לאחרונה שמתי לב שהעיתונות, הסטנדרטית, לאו דווקא זו שעוסקת ישירות במחשבים ואינטרנט מתחילה להתייחס לאינטרנט יותר ברצינות.
מהצד החיובי קיימים טורים וכתבות שונים בעיתוני הנייר, אשר מצרפים כתובת דואל לתוכן, בכדי לקבל תגובות, רעיונות, הערות והארות מהציבור הרחב. וזה יפה. אין לי מושג אם מישהו קורא את הדואל שמגיע או שהוא הולך ישר ל-Deleted Items, אבל יש כאן לפחות מראית עין של פתיחות ונכונות לשמוע מה לקוראים יש לומר. קבלת משוב מהצרכן תמיד עוזרת לשפר את המוצר.
לעומת זאת, מהצד השלילי, יצרני תוכן מבוססי אינטרנט מתחילים לחטוף.
סליחה על העיתוי שלי (עסוק. 'צטער. קשה, קשה), אבל במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", מתאריך 9/1/04, ישר בעמוד 2, טורח הכותב אורי סלעי להיכנס באתר "נענע": "כמו שקשה למצוא הברקות אצל מבקרי המוזיקה באתר של 'נענע', לדוגמה, ככה אי אפשר להתחמק מהניצוצות שעפים מאי.פי. הבכורה של האחיות פיק". הכתבה הקצרה עסקה בביקורת על קריירת השירה החדשה בנות פיק כפי שהיא מתבטאת באלבום שלהן: "השיר הזה". המשפט הנ"ל הופיע משום מקום, לא מקושר לשום דבר בכתבה, מלבד הרצון לפגוע ב"נענע" ובכותביו באופן חזק, מהיר ואלגנטי, תוך כדי ניסיון הפוך על הפוך להחמיא לבנות המוצלחות, לדעת מר סלעי.
אינני יודע אם ל"כניסה" זו היה רקע קודם או דם רע וקרוש, אבל יותר משזה פגע ב"נענע" זה העיד על טעם רע ותיעוב מצד מר סלעי.
קצת הלאה, באותו המוסף, בעמוד 16, יש אזכור קצר של אתר ביקורות הקולנוע "עין הדג", במדור מאת יפעת מנהרדט ונעם רשף: "'עין הדג' מגדיר את עצמו כאתר 'ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע'. בפועל התוצאה היא כתיבה מקומונית למדי, אם כי חביבה."
מקומונית למדי? כלומר, הליגה למקומות עבודה? ואילו אנחנו, בעיתון, בליגה לאומית (או יותר נכון – העל)? ול"ידיעות" אין מקומונים? כאלו שכותבים לפרובנציאלים ברמה שהם יבינו, כלומר, מקומונית? זה לא נשמע קצת כמו שאומרים בטלוויזיה?- אל תלכו, בבקשה, תישארו אתנו!
אם מן דבושקס חושב שאתה בסטטוס מספיק ראוי בכדי שהוא ישקיע מאמץ לעלוב בך בפומבי, הרי שהוא, כמו שאמר הביב: "מ-פ-ח-ד!"
אל תשכח שלסעיף ההוצאות על האתר אתה צריך להוסיף גם את דמי המנוי הפוטנציאליים של הגולשים, שאינם משלמים. מה שכן, יחסית למיליונים ששוקן חייב לנוני מוזס ההוצאות על האתר זניחות.
ולגבי התוכן המיוחד של ויינט והאנשים שמייצרים אותו – מה שיש לנו להגיד עליהם לא יעבור את הצנזורה של איתן עקב חוסר הטעם הטוב המובנה אצלנו…
איתן – אני מסכים איתך שאם היה כתוב "הארץ" במקום "נענע" זה באמת לא היה עובר את העורך. כנראה שלרדת על אתרי אינטרנט זה לא נושא טעון כמו לרדת על עיתון נייר-קולגה. אולי כי מדובר במדיומים אחרים זה עדיין נראה כאילו זה לא ממש קשור לתחרות וכאלה.
אני חושב שאין שום סיכוי שעוד כמה שנים YNET ירוויח יותר מידיעות. נתחיל בזה שהיום האתר מפסיד כסף, וגם אם הוא יגיע לאיזון ואפילו לרווח – קשה לי להאמין שמפרסומות ואפילו מדמי מנוי (שאני לא מאמין שיהיו, פרט למקומות תחומים באתר, כמו האינציקלופדיה) הוא יוכל לעשות את הסכומים שעושה היום העיתון הכי נקנה ונקרא במדינה.
אגב, אני חייב לציין שאותי דווקא ארתור דנט ובבון מאוד משעשעים בסגנונם השנון. וזה למרות שאני שמאלני מניאק עוכר ישראל הומו.
סתם.
אני לא הומו.
מודה, לא חשבתי שיהיו כ"כ הרבה תגובות על הרשימה הזו, אבל אני שמח שהתגובות פיתחו את הנושא. יש עניין.
אביבה: לגבי הכותרת שלך: התעטשות או מסוק? לא הבנתי… בסדר, אין בעיה, ש"עין הדג" יהיה בדיחה פרטית ובלתי מובנת לרוב האנשים. זכותו. אפשר היה לכתוב ב"ידיעות": אתר שהוא בדיחה פרטית בין משתתפיו. מתחכם ללא צורך או פואנטה. וכן הלאה. שוב, אין בעיה עם ביקורת כל עוד היא מנומקת (ולא סקירה של 4-5 שורות), במקומה (הרי "7 לילות" זה לא בדיוק "תיק תקשורת" או "העין השביעית"), ולעניין. הדבר שצרם לי הוא הביטוי "כתיבה מקומונית". גם עיתון וגם אתר אינטרנט מתחרים על נישות דומות, אם לא זהות. זה כמו בעל המקצוע שמגיע לתיקון ומלכלך על העבודה שעשה קודמו.
נכון, לעיתונות המסורתית יש ותק, ניסיון, אחריות וכובד חיובי. לבטח לעומת "הילדים החדשים בשכונה" – רובם עילגים, מיעוטם חכמים. דווקא בגלל זה צרמו לי ה"כניסות" האלה. אפשר לבקר בלי מרפקים.
אסוציאציות זה מקובל לחלוטין, אבל מה הקשר במקרה הזה?- אני רוצה לשבח את הזמרות ואני עושה זאת על ידי השמצה ישירה של המתחרה? מה האסוציאציה כאן?- זו בדיוק הנקודה: זה כנראה היה בראשו של הכותב וזה הציק לו והוא היה צריך לבטא את סלידתו ממבקרי המוזיקה של נענע. התאפקות הייתה עושה לו טוב. שלא לדבר על העורך שאישר זאת. שוב, תחליפי "נענע" ב"מעריב", איך זה נראה? אסוציאטיבי?
ארתור: אתה ציני, משהו… (:, וחשבתי שאני ציני. זו בדיוק הנקודה של הפחד: הרי אורי סלעי לא היה טורח להיכנס בכתבה שלו, בתפוצה ארצית, במבקר המוזיקה של ידיעון זרנוגה ג' – לא לכבודו, ולא שווה התייחסות, נכון? יכול להיות שהפחד הוא לא רציונאלי, אלא כללי ולא מכוון ישירות ל"נענע" אלא רק כמייצגים של תופעה. הרי, כך לפחות אני חושב, לגבי רוב הכותבים בעיתונות המסורתית – לא ניתן לומר שהם מתבלטים הרחק מעל הכותבים באתרי האינטרנט המסחריים (אם נבצע הפחתה של תוצאות החופש המוגזם הניתן לכותבים באינטרנט).
בבון: עליתי על נקודה נוספת וחשובה: למה לי כקורא חשוב לדעת שיש ויכוח וכסאח (נגיד) בין מבקרי מוזיקה לגבי אמן מסוים? שיכנסו לסמטה וילכו מכות. למה הם מבזבזים את זמן הקריאה שלי? אני רוצה ביקורת עניינית. צריך להפסיק את תופעת ארגזי החול.
לגבי הפרובינציאליות של הכתיבה: זה בדיוק העניין. בעוד שהכתיבה בעיתון ארצי מתוחמת למדי לגבי המקומות אליהם היא יכולה לגלוש, כי הקהל הוא הטרוגני ביותר – הרי שבאינטרנט אין את המגבלה הזו וניתן להיות ספציפיים ביותר, ועל כן בהכרח "מקומיים" ברמת התכנים. אין מגבלה של מילים, עמודים וכדומה. פלורליזם לעומת מרכז קשיח.
אכן, הנייר הפסיד, הוא רק עוד לא יודע את זה. ייקחו עוד כמה שנות דור במדבר וכמה שיפורים טכנולוגיים – ונוכל לקרוא בשירותים גם את רשימות (כן, אני יודע, עכשיו יהיו לכם הרבה בדיחות בנושא. לכו על זה, Knock yourself out). השאלה היא כמה זמן עד שבמערכות העיתונים יקלטו את זה ויבצעו את ההסבות הדרושות. בעיקר הסבות נפשיות.
אין מה לעשות, בתחום העברת מידע האינטרנט עושה עבודה טובה יותר מפפירוס.
לגבי הקטע הפיננסי: זה רק כדאי להם – כל מערך ההדפסה וההפצה ירד מהם. חיסכון אדיר. הרי ממילא כל התוכן מוזן למחשב בעת יצירתו כבר היום. אח"כ זו רק עריכה תכנית וגרפית.
הם גם יצטרכו לגבות כסף. איך? עוד אין לי תשובה. מוקדם מדי. זו מהפיכה, ויצטרכו לשנות גישות. היום הרי הם מרוויחים משני הקצוות – גם מהמפרסמים וגם מהקוראים. לא יהיה להם קל.
חוץ מזה, מבחינת התוכן – זה יכריח אותם להיות יותר זריזים, יותר מוקפדים, ודווקא בגלל שרוב המידע נגיש מהרבה מקורות באותו הזמן – להיות ייחודים ומובחנים יותר. או בקיצור – הם צריכים להתעורר.
פותחן: נסה שוב לקרוא הכל. אולי תבין. לגבי רגשי הנחיתות – אם יצא לך להכיר אותי תגלה שזה רגש שיש לי חסר רציני ממנו. לגבי ילדותיות – תשאל את הגננת שלי.
יאללה, אני הולך לישון. לילה טוב!
הטקסט שלך אידיוטי גם בפעם הרביעית.
סג, מי רב? לא זכור שאי פעם רבתי כאן עם מישהו. ויכוחים, עקיצות, הסתה והאשמות בבגידה – זה אולי כן. אבל לריב?? כמו שכבר ציינתי לא פעם, דומני, אני באמת אוהב את כולכם.
וגם אותך אסף! כמו שאומרים, כמה מחברי הטובים הם שמאלנים, עם הומואים אין לי בעיה (אני אפילו קורא קבוע את אוחובסקי. עד כדי כך.) כך שחוץ ממניאקים אין לי עניינים עם אף קבוצה שציינת.
למה אני חושב שווינט יתאזן ותוך חמש שנים אף ירויח כמו אחיו המודפס? כי לדעתי המחיר של פרסומת ברשת יעלה מאוד, ומחיר פרסומת בעיתון יירד. זה מעבר לפינה, אני חושב.
(לא, אין צורך להזכיר לי את הבועה. תאמינו לי – הייתי שם, וישבתי בשורות הראשונות.)
מעולם לא טרחנו להסתכל בפרסומות של הרשת (חוץ מאותם המקרים בהם פספסנו בהקלקה כי המניאקים עשו את ה-X בגודל של מיקרוב).
אבל אנחנו טיפוסים שמרניים מיסודנו. עוד בנעורינו, כשהיטלטלנו בדיליז'נס ליפו כדי לשחד את הפחה הטורקי, כבר ניבא לנו חברנו הטוב דיזנגוף: "ארתור, בעתיד נוכל תוך יום להגיע לכל מקום בארץ עם מאשינקה מודרנית, במקום לבלות שבוע בעגלה הזו, יופטפויומאט עליה". והנה חלפו בקושי 90 שנים, וכבר יש לנו תלת אופן עם זמבורה משוכללת. לכן אין לנו ברירה אלא לקבל את דבריו של איתן ולהודות שהנייר הפסיד. עוד עשור או שניים וגם הנייר בעצמו יודה בזה.
לפי הבנתי את ביקורתו של סלעי, תחושותיו לגבי האחיות פיק מזכירות את תחושותיו דביר וולק, שכתב עליהן בנענע בשתי הזדמנויות. כלומר, הביקורת של סלעי היתה חיובית, וגם אלה שפורסמו במיקסר. לכן התבטאותו של אורי לא היתה קשורה למחלוקת על טיבו של הדיסק בו עסק האלבום.
ממה שהתבהר לי, הכניסה של אורי בנענע – הגם שהיתה מבדחת ומעשירה מאוד לטעמי – נובעת מאיזשהו קלאש שיש לו עם מר אחי רז. לא התעכבתי על זה עד אין סוף, אבל זה כנראה קשור לכך שהוא חושב שאחי גנב לו תיזה מסוימת. אם תתעקשו יותר, אז את זאת
http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=98700
כעורך מיקסר, אני כמובן בעד קשקושים כאלה.
אחד הצדדים יוצא מהקשרו אצלנו באולפנה.
האמת? כפי שכתבתי לעיל, זה לא נורא חשוב לדעת כמה שערות יש לחתול השחור. חבל לי לשמוע שאתה בעד דברים כאלה. מכות מושכות תשומת לב אבל לא כבוד. תשקיעו מאמץ בתוכן מקורי (כזה ששווה לגנוב) ולא בקרבות רחוב.
תרגיעו, לפחות מצדכם. איפוק.
אורי טען שגנבתי לו איזה תזה שהוא הריץ על אביב גפן בלי לתת קרדיט. כמו איתי, אני לא חושב שצריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות, ולייחס לזה יותר מאשר למעשה טירוף רגעי.