גבר הולך לעיבוד

השבוע התרחשו שני מקרי מוות של ילדים.

במקרה הראשון פעוט בן שנתיים וחצי נפל מהקומה ה-11 בבנין בבאר-שבע, בעת שאמו ישנה.
במקרה השני ילדה בת שש נשכחה ברכב הסעות, לאחר חזרה מאוחרת מאירוע משפחתי.

בהשוואה בין שני המקרים יותר קל ונוח להתנפל על המשפחה החרדית מאופקים:

המקרה בבאר שבע:

1. אם חד-הורית
2. צריכה להשגיח רק על ילד אחד
3. רקע טוב בטיפול בילד, על פי העובדים הסוציאליים
4. לא דאגה לסגור את החלונות בצורה חזקה ו / או להתקין סורגים
5. ייתכן ועיכבה את ההודעה על המקרה לגורמים חיצוניים (לפי עדות האב שחי בנפרד מהאם)

המקרה באופקים (טרגדיה של טעויות):

1. משפחה חרדית
2. למה הם הולידו 12 ילדים? רק בגלל שכתוב שזו מצווה? בגלל שאין מצווה שצריך גם לתת איכות חיים לילדים ולשאר המשפחה? רק כמות?
3. למה לקחו את כל הילדים לאירוע המשפחתי? אין אפשרות לשמרטפית?
4. למה חזרו בשעה 4 לפנות בוקר? ולא לפני?
5. "אני השארתי את הכובע באוטו, ואשתי אמרה לי ללכת לחפש אותו. הלכתי, חיפשתי ומצאתי אותו מתחת לכסא. אני לא יודע איך לא ראיתי את הילדה." – שמו לב שהכובע איננו (ב-4 לפנות בוקר, מאוד עייפים), אבל לא שמו לב שחסרה ילדה.
6. "עליתי למעלה וראיתי שרוב הילדים כבר שכובים במיטותיהם, חוץ מהילד שישן ליד אסתי, שנרדם על הספה בסלון. אשתי אמרה לי לקחת אותו למיטה שלו, ואני אמרתי לאשתי שיישאר לישון שם, ולכן, בגלל הויתור הזה, לא ראיתי את המצב שאסתי לא נמצאת." –
א. זוכר את ילדיו על פי המיקום שלהם בחלל חדר השינה. ב. מה השם של הילד שישן ליד אסתי?
7. הנהג שהסיע אותם לא סרק את הרכב לאחר הנסיעה.
8. הנהג לא מצא את הילדה בסריקה החוזרת הראשונה, לאור יום.

אבל, בסופו של חשבון, זה ממש לא משנה. ילד מת, זה ילד מת. לא משנים אחוזי הרשלנות שהובילו למוות. הילד מאה אחוז מת.

קראתי פעם שאיזה קומיקאי אמר שהחל מגיל שנתיים ילדים מנסים להתאבד וההורים שלהם מנסים למנוע זאת מהם. יש בזה משהו.
ילדים מאוד מרוכזים בעצמם, ברצונות ובצרכים שלהם, ותחושת הסכנה שלהם מינימלית.

בתור אב לשלושה, אני מרגיש לפעמים שגידולם זו מטלה שאולי קצת גדולה עלינו, לבטח בתחום הבטיחות. כמה שלא תיזהר, תצעק, תאסור, תתריע ותמגן – עדיין יש סיכויים גדולים שהם ייפגעו. בייחוד כאשר אתה מנסה להגדיל את מרחב העצמאות שלהם, להראות להם שאתה סומך עליהם.
אני יודע שזה יכול להתרחש גם אצלנו, אצל כל אחד, אחראי וזהיר ככל שיהיה.

יש אין-ספור דרכים בהם ילדים יכולים להיפגע ולמות. עשו כמיטב יכולתכם להגן עליהם.

להלן דו-שיח שהתרחש באמת, ביני לבין ניר, בני בן החמש.

חומר רקע:

1. ניר מאוד אוהב לראות סרטים, ומבקש לראות כל סרט שהוא רואה פרסומת שלו.

2. במסלול אל הגן שלו יש שלט פרסומת, שלרוב מכיל פרסומות לסרטים, ואני משער שאחת מהסיבות לדו-שיח שיובא להלן היא פרסומת שהוא ראה לא מזמן בשלט הזה, לסרט "קללת הפנינה השחורה". מובאת להלן תמונה להמחשה:

תיאור המקרה:

לפני מספר ימים נסענו אל הגן שלו, במסגרת פיזור הגנים של הבוקר.
הפעם תוכן השלט כלל צילום של הרב עובדיה מברך את עם ישראל לשנה טובה.
לצערי אין לי תמונה של פרסומת המקור, אבל אני משער שתמצאו אותה בנקל ברחבי גוש דן (אם ברמת השרון נפלה השלהבת…). מובאת להלן תמונה להמחשה:

שואל אותי בני הקט: "אבא, מאיזה סרט השודד הזה?"
ואנוכי משיב לו (לאחר מספר דקות של צחוק היסטרי): "ניר, זה לא סרט, זה באמת".

(הערת הבמאי: יכולתי לקרוא לרשימה הזו "קללת הכיפה השחורה", אבל התאפקתי. ראוי לציון.)