גבר הולך לעיבוד

אולי אני קצת פולש כאן לתחום של אביבה, אבל לא יכולתי לעבור בשקט ליד הסיפור הזה.
אביבה, את יכולה לגנוב ממני חופשי (אני גונב מה-BBC, אז גנבת מגנב פטורה…).

את הסיפור הזה שמעתי היום באחד ממבזקי החדשות של תחנת הרדיו The Arrow.

אני אחרוג ממנהגי, ואתרגם כאן (בסגנון חופשי, ותרגישו חופשי לתקן אותי אם טעיתי במשהו) את עיקרי הסיפור, מאתר ה-BBC:

כותרת:
נולד "תינוק בהזמנה" לזוג מבריטניה

הסיפור:
לג'ייסון ומישל וויטקר מבריטניה יש ילד בן ארבע, צ'רלי, הסובל מבעית דם (אנמיה) נדירה שיש לה פוטנציאל לסכנת חיים.
המחלה אינה תורשתית, ודורשת ממנו טיפולים קבועים וכואבים בכדי לשמור שהמחלה לא תחמיר.

קיימת אפשרות רפואית לגרום לצ'רלי להחלים על ידי השתלה של תאי גזע עובריים (Stem Cells) מחבל הטבור של תינוק אשר מתאים בצורה מושלמת לתבנית הגנטית של צ'רלי (התאמת רקמות).

כיצד ניתן להגיע לתינוק בעל התאמה גנטית דומה לזו של צ'רלי?
להוליד לו אח או אחות, כמובן.

אבל, אין ביטחון מתי ייכנס הזוג להריון בשיטה המקובלת וגם אין ביטחון שהתינוק יתאים מבחינה גנטית.

לכן, גם בכדי להבטיח התעברות מהירה וגם בכדי לאפשר לרופאים לבחור מבין כמה עוברים את המתאים ביותר גנטית – יש לבצע הפריית מבחנה (IVF).

בני הזוג הגישו ב-2002 בקשה לביצוע הטיפול בבריטניה, אך נדחו על ידי השלטונות.
"רשות הפריון האנושי וחקר העוברים" בבריטניה טענה שזה קביל לבצע סינון של עוברים במקרה שיש במשפחה עבר תורשתי של בעיות רפואיות מסוימות, בכדי למנוע לידה של תינוק עם בעיות רפואיות תורשתיות, אך לא בכדי לרפא בן משפחה שלפתע חלה.

גם ג'ון סמיטון, המנהל הארצי של "האגודה להגנה על ילדים שטרם נולדו" טוען שלמרות שליבם יוצא אל כל המעורבים בדבר והם שמחים על הולדתו של ג'יימי, עדיין יש במקרה זה נושאים כבדי משקל שיש בהם מקום לדאגה. הוא אומר ש"בני אנוש שלא התאימו פשוט הושלכו, וילד נולד רק בכדי להטיב עם אחיו הבוגר. זה לא מתאים לכבוד האנושי של ג'יימי".

בשל כך, טסו בני הזוג לארה"ב, שם לא קיימת מגבלה לגבי מקרים מסוג זה, וביצעו מספר הפריות מבחנה. מתוך מספר עוברים נבחר העובר בעל ההתאמה הגנטית הטובה ביותר, והוא הוחזר לרחמה של מישל. ההיריון התפתח בצורה תקינה ולאחרונה נולד ג'יימי.

כעת הרופאים בודקים את דגימות הדם שנלקחו מחבל הטבור של ג'יימי, בכדי לבדוק באופן סופי את ההתאמה הגנטית.

מר וויטקר, מנהל עסקים בן 33, אמר לעיתון Daily Mail, כי הוא ורעייתו בטוחים כי הם החליטו נכון.
"כל מה שעשינו הוא לשנות את הסיכויים להתאמת רקמות מ-1 ל-4 ל-98%. אין כאן בחירה של עובר על בסיס של צבע עיניים, שיער או מין".

בינתיים, זוג אחר בבריטניה, ראג' ושאהנה האשמי, זכו לתמיכת בית המשפט בבריטניה לביצוע תהליך דומה עבור בנם החולה, בן הארבע.
ההבדל בין המקרים הוא שבמקרה של משפחת האשמי יש גם רקע תורשתי, ולכן הטיפול אושר.

באתר יש תמונה של בני הזוג ושל צ'רלי מחזיק את ג'יימי ואת אביו מציץ בהם מעבר לכתפו של צ'רלי.

 

את המאמר של ה-BBC קראתי בעיניים לחות.
רק מי שיצר חיים, גידל חיים, חרד לחיים – יבין זאת.
טעות, לא יבין, ירגיש.

עמוק בבטן, בעומק הווייתו.

היכן שהחיים מתחילים ונגמרים.

טפסי בקשה, בתי משפט, מוסר גבוה, מילים גבוהות – תחנות מעבר הכרחיות בדרך לשחיקת האנושיות.

שלא יספרו לכם: "החברה החליטה", "הממשלה הצביעה", אובייקטיבי.
אין דברים כאלה. הכל אנשים. בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. נקודה.
אם יש בני-אדם אז הכל מסתדר ולא צריך הסדרים מכאניים. הבעיה היא שיש מעט מאוד בני-אדם.

אכן, יש בהחלט פתח לבעיות רבות בנושא בחירת עוברים: חוקיות, מוסריות, בריאותיות, דתיות.
יש ויכוח, שכנראה לעולם לא יוכרע, ולו כי הוא מוסרי: עד כמה עוברים הם נחשבים כ"אדם" במלוא מובן המילה, ועל כן, מה הזכויות וההגנות המגיעות להם, מאחר והם חסרי ישע.

אכן, נוצרו עוברים, בני אנוש בתחילת דרכם הראשונית ביותר.
הם הושלכו כי לא התאימו.

ככל שידוע לי, בכל הפריית מבחנה רגילה שמבצעים כיום – מבצעים כמה הפריות, ומפרים רק בעזרת העוברים שהתפתחו בצורה הטובה ביותר.

אם רוצים ללכת הלאה, אפשר גם לומר (והדת אכן אומרת זאת) שכל גבר שמאונן גורם לאובדן הסיכוי ליצירת חיים חדשים.
כל אישה שלא נכנסה להריון, במחזור החודשי – "בזבזה" את הסיכוי ליצור חיים באותה הפעם. אם כי יש לאישה יש סיבות מקלות: היא לא יוזמת את התהליך ולא שולטת בו (אם כי יהיו שיטענו שאם היא ממש רוצה…)

צריך גם לזכור שמי שחי, לא חי רק למען יצירת חיים חדשים, אלא גם למען עצמו ומשפחתו. אחרת הוא רק כלי להתרבות המין האנושי. 
צריך גם איכות חיים, לא רק חיים מכאניים.

אין צדק, אין מאה אחוזים, אין שוויון ואכן כואב הלב להשליך חיים בתחילת דרכם – אבל חיים שכבר מומשו הם בעדיפות ראשונה. הם לא סיכוי, הם לא פוטנציאל. הם כאן.

לדעתי, במקרה זה מדובר בסכנת מוות לאדם, ילד, שכבר נולד.
הוא חי, הוא ממשי, הוא סובל, הוא יכול למות.

בנוסף, אחיו הצעיר זכה לחיים, שייתכן ולולא אחיו היה חולה, לא היה זוכה בהם כלל. כך שבכל זאת נעשה גם מעשה טוב. חיים נוצרו.

מתוך המוות המאיים נוצרו חיים. האין זה ניצחון?

באחד מסרטי "פארק היורה" יש משפט שנחקק במוחי, ואני חושב שהוא נפלא:

Life will find a way

 

רווקים לא יבינו זאת.
אבל לי זה כבר גורם פריחה. נמאס לי.

(אגב, מבחינתי, רווקים זה כל מי שאין לו ילדים, גם אם הוא נשוי. ללא ילדים אלו חיי רווקות. נקודה)

להפריד את כל החלקים: פקק, פטמה, בקבוק.
לקחת את המברשות הלבנות האלה, עם המוט מהמתכת שמתעקמת וגם נשברת לאחר זמן לא רב, ועם שערות הפלסטיק הלבנות.
מים וסבון.

לשפוך את השוקו שנדבק מאז הבוקר לתחתית הבקבוק, בדרכו להיות בוץ ממותק, ואז לנסות לגרום לשערות הלבנות להגיע לפינות התחתונות של הבקבוק בכדי לסלק את הג'יפה החומה והדביקה הזו.

כעת יש לעבור לפקקים ולפטמות. יש להשתמש במברשת הקטנה, שתמיד היא יותר עבה מהחלק הצר של הפטמה ולכן היא רק נתקעת ואי-אפשר לסובב אותה בשביל לנקות כמו שצריך, והיא גם סתם מרחיבה וקורעת את הפטמות.

בסוף לשטוף מהכל את הסבון.

לי לא אכפת, אבל טלי רוצה שהפטמות יהיו מחוברות לפקקים כבר בזמן הייבוש. שבבוקר יהיה רק לחבר את הצירוף הקדוש לבקבוק.

למה? אה, הנה מגיעה אחת הבעיות הגדולות: התאמה.
אין סיכוי בעולם שנזכור איזה שילוב של פקק (שמתאים לאיזו) פיטמה שמתאימים לבקבוק שמתאים להם. (לי מתאים עכשיו טיול מסביב לעולם, מד"ב).

האם הפקק הצהוב מתאים לפטמה הקטנה עם הבקבוק הוורוד עם הפרחים? או האם הפטמה הקצת יותר גדולה תתאים לפקק האדום עם הבקבוק הכחול עם הדובים?
אין סיכוי. לא בבוקר ולא בערב, אבל היא מנסה להטיל עלי מלאכת הרכבת הקואליציה הדרדקית הזו.

(שלא יצא שאני עובד איתם קשה והיא לא. היי, אני צריך להגיע לפנסיה! היא רוב הזמן אתם, ואני רוב הזמן מתלונן. זו תכנית החלוקה)

אבל זה כבר לא ממש משנה, כי במילא אני יורד אליהם ראשון בבוקר ונותן לה להתאושש ולחזור לחיים בקצב שלה (היא מתעוררת לאט. כשהיינו נטולי ילדים קניתי לה חולצת T אחת שכתוב עליה "I Don't Do Mornings", ואחרת המודיעה "Wake me for the weekend". החולצות דהו וגם אנחנו).

הם מכורים לשוקו, בעיקר הגדולים (בני חמש). הכי חשוב זה לתת את הבקבוק המתאים לילד הנכון, כי אלו ממש פריטים אישיים (לדעתם), אחרת הלך עליי.
אני עושה את ההתאמות. כמובן שזה לא תמיד עובד ולפעמים חוסר ההתאמה גורם לנזילת השוקו מבין החיבור, שכנראה לא קיים, בין הפטמה לפקק. ולא חשוב כמה חזק הברגת.

ומה קורה ששוקו נוזל? או, יש ספה חומה, ילדים מתוקים יותר ממה שתכננתם ועוד כביסה. אני אוותר על החלק שבו אימא טלי מגיעה (אגיד בעדינות שסדר וניקיון חשובים לה יותר מאשר לשאר דרי המערה). בכל אופן, האתר הזה נגיש לכל הגילאים.

נטע אוהבת לעטוף את הבקבוק עם טטרה (חיתול בד), כי לנסיכה קר מדי בידייה הענוגות.
ניר, המורד הצעיר, לא נרתע מהקור המבוקבק, אבל ביד אחת מחזיק את הבקבוק החשוף, תוך כדי שכיבה על הספה, וביד השנייה ממולל לעצמו את תנוך האוזן. איך שזה מרגיע אותו, חבל"ז.
והכל כמובן תוך כדי התחברות ל"הופ", ומתן שקט לנציגי השלטון לסדר את המשך הטיול המאורגן במרחבי החיים.

ניסינו לגמול אותם מהבקבוקים, אבל זה לא עזר, גם כי בסוף ריחמנו עליהם (עלינו כבר הפסקנו, אנחנו מסתפקים בלהתלונן), וגם אימא שלי (שמטפלת באמנות, Art Therapy, בילדים) אמרה שעדיין חשובה להם פעולת המציצה (יכולתי להכניס כאן הרבה בדיחות, אבל, היי, בכל אופן אימא, קצת כבוד), אז החזרנו להם וזכינו במטר חיבוקים, נשיקות ואהבה אינסופית (כלומר, עד שהתחיל "בוב הבנאי").

ילדים זו עבודה קשה, ורק לעיתים מתגמלת.

אנו נשוב ונדון בנושא זה בשבועות הקרובים, תחת הכותרת "ילדים, אי אפשר בלעדיהם ואי אפשר למצוא מה לעשות איתם בשבת בבוקר".
כאן מסתיימים שידורינו להערב (אתם יכולים לעמוד ולשיר את התקווה).