( פורסם באתר TheMarker.com בתאריך 5/12/2000 )
בימים אלה, כאשר "המצב" עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות (חוץ ממלחיץ ומדכא) כדאי לראות זווית קצת אופטימית ומפתיעה – כיצד ההייטק שומר עלינו.
כיום, בניגוד לשנים הקודמות בהן היינו בעימות צבאי מול מדינות ערב, יש לנו בעלי ברית נוספים העומדים לצידנו – המשקיעים מחו"ל.
מארץ מחוסרת משאבים טבעיים משמעותיים (חוץ מצרות) – הצלחנו לפתח תעשייה שלמה, אשר גדלה כל הזמן – הנסמכת על ידע, יצירתיות וחוכמה.
בישראל כיום יש מגוון רחב של פעילויות הייטק – מרמת חברות ה-Seed, דרך מרכזי מחקר ופיתוח ועד למפעלי אינטל וטאואר.
גם חברות בעלות שם עולמי מושקעות כאן: מיקרוסופט, IBM, CA ועוד.
ההשקעות העצומות שנעשו עד היום בתחומי ההייטק השונים בישראל, והרווחים שהופקו בחלק מהמקרים ביססו את מעמדה של ישראל כשניה רק ל"סיליקון ואלי" שבקליפורניה.
מצב זה מכריח את המשקיעים והחברות לעקוב באופן רצוף אחר המתרחש בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית, וכעת – גם במצב הביטחוני.
אין לי ספק שכל מי שהמליץ ללקוחות שלו או לחברה שלו לבצע השקעות בישראל בעת שיחות השלום עם הרשות הפלסטינאית – נע כעת באי-נוחות בכיסאו.
אני משער שכל מי שהשקיע בשנים האחרונות בהייטק הישראלי הדחיק במידה מסוימת את הרקע של הסכסוך הישראלי-ערבי לטובת תקוות השלום והשגשוג.
אינטל, למשל, לקחה על עצמה סיכון עצום בהקמת מפעל מעבדים בישראל: רק חסר שהמצב יתדרדר עוד במעט בכדי לעצור את פעילות המפעל ו/או את יצוא המעבדים אל מחוץ לישראל.
שלא לדבר על מצב לוחמה שיכול לפגוע במפעל – פגיעה לטווח ארוך.
נוכל גם לשאול למה אינטל הקימה מפעל באירלנד ולא בצפון-אירלנד? ( רמז: IRA ).
תארו לכם מה תהיה השפעת מצב שכזה על התחזיות העסקיות של החברה, על ההתחייבויות שלה, המניות והמוניטין שלה. הדמיון מתחיל להשתולל. המילה "בועה" שוב עולה.
אופטימיות מוקדמת מדי של המשקיעים לגבי הסטטוס הגיאו-פוליטי של המזרח התיכון גרמה להם לשפוך עלינו כסף, בלי ערבונות של ממש מצד השכנים או הוכחת יציבות לאורך תקופה נאותה.
מצב זה גורם לכך שאם בעבר לא היה איזון באינטרסים הכלכליים של העולם במזרח התיכון, בין ישראל למדינות ערב – הרי שכעת יש איזון.
בעבר, וגם היום, נשארו הנפט ותוצריו חומרי גלם חשובים לתעשיית האנרגיה העולמית – ורובו עדיין מופק במזרח התיכון, כולל העתודות העולמיות.
לאחרונה התחילו דיבורים באיפ"ק (ארגון המדינות הערביות המפיקות נפט) על שימוש ב"נשק הנפט" – האמברגו, כמו בשנות ה-70 העליזות (אלא שאז ביצעה את האמברגו אופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט)).
מזל שיש חברות מתונות בארגון, כמו מצרים – המזכירות כי לכל נשק יש תחמושת, המתבזבזת בעת השימוש בנשק – וכאשר לא מוכרים – לא נכנס כסף, ובכלל – להסתבך עם ארה"ב זה לא ממש בריא.
אולם, כיום לישראל יש משקל נגד משמעותי המגולם על ידי המשאב האנושי המצוין (והמצומצם) שלנו – המביא למכירות הייטק.
העולם, ובעיקר ארה"ב, צריך לשמר את המזרח התיכון במצב יציב בכדי להחזיק את המקל בשני קצותיו – להמשיך ולקנות נפט במחיר סביר וגם לטפח את חממת המו"פ של ישראל.
יש כאן בהחלט קונפליקט מעניין בין "עולם ישן" ל"עולם חדש" ( וניתן בהחלט להחליף את המילה "עולם" במילה "כלכלה" ), בין שני הפכים של הכלכלה העולמית, והכל אצלנו – רק במזרח התיכון, רק היום.
כל מי שיש לו יד ודולר בישראל – מעוניין כיום לשמור על השקעותיו.
הבעייה היא שרבות מן ההשקעות לא ניתנות למשיכה. הן מגולמות בעיקר ככוח-אדם איכותי (שאינו מעונין או אינו יכול לעבור מיידית לחו"ל) ובצורת מפעלי ייצור בסדרי גודל שונים.
היכולת של המשקיעים להגן על השקעתם כיום היא מצומצמת למדי ( טלפון לבשאר? Email לחתאמי? ) והפעולות העומדות לרשותם יכולות להתמקד במגרש הביתי שלהם על ידי השפעה על מקבלי ההחלטות בארצם – לטובת הרגעת המצב הכללי באופן ישיר ולטובת ישראל באופן עקיף.
במידה וחס-וחלילה יתדרדר המצב לעימות צבאי – טוב לדעת שיש לנו ידידים שירצו לעזור לנו, ולו בגלל שהם יודעים באיזה צד מרוחה החמאה על פרוסת הסיליקון.
אחרית דבר / הערות לימים אלה:
1. אני זוכר שאחד המגיבים לפרסום הראשון של מאמר זה, כתב כי מה שבאמת אינו ניתן להעברה הוא שדות הנפט, ולעומת זאת – אנשים יכולים לעבור ביתר בקלות. הוא כמובן צדק. יותר קל להעביר אנשים משדות נפט, אבל זה נכון בעיקר במובן הטכני של העניין.
אנשים יכולים לגלות עיקשות מאוד גדולה ו"להידבק" למקום מסוים, מסיבות רבות: קשר נפשי למקום, משפחה וחברים, בעיות כלכליות, אמונה דתית וכן הלאה.
אגב, גם היכולת של ישראל לשמר (רוב הזמן) גישה חופשית למקומות הקדושים לנצרות – היא קלף לא רע.
2. כעת, כאשר הטרור מתפשט ברחבי העולם, וגלי האי-שקט מתרחבים – קטנה האטרקטיביות לביצוע הגירה מישראל, מאחר והעולם המערבי, בייחוד האנגלו-סכסי, מתחיל להיות מאוים באופן קבוע.
3. וכמובן, החדשה העיקרית של זמננו אנו – כיבוש עירק. כיבוש עירק הוא מעין שבירת כלים ע"י ארה"ב. היא כבר לא קונה נפט. היא בעלת הבית. לפחות באופן רשמי ורגעי. היא באמת מנסה להחזיק את המקל משני קצותיו, אבל הפעם באופן ממשי.
הבעיה היא שאני לא רואה שום אופק אופטימי לארה"ב בעירק. לאחר דוגמת ויאטנם – קשה להאמין שהם יוכלו לשקם מדינה כל כך גדולה, בעלת אופי דתי / פוליטי / תרבותי כל כך שונה ומנוגד להם, ולצאת כמנצחים הומאניים.
כרגע זה יותר נראה כאילו ארה"ב בנתה לאל-קעידה ( ולכל שונא ארה"ב בסביבה ) מגרש משחקים חדש, בו יוכל להכות בארה"ב ושותפיה, בצורה קלה, קרוב לבית. אני מהמר על סרט המשך – ויאטנם II.
4. אפשר להגיד שאנחנו כבר נכבשנו על ידי ארה"ב. כיבוש תרבותי, כלכלי. כמובן שהיה להם יותר קל בגלל מאפיינים רבים שהיו דומים מראש. עדיין, אם כבר כיבוש, אז זה הסוג הטוב ביותר – הנכבש לא יודע ולא חושב שהוא נכבש, הוא שמח ש"נתנו לו חסות", ש"זורקים לו כמה פרוטות". זה כיבוש שלא רוצים להשתחרר ממנו, להיפך, רוצים להיטמע עם הכובש.