוות ריכוז תכנים עקבי של אדם יחיד, בעל דעות וסגנון כתיבה ייחודיים, ולבטח ללא הגבלה מומלצת של 300 מילה).
• אם נתייחס למדור "אימייל אדום" של YNET: למה לאדם שעולה על ידיעה חשובה להעביר אותה דווקא לעיתון שאינו מעניק לו דבר: לא כסף, לא שווה כסף, לא זכויות יוצרים בסיסיות ואפילו לא קרדיט? בדיוק בואקום הזה יש מקום לפעילות של עיתונות אלטרנטיבית שתיבנה בדיוק על מקרים כאלו. שוב "מחלקה ראשונה", שהולכת צעד אחד קדימה ולפחות מעניקה למוסר הידיעה את פרסום שמו. אני מנחש ניחוש, לא פרוע, שלא רחוק היום בו כסף יחליף ידיים.
וזו רשימה ראשונית שלי, כלקוח של העיתונות, מבחוץ. אני משער שמי שחי את המקצוע מבפנים יוכל למצוא עוד כמה נקודות.
אולי איש לא היה טורח לעסוק בעיתונאות רשת עצמאית אם מעמד העיתונות והעיתונאים היה כה חזק ומכובד – עד שלא היה טעם להציע אלטרנטיבה ולעסוק בתחום.
כדאי גם להסתכל על הצד החיובי של העניין: אולי יקומו גם עיתונאי רשת עצמאיים, שיכתבו שלא במסגרת עיתון רשמי, ואולי אף רק במסגרת זמנם הפנוי – אך יעשו עבודה טובה, יסודית ונכונה. הם לא יהיו לחוצים להוציא מהר כתבות, לא ילחצו להספיק כמות מילים מסוימת, ולא יאלצו לצאת בכותרות מתלהמות או להתרכז בנושאים מושכי קהל רחב בכדי לרצות את צרכי הרייטינג של המפרסמים.
השאלה היא האם העיתונות הממוסדת תהיה נדיבה מספיק בכדי להצביע עליהם עבור קוראיה או שהיא תתייחס אליהם כמתחרה (למרות שלא תודה בכך) ובעיקר תתעלם מהם (אלא אם הם ייכשלו, כמובן)? אני מהמר על האפשרות השנייה.
הרשת היא המהפכה הצרפתית של דברים רבים, והעיתונות אינה יוצאת דופן.
נגמר עידן מרכזי הידע והבלעדיות, העם שותף לעשייה וקולו יישמע, גם אם אלו דברי הבל וסרק – הקוראים ישפטו וייבחרו את התכנים המתאימים להם, ולא פחות חשוב: הראויים להם.
(וכן, המשפט האחרון דו-משמעי)
ראוי שהעיתונות הממוסדת תנצל מהפכה זו בכדי לבדוק את עצמה ולבנות את עצמה מחדש – במקום להתנגד למהפכה ולהתנשא מעליה (ללא סיבות רבות מדי, כפי שהודגם לעיל), ולו בכדי להימנע מהלקח שלואי ה-16 למד: יש מהפכות שכדאי להצטרף אליהן במקום להתנגד להן.
אביבה, אין לי בעיה שהעיתונות גם תיתן מידע, עובדות (שזו מילה לא מוחלטת, כמו אמת) כחלק משירותיה. אין לי בעיה שהעיתון ישא על גבו הודעות לציבור.
אני בעיקר מעוניין בהפרדה ברורה בין השניים.
אם כי, ברור לנו שעיתון (הן נייר והן מקוון) צריך למלא חללים, מקום, והודעות יחצ"ניות הן שיטה מצוינת (מבחינת הנהלת העיתון) לבצע זאת תוך הפחתת הוצאות (יותר זול מלשלוח ג'יפ עם כתב לתוך בסיס צבאי, למשל).
* אני משער שאם "ישראל מקים חברה חדשה" הוא סקופ (במקרה והתגלה ע"י העיתונאי ולא נשלח מיחצ"ן), זה רק בגלל שהעיתון לא הצליח למצוא סקופ חשוב ומעמיק יותר, ואז זה בסדר גמור (גם אם זה נותן לחברה פרסום יותר גדול מאשר אם הידיעה תגיע דרך יחצ"ן), אם כי יכולתו של העיתון תימדד בעומק ורצינות הסקופים שהוא מביא.
סקופ, בעיניי, הוא גדול יותר ככל שהוא מגלה לנו דברים שיותר רחוקים ממה שידוע לנו כיום (ויש להם פוטנציאל לשינוי מהותי יותר בתפיסת עולמנו), ככל שהוא חושף את הפינות האפלות (ואולי גם החיוביות) שמנסים להסתיר מהציבור.
* כמה ידיעות שאת תקראי ביום ראשון בעיתון, שהן ממקור יחצ"ני – תוכלי לזהות שהתווסף להן איזה ערך עיתונאי מוסף, כמו שציינת, שמגלה גם את הדברים שהחברה לא רוצה להיות קשורה אליהם?- לא זכורים הרבה יצורי כלאיים שכאלו, וטוב שכך. שהיחצ"ן יספר את הסיפור שלו בשמו, ושהעיתונאי יביא את התמונה השלמה בשמו.
העיתונות המקוונת יכולה, כבר היום, ללכת צעד קדימה בנושא "התמונה השלמה": אפילו אם מגיעה ידיעה מיחצ"ן, ניתן להפוך את שם האדם / חברה בידיעה לקישור, שיוביל ל"תיק אדם / חברה" ויכלול נתוני יסוד אודותיו, קו"ח, קישורים לכתבות אודותיו (חיוביות ושליליות), תמונות וכדומה. וזה פתרון טכנולוגי בלבד, ללא צריכה של משאבי אנוש.
הסיכוי שכלי תקשורת יקדיש זמן ומשאבים לבדיקת כל ידיעה יח"צנית אפילו יורד כשמדובר בכלי תקשורת מקוון, פשוט מפני שצריך לעבוד בלחץ זמן.
סדר העדיפויות בפרסום הוא כבר שאלה אחרת. בדרך כלל סקופים הם ידיעות שהיו יכולות להיות יח"צניות לולא העיתונאי הקדים את היח"צן – אלא אם מדובר בתחקיר עומק, שבו העיתונאי יודע מה הוא מחפש. הסקופים שאתרי האינטרנט מביאים שייכים בדרך כלל לסוג הראשון. ועיתונאים מהסוג השני כמו מרדכי גילת, שחוקרים וחושפים שחיתויות, נמצאים בדרך כלל בעיתוני הנייר, שם יש יותר כסף להחזיק אותם.
אגב, איך בדיוק היח"צן "יספר את הסיפור שלו בשמו"? אתה מציע להקצות מדורים פרסומיים בתוך העיתונים למטרות האלה?
* לא אמרתי שצריך לבדוק ולרדת לעומקה של *כל* ידיעה יחצ"נית, רק אלו שאפשר להוציא מהן סיפור עיתונאי. אני משער שגם מרגע שיחצ"ן ידע שכאשר הוא מעלה לעיתון ידיעה משלו, ויש סיכוי שעיתונאי יבוא ויהפוך את הידיעה על פניה מחיובית לשלילית בגלל הרקע הבעייתי של החברה – הוא בכלל יחשוב פעמיים אם להעלות בכלל את הידיעה לעיתון.
* כמו שאמרתי בעבר, ה"מרדכי גילת" של הנייר יעברו לבסוף למקוון, מסיבות כלכליות נטו: לחסוך את מערך הייצור וההפצה של הנייר, וזה צריך לבוא במקביל להמצאת נייר דיגיטלי-נייד שיאפשר קריאת תכנים דיגיטליים באופן נייד. הרי תחקיר מעמיק עולה אותו הדבר, ללא קשר לתהליך ייצור הפלטפורמה להצגת התוכן של התחקיר.
* יחצ"ן "יספר את הסיפור שלו" כמו היום, בהודעה לעיתונות שהוא מוציא, כאשר הכוונה היא לא לכתבה, אלא לידיעה קצרה לעיתונות. הידיעה תפורסם במדור מיוחד של ידיעות לעיתונות. וגם במדור זה יופיע המשפט של העיתון שאינו אחראים לתכנים וכן הלאה. כיום עיתונאי אחראי לתכנים של יחצ"ן, כאשר הבסיס היחיד לאמון בנכונות הידיעה הוא שאם היחצ"ן ידפוק אותו, הרי שהוא "גמר אצלו".
אהבתי את הנקודה האחרונה שלך: זה עוד צד לעניין: מי שרוצה להעביר תדמית חיובית בה הוא שולט במלואה – קונה די ביוקר שטח לפרסומת בעיתון ומעלה אותה. מצד שני, מי שמוכן לקחת את הסיכון שהמסר שלו לא יעלה בכלל או ישונה – עושה זאת *בחינם* (מצד העיתון) דרך ידיעה יחצ"נית, ואם הוא הצליח להיכנס לעיתון, הוא גם קיבל כבונוס את התדמית כ"ידיעה עיתונאית" ולא כפרסומת בעלת אינטרסים.
ההצעה שלי למדור מיוחד ל"הודעות לעיתונות" באה מכיוון שראיתי שאתם אומרים שאי-אפשר בלי זה, כי זה כבר "נכנס למערכת", זה ממלא שטחים, זה חוסך בעלויות, יש לעיתון גם תפקיד של יידוע הציבור וכן הלאה.
אני מודה שאני לא כ"כ מבין אתכם, נכון שזה מעין הכרח מגונה שקשה יהיה להסירו ואתם בסה"כ צריכים להתפרנס, אבל למה בחרתם להיות עיתונאים?- כדי לערוך ידיעות יחצ"ניות או כדי להביא עמדות מקוריות ולחשוף דברים נסתרים?- יש איגוד של עיתונאים, למה הוא לא מקדם דברים כאלה?
אני לא מבינה את השאלה הזאת. זה כמו שתשאל חייל, למה הוא בוחר לשבת בש.ג בזמן שהוא צריך להגן על המולדת. זה חלק מהעבודה, חלק הכרחי אפילו, וסקופים לא באים כל יום וגם לא כל שבוע.
בישראל אין כרגע מקבילה אמיתית לסוכנויות הידיעות (כתבו באתר הזה על הבעיות של עתי"ם), ולפחות עד שזה לא יקרה העיתונים יצטרכו להביא גם אינפורמציה, מכל מיני מקורות. חלקם משרדי יחסי ציבור.
יוצאים ומחפשים אותם.
כפי שכתבתי לעיל – כמו נושא הסקופ של הבסיס הפרוץ של צה"ל – הדברים הטובים והחשובים לא יגיעו מנציגי הממסד הציבורי / הפרטי.
לגבי דימוי הש.ג., תלוי מה תפקיד החייל באופן שוטף: האם זה מה שהוא עושה כל הזמן כי הוא לא רוצה / יכול לעשות יותר או שהוא חייל ביחידה קרבית מובחרת שזה עוד אחד מתפקידיו מדי פעם.
זו בדיוק הבעיה. תארי לעצמך שלא היו ידיעות יחצ"ניות, והיה צורך למלא את העיתון: לא היו יותר יציאות לשטח? יותר חיטוט במקורות מידע? יותר ניסיון למצוא מקורות אנושיים? ובשל כך – יותר סיפורים טובים?
איתן, איתן, איתן.. אפשר רגע להשחיל מילה?
ממאמר שמעלה לא מעט נקודות ראויות לציון הבאות לבקר את התנהלות התקשורת, עברת לסוג של מתקפה חזיתית על תחום יחסי הציבור שהוא תחום, כמו כל התחומים, עומד בפני עצמו.
ראשית – גילוי נאות – אחרי שאת "ההשכלה" התקשורתית שלי קיבלתי במוסדות מכובדים (לתקופתם) כמו מעריב לנוער בגיל 17 וקול ישראל בגיל 19, חציתי את הקוים, רחמנא ליצלן, ואני היום מתהדרת בתואר יחצנית. אפשר גם אשת תקשורת אם תרצה.
ועכשיו, תרשה לי לחזור למאמר העמדה המקורי שלך ורק אח"כ לתגובות שיצאו ממנו.
כן. התקשורת היא לא מה שהיתה.
כן, האצבע קלה על ההדק בשחרור הודעות (אגב, אני זוכרת בימי ראשית עיתונות האינטרנט הרשמית, כשהייתי "סוג של עורכת" – ובכוונה סוג של עורכת, כי המרחק בין עריכה עיתונאית אמיתית שלמדתי ועל ברכיה התחנכתי ובין העריכה שביצעתי באותו אתר, היה עניין של שמים וארץ – הכנו שתי ידיעות. האחת לפיה קצב נבחר לנשיאות והשניה לפיה פרס. רוצה לנחש איך ומתי ידענו על התוצאות האמיתיות? אחד האזין לקול ישראל האחר לגל"צ. הידיעה היתה באוויר ב-11:02. הישג עיתונאי של ממש 🙂 ).
כן, יש בעיה של מקצועיות אמיתית כתוצאה מהתרחבות האתרים שמספקים חדשות או תוכן.
כיחצנית, אני נתקלת כל יום בעיתונאי חדש. אחד שהחלב עדין על שפתיו, ממש כמוני לפני 12 שנים, אבל ללא היד המנחה והכבדה שהיתה לי.
האם כשאתה קורא עיתון, כל עיתון או כל אתר, אתה מבחין באיכות הכתיבה? במידת הרצינות?
במאמר מוסגר.. ראיתי היום טור אישי בתוכנית תיק תקשורת. טלי רוזין. מודה, לא מכירה אותה (אבל זה חלק מהעניין שבו גם עסק הטור שלך, לא? מבלי לפגוע ברלוונטיות של רוזין, כולם עיתונאים היום). הטור היה מרתק. עסק בשאלה שכבר דיי זנחנו אותה. מדוע לעיתונאי כל כך חשוב להוכיח לקורא שהוא יודע דברים שפשוט אסור לו לגלות? היא נתנה דוגמה מאלפת מסיפור שהתפרסם בשבוע שעבר על נטישת מטוס הסקיי הוק מעל הר חברון. פסקה שלמה בידיעה עסקה בקשר שבין הטייס ובין בכיר אחר (כל כך הרבה קידודים היו שם, שאני כבר לא זוכרת). למה זה טוב? מה בדיוק זה מאפיין? איך זה מקדם אותנו, הקוראים, לאן שהוא לעומת ידיעות יחצניות?
צדק גלעד בהבחנה שלו. יחסי ציבור הם ערוץ להעברת מידע.
חד וחלק.
לא יותר ולא פחות.
נכון, יש לא מעט יחצנים שלא עושים את עבודתם נאמנה.
אבל מהי בעצם עבודתם?
להעביר אינפורמציה של גוף/אדם בעל אינטרס.
מי אתה שתקבע איזהו אינטרס מקובל ואיזהו לא? בשביל זה יש עיתונאי משכיל, נאור וחרוץ, ובשביל זה יש עורך משכיל, מנוסה וחכם. לא?
כמו אביבה, אשאל גם אני, האם אין מקום לפרסום כרוניקה עם מועד הופעתו של ארקדי דוכין? לדעתי יש. זו הרי ידיעה יחצנית ממש כמו פרסום עסקה שביצעה חברה מסוימת או ליין חדש של בגדי ים שיוצא הקיץ.
הבעיה, אם אתה שואל אותי, וכאן אני כבר מגיעה לנקודה, היא באיכות האנשים שקוראים לעצמם אנשי תקשורת.
אני זוכרת איך במעריב לנוער חטפו כ"נים עונשים על ימין ועל שמאל כשעשו מעשים לכאורה לא אתיים. ראיתי כ"נים מועפים בבושת פנים מהמערכת כי בכתבה שכתבו היה "קצת יותר מדיי ארכיון". יודע מה, אז, וסליחה אם אני נשמעת כמו בת 200, היו יותר ערכים.
יש היום עיתונאים מבריקים (לצערי כמה מהם כבר לא כותבים בחודשים האחרונים) ובצידם יש הרבה שרלטנים.
ממש כמו שליחסי הציבור יש יחצנים שמוציאים שם רע.
יש היום עיתונאים שלא מתביישים לבקש שאעביר אליהם כתבה מוכנה, ויש כאלה שלא מתביישים לבקש שאראיין בשבילם את המנכ"ל כי הם לא יודעים מה לשאול, ויש כאלה שמתנים פרסום בקבלת טובות הנאה שונות, ויש כאלה שמושכים באף, ויש כאלה שבכלל כותבים את הכתבה שהחליטו לכתוב מבלי בכלל להתייחס לדברים שנאמרו בפגישה אליה סופסוף טרחו להגיע.
ביצה ותרנגולת כבר אמרתי?
לך תדע איפה התחיל נושא "שימון" העיתונאים שהיום, בלעדיו, חלק גדול מהם לא יטרח אפילו להקשיב ליחצ"ן.
האם בעיתונאי שפשוט התעצל בוקר אחד והיחצ"ן היה להוט מספיק כדי לעשות הכל בשביל האייטם שלו או ביחצ"ן שהיה להוט מספיק בשביל האייטם שלו ולעיתונאי זה הסתדר?
לך תדע איפה התחיל נושא ה"תעביר לי מוכן"? האם בעיתונאי שלאט לאט מצא חלק מהידיעות שוות שכתוב קל בלבד כי הוגשו באופן מקצועי או כי פשוט היה עליו עומס כל כך גדול ש"יאללה, נשכתב קצת, מקסימום.."
יחסי ציבור הם ערוץ מידע. שוב, כמו בכל דבר, גם כאן יש אינטרס ברור. עשיתי תרגיל עם אחת הסטאז'ריות אצלנו במשרד.. עברנו על העיתון, למעט 3-4 ידיעות בעיתון, לכל ידיעה, בכל חלק של העיתון, היה אינטרס. במדיני, בפוליטי, בכלכלי, בבידור.
אז על זה בעצם אתה קובל?
כי אם כן, אין לנו ויכוח, אבל זה המצב כיום, אצלנו ובכל העולם.
אם אתה קובל על חוסר המקצועיות… אז איך זה, ותרשה לי סתם להעלות שאלה, אין בה כוונה לתקוף או להעליב, איך זה שאתה, בלי ניסיון תקשורתי, בלי עורך מנוסה שמכוון, כותב כאן ואף נמצא בדיונים עם ידיעות אחרונות?
רק בגלל שאתה כותב בסדר? בלי שגיאות ומבין משהו בתחביר?
האם על התקשורת לקבל אותך (וזה סתם בשביל הדיון) רק בגלל שהכללים השתנו היום ולטענתך, לציבור יש את היכולת לבחור את התכנים הראוים בעיניו?
האם צריך לוותר לגמרי על הכללים?
לפתוח את העיתונות, מקצוע שאמור, אמור, לשמור עליך ועלי מפני התהנהלויות לא תקינות? להיות בעצם כלב השמירה בפני כל אחד שחושב שהוא יכול?
איתן, הביקורת שלך גורפת מדי. העיתונות חוטפת – ולעתים גם ראוי שתחטוף – אבל מחיקת כל לגיטימיות של שיתוף פעולה בין יחצ"ן לעיתונאי היא מחיקה של חלק גדול ממקורות המידע.
בעוונותי, הייתי עיתונאי, עורך וגם דובר (מה שאתה כורך, ככל הנראה, עם יחצ"נות). כמה מחברי הטובים ביותר עוסקים במקצועות הללו. מי שמצוי בעבודה העיתונאית (מכל ההיבטים שלה) קצת יותר מחמש דקות, מבין ששפע המחמאות שמי שמנסח הודעה עוטף בהן את הנושא המרכזי שלה הוא בדיוק מה שתיארתי עתה: עטיפה ותו לא. על העיתונאי מוטל לבור את המוץ מהתבן (או מהסופרלטיבים העצמיים) ולרדת לשורש העניין בידיעה.
יש לכך פתרון פשוט, שאותו נוקט כמעט כל אחד: להרים טלפון לשולח ההודעה ולברר אצלו את העובדות, את נכונות הסופרלטיבים (למשל, פיתוח ראשוני של מוצר ייחודי) ואת רמת החשיבות של כל אלה גם יחד (אתה יכול הרי לתאר לעצמך שהמחקר הייחודי של אנשי האיג-נובל אינו כלול ברמת החשיבות הזאת). יתר על כן, כל יחצ"ן סביר מבין שלא מספיק רק לשלוח בפקס או במייל הודעה המקלסת את נותן לחמו אלא גם לדאוג לכך שהעיתונאי יבין את חשיבות הסיפור.
ולשאלתך מדוע על אדם להעביר ידיעה לעיתון ולא לפרסם אותה בעצמו: העיתון הוא ערוץ ידוע, המשמש כזירה להעברת ולצריכת מידע. זו בדיוק השאלה מדוע על אדם להפקיד את כספו בבנק כשהוא יכול להשקיע אותו בערוצי רווח פוטנציאליים בכוחות עצמו. נכון שהוא יכול, אבל רוב בני האדם מעדיפים לדעת מראש מה הם מקבלים (שיעור קבוע של ריבית, למשל) ומי אחראי לכך (בדוגמה של הבנק – הבנק; בעיתון – העיתונאי או העורך). אגב, כבר קרה פעם שהשב"כ הקים עיתון בישראל, משום שלא סבר שעיתון ממוסד אחר יכול לשרת את ענייניו כהלכה וביקש להילחם ביעילות בעיתון אחר. היה זה השבועון "רימון", שביקש להתחרות ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. עיתונות טובה, נגיד את זה בעדינות, לא הייתה שם.
מעבר לידיעות השוטפות שאתה קורא בעיתון, יש לא מעט חומרים שהתחילו אמנם אצל היחצן אבל באים לשרת מטרה אמיתית. לתת ערך מוסף של ממש.
דוגמה טריה, מהשבועות האחרונים, תרשה לי גם לתת לעצמי את הקרדיט..
אני עובדת עם חברת קו מערכות. בית תוכנה ישראלי.
בית התוכנה הזה בא ואמר בשיחות שוטפות ביננו, יש לי 300 לקוחות, למרות המיתון העמוק אני ממשיך לגייס עובדים, אני מצליח ומוערך בקרב עמיתי ועם כל זאת, כשזה מגיע למכרז ממשלתי – הופה – תקרת זכוכית.
חשבנו והפכנו ובדקנו ותשמע, לפני כמה חודשים פורסם שחברת סאפ הגרמנית זכתה במכרז של ממשלת ישראל להקמת מערכת ניהול ארגונית (ERP) כשעל המכרז (הפתוח אמנם) התחרו רק סאפ ואורקל.
מדוע רק שתי חברות?
כי אחד מתנאי הסף במכרז דרש מחזור מכירות מסויים.
מחזור המכירות מעיד על עוצמתה של החברה. חברה ישראלית, מקומית, לא יכולה להתמודד עם עצמה של ענקיות כמו סאפ ואורקל והשורה התחתונה – חברה ישראלית, לא ניגשת למכרז.
עלות הפרויקט למדינה הוא 300 מיליון ש"ח.
אף אחד לא טוען שסאפ לא יכולה לבצע את הפרויקט, אבל ביננו, כאיש הייטק בעצמך, חברה ישראלית לא יכולה לעשות את העבודה? ביחוד חברה שגם ככה יש לה 300 לקוחות וניסיון של 20 שנה?
אה, ועוד דבר חשוב.. אותה חברה ישראלית, או דומות לה (אין כאן עניין של לקדם את קו מערכות בלבד, אלא נושא), יכולות לעשות את אותו הפרויקט בהרבה פחות כסף. לפחות 10% ממנו אם לא פחות.
בתקופה שבה מחשיכים רחובות ומקצצים בכל דבר שזז, אתה מסכים איתי שאפשר לעשות שימוש באיזה 200 מיליון ש"ח מיותרים?
עם הנושא הבעיתי הזה, ניגשתי לכתבת ההייטק של הארץ, גלית ימיני. לא ביקשתי שום דבר בתמורה, לא לחצתי, סיפרתי לה את מה שסיפרתי כאן. גלית חשבה שזה מצדיק ברור.
ברור. פעולה עיתונאית חשובה שעוד יש מי שעושים אותה.
קיימנו פגישה עם מנכ"ל החברה, גלית המשיכה לברר את הנושא מול האוצר ומקבלי ההחלטות.
בסוף יצאה עם כתבה שהעלתה נושא לדיון.
עם הכתבה, הצלחנו להביא את ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת לביקור באותה חברה. יו"ר הועדה, ח"כ מלי פולישוק-בלוך, גם היא חשבה שמדובר בנושא ראוי, הפנתה מכתבים לשר האוצר ולשר התמ"ת ובקרוב מאוד תקיים דיון בכנסת בנושא.
השבוע, בישר איציק כהן, ס.החשכ"ל, כי המכרז הקרוב יופנה לחברות מקומיות, מתוך הבנה שצריך לעודד את התעשיה המקומית.
עידוד התעשיה המקומית יביא לצמיחה כי יגויסו עובדים נוספים, לאותם עובדים יהיה כסף לצרוך את אותם מוצרים לבנים שהמס עליהם הופחת והנה.. אנחנו צעד נכון קדימה ליציאה מהמיתון.
עבודת יחסי ציבור.
הלקוח שלי מרוצה כי הוא בכותרות והביא לשינוי בתפיסה של האוצר.
גלית מרוצה כי סיפור שהיא עצמה חשפה יוצר רעש ומביא לשינוי.
אני מרוצה. טוב נו, מהסיבות הברורות.
בקיצור – כן, היה פה אינטרס, אבל השורה התחתונה שלו לא מצדיקה אותו?
לדעתי מאוד!!
שהעלתה עינת – גם סקופים הם מידע שיש בצידו אינטרס. אם מישהו מדליף חומר מישיבת ממשלה, סביר שיש לו סיבה טובה, ואם מישהו מדליף שחברה איקס נסגרה, גם לו יש סיבה (אפילו אם הסיבה היא הידוק הקשרים עם העיתונאי, כדי שתצא מזה טובה בטווח הארוך). המדליפים הם היח"צנים של עצמם. ושוב – העיתונאי הוא זה שאמור לבדוק, להצליב מידע ולהיות מודע לאינטרסים. העובדה שיש אינטרס לא פוסלת את המידע, אבל צריכה להילקח בחשבון.
עכשיו איתן יספר לך שיש לו תואר ראשון בתקשורת. נא לא לזלזל.