האני לא יראה את זהב העתיד

 

את השיר הזה קיבלתי מאמי לפני זמן שמשכו כבר לא זכור לי.

היא גזרה אותו מתוך מוסף ספרותי של עיתון כלשהוא, "הארץ", נדמה לי. את הגזיר הדביקה על בריסטול שהיה גדול רק מעט ממסגרת הגזיר.
ההדבקה הזו, כך נדמה, כוונה לקבע את השיר לחיי, כמעין בן-לוויה, תזכורת מתמדת.

השיר היה בעיני מעין תעודת גמר / בגרות שאמי בחרה להעניק לי. אולי אני טועה ומחניף לעצמי, והיא לא ראתה את הגמר, אלא רק רצתה להראות לי את הדרך אליו.

 

לסלוח לאחרים זה קל. לסלוח לעצמנו, להשלים עם עצמנו, לקבל את עצמנו – זו הדרך קשה, אך זו הכפרה האמיתית.

נופפו את עברכם מעל ראשכם, ואחר שלחו אותו לחופשי – כי אינכם יכולים לשחוט את אשר אתם.

 

האני לא יראה את זהב העתיד / אהרן שבתאי

 

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

( מתוך "הלב", שלושים ושתים סונטות מאת אהרן שבתאי )