חשבתי לא מעט אם לכתוב את הרשימה הזו, ואפילו שהחלטתי כי ראוי לכתוב אותה (כי קשה לי לעבור על הנושא לסדר היום) – אני עושה זאת בלא חמדה.
אני פשוט לא אוהב ויכוחים ומריבות, אבל מצד שני שתיקה גם גובה ממך מחיר.
בפעם האחרונה שהתווכחתי עם גל מור הנושא היה מתן קרדיט לבלוגר שפרסם נושא זהה לזה שפורסם מאוחר יותר על ידי "ידיעות אחרונות" (אני התחלתי, גל הגיב, ואני הגבתי).
תשאלו מדוע שוב אני נדרש להתייחס לטור של גל?- הפעם מדובר בטור שכותרתו "מותה של עיתונות האינסטנט" (וגם הלמו הגיב לטור הזה, ב"נענע". אחח… המובטלים האלה, ימ"ש)
נדמה לי שגל מינה עצמו לשומר הסף של העיתונות המסורתית מפני הברברים השוטפים מכיוון האינטרנט.
הטור עצמו נראה לי עומד בניגוד מסוים לכותרת שלו, מאחר והטור לא רק שאינו מביא הוכחות לכותרת אלא דווקא מביא הוכחות להתחזקות ה"אינסטנט". הטור נראה לי יותר כמו קריאה שקטה, מעט מעורפלת, לחזור לסטנדרטים עיתונאיים ש"לפי הספר" כי "בפועל, העיתונות הרעה מצליחה יותר ויותר לכפות את סדר היום שלה על הזרם המרכזי".
לטעמי הכתבה הזו ראוי היה לה להינשא כנאום חוצב להבות בפני קולגות ומנהלים, ולא להופיע כטור בעל כותרת המתריסה ומכריזה על מות יצור שרק נולד, ורק ילך ויגדל (והכוונה היא לכלל העיתונאות המקוונת-עצמאית, לא רק ה"אינסטנט").
מעבר ליתרונות הברורים של האינטרנט בהעברת מידע כזרז לצמיחתה של עיתונות מקוונת ועצמאית, אולי ראוי שהעיתונות המסורתית תעשה בדק בית ותשאל עצמה מספר שאלות לפני שהיא רודפת את הילד החדש בשכונה (תגובה צפויה ונורמלית, אם כי לא מקדמת דבר):
• האם עיתונות "קופצת בראש", ואפילו צהובה – היא המצאה של הרשת? האם כל עיתוני הנייר עד היום עמדו בסטנדרטים הרצויים, וכעת, "פתאום", הופיעו "אקדוחני מקלדת"?
• ראוי לזכור שהיו אלו YNET ש"הנחיתו בהצלחה" את המעבורת "קולומביה", כדוגמא לכך שקיים הבדל של מספר דקות בודדות בין עיתונות מכובדת לעיתונות אינסטנט. לא זכורה לי תגובה רשמית של האתר לפרשה זו, אשמח אם מי מהמגיבים יוכל להצביע על תגובה כזו.
הלמו ביצע תחקיר משלו בנוגע לפרשה זו, ועל פי התחקיר שלו מדובר בטעות תמימה וזניחה. אני יותר ספקן.
• האם לא ראוי שהעיתונאים יאבקו על כך שיחוקק חוק שימנע מקרים בהם בעלים (או כל בעל תפקיד משמעותי אחר) של עיתון (או כל אמצעי תקשורת אחר) הוא אדם שהורשע בדין בעבירות שיש עימן קלון? (גילוי נאות: אני מצוי בקשר ראשוני עם גורם ב"ידיעות אחרונות". אני לא יכול לפרט כרגע, ולא בטוח שיצא מזה משהו, בטח לאור הרשימות שלי בעניינם)
• האם לא כדאי שבכל עיתון ממוסד יהיה אומבודסמן? (נציב תלונות הציבור, לרוב עיתונאי ותיק, מוכר ומקובל על הציבור, המטפל בהשגות הציבור על התנהלות העיתון ואף מציג קווים מנחים לפעולת העיתון). יש אפילו ארגון בינלאומי של אומבודסמנים (אני מקווה שזו מילת הריבוי הנכונה…) מתחום העיתונות, ול"מעריב" יש נציגות.
ה"ניו יורק טיימס" מינה לראשונה בתולדותיו אומבודסמן בעקבות פרשת ג'ייסון בלייר. אולי כדאי למנות אומבודסמן מבלי להגיע לפרשיות מסוג זה?
• אולי אחוז הידיעות שמקורן ביחצ"נים ודוברים מוריד מאמינות העיתון? בונה לו תדמית עצלנית (כי הבעלים רוצים לחסוך במשאבי עבודה עיתונאית ובכלל להפחית בכמות העובדים)? כזו שממעטת לצאת מחוץ למערכת ולהביא סקופים?
ב"מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, כדוגמה שאינני יודע אם היא עקבית, מציינים כי ידיעה מסוימת הגיעה ממשרד יחסי-ציבור.
• אולי לקוראים קשה יותר להבחין היכן נגמר העיתון ומתחילה הפרסומת (בייחוד בגרסאות האינטרנט של העיתונים הממוסדים)?
• אולי הקוראים רוצים לגוון את מקורות המידע שלהם? וכעת יש להם אפשרות לבצע הצלבת נתונים רחבה יותר?
• אולי מגוון מקורות המידע מקטין את הסיכוי לחסימת ידיעה בשל היכרות / לחץ על עיתונאים / עורכים?
• מדוע מרשה לעצמו עיתון (הן נייר והן מקוון) לפרסם ידיעות באופן אנונימי – כאלו שלעתים אינן חתומות כלל ולעתים חתומות בשמות כלליים כמו <שם העיתון>, <כתבי שם העיתון> (ללא פירוט שמות בהמשך הכתבה) או <מערכת שם העיתון>? האם יפה האנונימיות לעיתונות?
• האם עיתונות רצינית מעלה חוויות של גולש אלמוני מפורום מקוון לדרגה של טור דעה? רק בכדי ליצור עניין, ריגוש והרבה תגובות?
• מדוע אנשי תקשורת הם הכי פחות מוערכים בעיניי הציבור? (ואף אחד לא חתום אישית על הידיעה הזו)
• אם גל מעוניין ביתר רצינות במקצוע העיתונות, אז מדוע הוא, כעורך מדור המחשבים והאינטרנט, שותף למדור "קטעי קישור", המאפשר לכל אחד להיות עיתונאי לרגע, גם באופן אנונימי? האם זו סוכנות ידיעות/דעות פרטית תמורת קרדיט?
(ואגב, ממש לא מובן לי מדוע מדור זה צמוד למילה "בלוג", שלפי מיטב הבנתי אמור להוות ריכוז תכנים עקבי של אדם יחיד, בעל דעות וסגנון כתיבה ייחודיים, ולבטח ללא הגבלה מומלצת של 300 מילה).
• אם נתייחס למדור "אימייל אדום" של YNET: למה לאדם שעולה על ידיעה חשובה להעביר אותה דווקא לעיתון שאינו מעניק לו דבר: לא כסף, לא שווה כסף, לא זכויות יוצרים בסיסיות ואפילו לא קרדיט? בדיוק בואקום הזה יש מקום לפעילות של עיתונות אלטרנטיבית שתיבנה בדיוק על מקרים כאלו. שוב "מחלקה ראשונה", שהולכת צעד אחד קדימה ולפחות מעניקה למוסר הידיעה את פרסום שמו. אני מנחש ניחוש, לא פרוע, שלא רחוק היום בו כסף יחליף ידיים.
וזו רשימה ראשונית שלי, כלקוח של העיתונות, מבחוץ. אני משער שמי שחי את המקצוע מבפנים יוכל למצוא עוד כמה נקודות.
אולי איש לא היה טורח לעסוק בעיתונאות רשת עצמאית אם מעמד העיתונות והעיתונאים היה כה חזק ומכובד – עד שלא היה טעם להציע אלטרנטיבה ולעסוק בתחום.
כדאי גם להסתכל על הצד החיובי של העניין: אולי יקומו גם עיתונאי רשת עצמאיים, שיכתבו שלא במסגרת עיתון רשמי, ואולי אף רק במסגרת זמנם הפנוי – אך יעשו עבודה טובה, יסודית ונכונה. הם לא יהיו לחוצים להוציא מהר כתבות, לא ילחצו להספיק כמות מילים מסוימת, ולא יאלצו לצאת בכותרות מתלהמות או להתרכז בנושאים מושכי קהל רחב בכדי לרצות את צרכי הרייטינג של המפרסמים.
השאלה היא האם העיתונות הממוסדת תהיה נדיבה מספיק בכדי להצביע עליהם עבור קוראיה או שהיא תתייחס אליהם כמתחרה (למרות שלא תודה בכך) ובעיקר תתעלם מהם (אלא אם הם ייכשלו, כמובן)? אני מהמר על האפשרות השנייה.
הרשת היא המהפכה הצרפתית של דברים רבים, והעיתונות אינה יוצאת דופן.
נגמר עידן מרכזי הידע והבלעדיות, העם שותף לעשייה וקולו יישמע, גם אם אלו דברי הבל וסרק – הקוראים ישפטו וייבחרו את התכנים המתאימים להם, ולא פחות חשוב: הראויים להם.
(וכן, המשפט האחרון דו-משמעי)
ראוי שהעיתונות הממוסדת תנצל מהפכה זו בכדי לבדוק את עצמה ולבנות את עצמה מחדש – במקום להתנגד למהפכה ולהתנשא מעליה (ללא סיבות רבות מדי, כפי שהודגם לעיל), ולו בכדי להימנע מהלקח שלואי ה-16 למד: יש מהפכות שכדאי להצטרף אליהן במקום להתנגד להן.