נמאס לי לנקות בקבוקים

 

רווקים לא יבינו זאת.
אבל לי זה כבר גורם פריחה. נמאס לי.

(אגב, מבחינתי, רווקים זה כל מי שאין לו ילדים, גם אם הוא נשוי. ללא ילדים אלו חיי רווקות. נקודה)

להפריד את כל החלקים: פקק, פטמה, בקבוק.
לקחת את המברשות הלבנות האלה, עם המוט מהמתכת שמתעקמת וגם נשברת לאחר זמן לא רב, ועם שערות הפלסטיק הלבנות.
מים וסבון.

לשפוך את השוקו שנדבק מאז הבוקר לתחתית הבקבוק, בדרכו להיות בוץ ממותק, ואז לנסות לגרום לשערות הלבנות להגיע לפינות התחתונות של הבקבוק בכדי לסלק את הג'יפה החומה והדביקה הזו.

כעת יש לעבור לפקקים ולפטמות. יש להשתמש במברשת הקטנה, שתמיד היא יותר עבה מהחלק הצר של הפטמה ולכן היא רק נתקעת ואי-אפשר לסובב אותה בשביל לנקות כמו שצריך, והיא גם סתם מרחיבה וקורעת את הפטמות.

בסוף לשטוף מהכל את הסבון.

לי לא אכפת, אבל טלי רוצה שהפטמות יהיו מחוברות לפקקים כבר בזמן הייבוש. שבבוקר יהיה רק לחבר את הצירוף הקדוש לבקבוק.

למה? אה, הנה מגיעה אחת הבעיות הגדולות: התאמה.
אין סיכוי בעולם שנזכור איזה שילוב של פקק (שמתאים לאיזו) פיטמה שמתאימים לבקבוק שמתאים להם. (לי מתאים עכשיו טיול מסביב לעולם, מד"ב).

האם הפקק הצהוב מתאים לפטמה הקטנה עם הבקבוק הוורוד עם הפרחים? או האם הפטמה הקצת יותר גדולה תתאים לפקק האדום עם הבקבוק הכחול עם הדובים?
אין סיכוי. לא בבוקר ולא בערב, אבל היא מנסה להטיל עלי מלאכת הרכבת הקואליציה הדרדקית הזו.

(שלא יצא שאני עובד איתם קשה והיא לא. היי, אני צריך להגיע לפנסיה! היא רוב הזמן אתם, ואני רוב הזמן מתלונן. זו תכנית החלוקה)

אבל זה כבר לא ממש משנה, כי במילא אני יורד אליהם ראשון בבוקר ונותן לה להתאושש ולחזור לחיים בקצב שלה (היא מתעוררת לאט. כשהיינו נטולי ילדים קניתי לה חולצת T אחת שכתוב עליה "I Don't Do Mornings", ואחרת המודיעה "Wake me for the weekend". החולצות דהו וגם אנחנו).

הם מכורים לשוקו, בעיקר הגדולים (בני חמש). הכי חשוב זה לתת את הבקבוק המתאים לילד הנכון, כי אלו ממש פריטים אישיים (לדעתם), אחרת הלך עליי.
אני עושה את ההתאמות. כמובן שזה לא תמיד עובד ולפעמים חוסר ההתאמה גורם לנזילת השוקו מבין החיבור, שכנראה לא קיים, בין הפטמה לפקק. ולא חשוב כמה חזק הברגת.

ומה קורה ששוקו נוזל? או, יש ספה חומה, ילדים מתוקים יותר ממה שתכננתם ועוד כביסה. אני אוותר על החלק שבו אימא טלי מגיעה (אגיד בעדינות שסדר וניקיון חשובים לה יותר מאשר לשאר דרי המערה). בכל אופן, האתר הזה נגיש לכל הגילאים.

נטע אוהבת לעטוף את הבקבוק עם טטרה (חיתול בד), כי לנסיכה קר מדי בידייה הענוגות.
ניר, המורד הצעיר, לא נרתע מהקור המבוקבק, אבל ביד אחת מחזיק את הבקבוק החשוף, תוך כדי שכיבה על הספה, וביד השנייה ממולל לעצמו את תנוך האוזן. איך שזה מרגיע אותו, חבל"ז.
והכל כמובן תוך כדי התחברות ל"הופ", ומתן שקט לנציגי השלטון לסדר את המשך הטיול המאורגן במרחבי החיים.

ניסינו לגמול אותם מהבקבוקים, אבל זה לא עזר, גם כי בסוף ריחמנו עליהם (עלינו כבר הפסקנו, אנחנו מסתפקים בלהתלונן), וגם אימא שלי (שמטפלת באמנות, Art Therapy, בילדים) אמרה שעדיין חשובה להם פעולת המציצה (יכולתי להכניס כאן הרבה בדיחות, אבל, היי, בכל אופן אימא, קצת כבוד), אז החזרנו להם וזכינו במטר חיבוקים, נשיקות ואהבה אינסופית (כלומר, עד שהתחיל "בוב הבנאי").

ילדים זו עבודה קשה, ורק לעיתים מתגמלת.

אנו נשוב ונדון בנושא זה בשבועות הקרובים, תחת הכותרת "ילדים, אי אפשר בלעדיהם ואי אפשר למצוא מה לעשות איתם בשבת בבוקר".
כאן מסתיימים שידורינו להערב (אתם יכולים לעמוד ולשיר את התקווה).