(פרה-מפריזה על הסיסמית "הונדה מציתה את הדמיון")
למי שלא יודע או צריך תזכורת, משמעותה של ה"הודנה" היא שברגע שהכוח המוסלמי נמצא בנחיתות או צריך זמן להתארגן במסגרת מלחמתו בכופרים (השלם את החסר) הוא צריך להסכים להפסקת המאבק, באופן זמני בלבד, בכדי שיוכל להתחזק ולהמשיך במאבק עד לניצחונו.
הרי ברור שמעבר להכרזה הנוכחית לא התרחש שום שינוי אמיתי בשטח ואיש לא שינה את דעותיו או מטרותיו.
אולם, רק הוכרזה לה ה"הודנה" (ונדמה לי שכבר היו כמה מקודם) והנה יוצאים המוני בית ישראל לחולל ברחובות!
כך לפחות יתרשמו צרכני התקשורת (כלומר צרכני היחצ"נים).
(אגב, "שיפור באווירה הביטחונית" פירושו שהעשן התפזר, הרכבים השרופים פונו, בתי החולים התמלאו, הרחוב התרוקן (נחים לקראת המופע הבא) ואישיות אמריקאית בדרך אלינו)
יש בעיה עקרונית עם התקשורת (שאינה אידיאולוגית, אלא כלכלית), שהיא כמו הבורסה – מתפרנסת מהשינוי.
לאף אחד לא אכפת באמת לאיזה כיוון אנו זזים, העיקר שנמשיך לזוז, לשנות כיוון ("…ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה" כדברי מיכה שטרית).
לא חשוב טוב או רע, העיקר האופוריה או הדיכאון. שרכבת ההרים הרגשית לא תעצור.
מצד שני – הרי לא נצרוך תקשורת שמספרת על אותו הדבר כל יום, וממילא העולם משתנה תמידית, אז למה שלא נספר על זה? למה שלא ניידע את צרכני התקשורת על הקורה בעולם? נבנה להם מפת תודעה?
ההבדל הוא כמובן במינונים, בבחירת המילים ועוצמתן, הצילומים, האפקטים הקוליים וכן הלאה.
המציאות היא הרי בסופו של דבר ממוצע האירועים לאורך זמן. וממוצע אפשר להשיג על ידי מנעדים קטנים או מנעדים גדולים, התוצאה תהיה זהה מבחינה מתמטית, אבל מבחינה נפשית מנעדים גדולים גורמים להרחבה וכיווץ בלתי-פוסקים, אשר יכולים (כמו במוצקים), להוביל לשבירה (ברמות שונות).
"עוד ועידה בעקבה!- תמו כל צרותינו" ואחרי מספר ימים "אך לפני יומיים היו תקוות בעקבה והנה נגוזו בעקבות הפיגוע / חיסול האחרון. התקווה נעלמת" וחוזר חלילה.
לתקשורת אחריות כלכלית למכור את עצמה, ועל כן היא נאלצת כל הזמן להעלות את ספי הדרמטיזציה – כך שבסופו של דבר התקשורת עצמה נפגעת – מאחר והיא נאלצת לספק צרכים רגשיים גדולים יותר, שהופכים למפלצת שקמה על יוצריה.
בתחילתו של דבר התקשורת, זו שבמקור נועדה לשרת את החברה האנושית, הופכת ממדווחת חדשות ליוצרת חדשות – ללונה פארק נפשי, בכדי להבטיח את הרייטינג של מחר.
ענק דוטה:
מצאתי תוך כדי חיפוש אחר מקורות לרשימה זו (אך לאחר שחשבתי על הכותרת. לא מוותר), לצערי, שסבר פלוצקר מ"ידיעות" כבר עלה על הונדה לפני. נו, הוא מתפרנס מזה, אצלי זה רק תחביב.
עניינים מנהליים:
תחינתי שטוחה בפני הכותבים באתר זה (אין לי דואל של כולכם, אז אני פונה בפנייה נרגשת מעל דפי האֶתֶר): די לביטוי "פוסט"!
הכיצד נקרא לעצמנו, אבירי העברית הדיגיטלית, המעלים פוסטים – פוסטמות?
מוצעים: מאמר, רשימה, הגיג, מסמך או כל אחר אשר חפצה נפשכם. אנא בממותה מכם: עברית! (ראבק!)
אני נגד העיברות. "רשומה" זה מונח של גיקים ("מוטי, האקסל מכיל הרבה רשומות עם הפניות לא נכונות") או של שואה (רשומת שינדלר).
לעומתה, לפוסט יש דווקא נציגים גאים שחיים (ניו יורק פוסט, היי מיסטר פוסטמן, והיה גם את הסרט של קווין קוסטנר) ולאחר המוות (פוסט מורטם).
הממצאים של מנפאואר מבוססים על מספר מודעות הדרושים שמתפרסמות במהלך תקופה מסויימת, ואם אינני טועה הם אפילו הקימו חברה בת, שגם היא מפיצה הודעות לעיתונות, ושם הלכו צעד אחד קדימה וממש מדדו את הגודל של המודעות במשך הזמן. זו לא דרך לבדוק דרישה של עובדים.
גילעד, אני מקווה שהם גם סופרים ומודדים מודעות אבל – זו שיטה מדעית לגילוי מקומות עבודה שהתפנו!
רובי: מן הסתם תחום המחשבים נוטה לאנגלית, ולכן אין הרבה טעם לעברת, אבל בקשר לשאר, מי אמר שצריך להיות קל?
גיל: אכן, כל שניה שבה נשארים בחיים היא רווח נקי. אבל בין סכנה קיומית למדינה לבין שלום אמת יש הרבה קווים אפורים.
בטח שמת לב ש"הדרך" שאנו מתייחסים לפיגועים הרסה פה הרבה דברים (מצב רוח, כלכלה, אנשים מתים, פצועים, תיירות וכן הלאה). אנחנו יותר קרובים לצד של המלחמה מאשר לצד השלום.
אין דרך אחרת להתייחס לפיגועים (מה גם שתושבי סתם העולם בכלל בהלם מהנושא, יחסית אלינו. נורמלים, לך תבין אותם…)
"המצב" קשה באופן אבסולוטי ("אבסולוט הודנה"), רק חבל שהתקשורת לא מנסה למתן את עצמה.
אלכסנדר: רשומה כבר תפוס. בשימוש לרוב בתחום מסדי הנתונים. לא משהו שהיית רוצה לשייך אליך.
גילעד: במילה אחת: מתיוון!!!