Web Analytics

אל תירו, אני רק כותב באינטרנט

 

אני עייף. נגמר עוד שבוע.

מאז שאני באתר הזה, החיים שונים. דחוסים יותר.
יש כמובן את העבודה שעליה אי-אפשר לוותר (היום הפצתי שם את השמועה על האתר הזה, נראה איך יגיבו. ראיתי שהם שמרו ב-FAVORITES בתחנת האינטרנט. לחלקם יש משמרות ערב, אז שלא ישעמם להם, מקסימום יחזירו לי בשמות בדויים אם עצבנתי אותם במהלך היום), וגם אישה וגם ילדים. ואיפה אני?

קודם כל קורא את כל מה שכתבו האנשים החופשיים במהלך היום באתרים שלהם, קצת מגיב, ואז 11 בלילה. ואני עייף.

ואני שונא לכתוב כשאני עייף, אני מרגיש שאינני עושה את המיטב שאני יכול, בגלל העייפות. שאני לא נותן את הכבוד לכתיבה. אבל אני רוצה לכתוב. זה עושה לי כיף.

הלוואי שהייתה מכונה שכותבת את המחשבות שלי ישר למחשב. בסוף היום הייתי רק עושה UPLOAD. כל כך הרבה דברים אני מתכנן לכתוב, כל הרבה רעיונות עולים לי במהלך היום. בערב אני כבר שוכח את רובם. אולי אני צריך פנקס קטן. כמו שהיה לי בצבא, למשימות.

טלי מורה, מחנכת ביסודי, ועכשיו היא בחופש. היא אמרה שמחר בבוקר היא תביא את הילדים לגן, ואוכל לישון קצת. אז אני הולך לישון? לא, אני כותב. גנב שעות.

בשנת 99 למאה הקודמת, רכשתי לי נדל"ן ברשת. כתובת דומיין. מאז חידשתי אותה פעמיים, בלי להקים אתר באמת. היום חידשתי פעם שנייה, לעוד שנתיים ב-90 שקלים חדשים. הנדל"ן הכי זוהר במחיר הטוב ביותר.
יש לי כבר לוגו לאתר, עם משחק מילים והכל. גם רכשתי Front Page במחירי חינוך (שיטה נהדרת לרכוש מוצרי MS במחירים מוזלים אם יש לכם קרובים / מכרים שהם תלמידים / סטודנטים או מרצים / מורים), התקנתי, פתחתי 4 פעמים. העליתי אפילו אתר ניסיון ל-Tripod. עכשיו ראיתי שכבר מחקו אותו. לא יכלו לחכות עוד שנה?

תמיד אמרתי, כשיהיה זמן נעשה את זה. אין זמן. ואז בא האתר הזה, וביקשתי יפה והסכימו.

אני יודע שאני מסתכן, אבל אני אוהב שמדברים פתוח ו"קנאת סופרים תרבה חוכמה", כל עוד הכל ברוח טובה. לא לשכוח.

אני מודה שהניסוי הזה קצת בעייתי בתפיסתו, אבל אני אוהב לכתוב, כך שגם לי יש חלק באחריות לאתר הזה. חוץ מזה, מרתק אותי לראות את ההתפתחות של הדברים.
יש בו ראשוניות, נועזות מסוימת, ואני צופה בעיות. חלקן מתחילות לצוץ כיום.

כתבתי לירדן לגבי הבסיס הרעיוני של האתר, ש"…גם עצם התפיסה, אנחנו בוחרים ולא כל אחד יכול להיכנס – יוצרת אנטגוניזם, שזו תכונה מאוד ישראלית בסגנון "למה מי אתה?". אבל זאת התפיסה ולכן מובנות ממנה כל מיני תופעות. בעיה מבנית. כך שכבר הבסיס מזמין רתיעה מסוימת."
הדבר הזה מתחיל לצוץ לאחרונה בתגובות, בגלל שיש יותר קוראים שמגיבים – התגובות הולכות ומתארכות, הלחץ, החום והלחות מביאים בסוף גם לחיכוכים מילוליים. זה טבעי במערכת פתוחה, ואני לא נבהל מזה. זה חלק מהחיים. לא חייבים לקרוא הכל. בשביל זה יש מגוון כותבים.

 

השערה: אתם יודעים מה המקש השחוק ביותר במקלדת של כותבים מקוונים? F5.

אני מניח שרובנו חיים מהתגובות, אנחנו לא יוצרים לחלל הריק. האינטראקציה חשובה לנו. הדו, הרב שיח יוצרים דינמיקה. נכון, לא תמיד זה מתעלה למשהו נורא גבוה, ויש הרבה "יופי" או "לא הבנתי / חרא" והרבה מריבות, אבל זה עדיף על שתיקה. בשביל לשתוק או להיות לבד עם עצמנו אנחנו לא צריכים אתר אינטרנט.

 

הבעיה היא שיש אנשים שלא מבינים שאלו אתרים אישיים ולא אתר מסחרי שצריך לשעשע אותם בעבור חשיפה לפרסומות קופצות או עושה תחרות עם אתרים דומים. מבחינתי, מי שצריך ליהנות מהאתר שלי הם אני, ומנהלי האתר (להם אני מרגיש חייב, מודה. אולי נעבור לתשלום שכירות, ואני אירגע?). אם כל השאר נהנים, מה טוב, אם לא – יש הרבה כתובות IP ברשת, מצאו לכם אתר כלבבכם. תחשבו שזו בדיחה פרטית.

תגובות כמו "האתר הזה לא מתעלה" או "חשבתי שיהיה יותר טוב" וכדומה, הן תגובות לא פחות מתנשאות מתפיסה של אתר המסנן את הכותבים. האתר לא נולד במטרה להגיע לקהל רחב / "איכותי" וכדומה. מבחינתי אני כתב השעשוע של מנהלי האתר. נתנו לי שטח ואני נותן עניין ואולי גם FUN. אני אוהב לשעשע והם אוהבים להשתעשע. כל השאר מוזמנים להצטרף, אבל אנחנו לא חייבים דבר לאיש.

כל כותב שמשאיר את מנגנון התגובות פתוח מתחיל לעלות בעיניי לרמה של גיבור. אני מתחיל לחשוב על לסגור, למרות שאני לא אוהב את המחשבה הזו. לא רוצה להגיע למצב שבו אצטרך למחוק תגובות. זה לא מעניין אותי ועושה לי רע. אני לא אוהב להשתיק אנשים, אפילו אם הם לא מוצאים חן בעיניי. אולי פשוט עדיף לא לתת את הבמה למתוסכלים למיניהם. הבעיה עם סגירה היא שאז אני סוגר גם לאנשים טובים, שיכולים להוסיף לכלל הקוראים ולעשות טוב. אולי כדאי שגם המגיבים יאושרו על ידי מנהלי האתר? התלבטות.

בנושא הכותבים עצמם, הסינון הוא רק בכניסה, ועל פי קריטריונים לא ברורים ואישיים של מנהלי האתר. וזה בסדר, כי הם לא חייבים דו"ח לאף אחד, זה פרויקט שלהם. הבעיה היא מה קורה אח"כ? אם הכותבים מנצלים את הבמה, בניגוד לכוונת המנהלים, שמבקשים סגנון אישי ולא יצירתי?
יש כאן סתירה מסוימת, כי הכניסה היא בגלל שמצאת חן בעיני מנהלי האתר (ואולי דווקא בגלל היצירות שלך), ולכן, אולי, אתה מרגיש צורך לקיים את בקשתם לכיוון הכתיבה (אם כי לא לתוכן עצמו), מצד שני, קשה לקיים אתר אישי לחלוטין שאתה יודע שאתה תחת בחינה (אם כי ההרגשה הזו היא אישית, ולא רודים בנו), אפילו אם אין סנקציות ידועות.

זמנים יגידו.

 

Join the Conversation

9 Comments

  1. קצת לא ברור לי מה זה "סגנון אישי ולא יצירתי". אני דווקא חושב שהאתרים היותר טובים כאן הם כשנותנים ליצירתיות קצת דרור. זה אולי מה שמעלה את הרמה אל מעל לישרא בלוג. ומן הסתם, כתיבה איכותית וברמה גבוהה מביאה את מי שזה מענין אותו לקרוא את זה. אבל אולי אני טועה.
    בכל מקרה, לגבי התגובות – אף אחד לא יגיד ש"הארץ" פחות טוב ממעריב בגלל שאי אפשר להגיב שם באופן ישיר. אבל אם אתה מחליט להשאיר את התגובות פתוחות, צפה לתגובות.
    כל טוב.

  2. ראיתי את התגובה שלך לכרמל, שאתה מאוכזב. אבל זה ברור, אף אחד לא התכוון מראש לקלוע לטעמך האישי. אז ממה אתה מאוכזב?

    אם אני מבין נכון, הכוונה של האתר היא שהכותבים אכן יכתבו על עצמם (וכנראה שלרובם אין חיים יותר מעניינים מאשר לאחרים), אבל מכיוון שהם אמורים להיות כותבים מוכשרים, הם אמורים לעשות זאת יותר בחן ועניין ולהביע דעות על החיים שיהיו מאתגרות, ויצאו מהמסגרות המגבילות של מקום עבודתם (בייחוד אלו העוסקים בתחום התקשורת).
    זה "הסגנון האישי" (שהתוכן הוא אישי בעיקרו, אבל בהחלט רצוי שיהיה מסוגנן ויצירתי), בניגון לסגנון היצירתי / אמנותי בו פשוט מעלים שירים וסיפורים, כמו ב"במה".

    מי שעושה את זה הכי טוב לדעתי זה יורם. נראה לי שיש לו את המכונה שמעבירה מחשבות למחשב (אולי זה בגלל שיש לו מקינטוש?). החיים שלו זו האמנות שלו ולהיפך. אי אפשר להפריד. אבל הוא כותב צמוד לחייו, ולא ממציא עולמות רחוקים.

    שוב, אני לא חושב שיש תחרות עם "ישרא-בלוג" וזה סתם ניסיון מיותר ליצור מלחמה שאיש לא צריך. מה זה? מי כותב יותר טוב על עצמו? מגוחך.
    לדעתי אין דבר כזה נכון או שגוי, גבוה או נמוך. יש מתאים או לא מתאים. כל אחד שירכיב לעצמו את "סל התרבות" שלו, ויצרוך אותו, ייצור אותו בעצמו ויגיב אליו.

    לא יודע מאיפה הבאת את "הארץ" מול "מעריב" ומה זה קשור. "הארץ", כעיתון נייר, תמיד כיוון גבוה, וזו כנראה הסיבה שהוא גם לא נותן מקום לתגובות.

    תראה, שים לב למעגל: אתה רוצה להיות פתוח ולשמוע הרבה דעות, אז אתה מאפשר תגובות, בהתחלה נחמד אח"כ נהיה מגעיל, אז אתה סוגר כי לא נעים לך שמגעיל – הופ, הפכת למתנשא ואליטיסט.
    אני לא רוצה שזה יקרה, אם כי הסיכוי לא רע.
    כתבתי את זה בעבר (וכנראה אני אעלה את זה בקרוב, לאור הרלוונטיות): למגיבים חלק ואחריות לרמת הכתבה. ברגע שמאפשרים להם להוסיף תוכן לדף הכתבה, הם גם יוצרים. הבעיה שרבים לא מבינים את זה.

    נעים לי פה, גם לקרוא אחרים וגם לכתוב.
    לאחרונה, בכדי להרגיע את המצב – גם כותבים אחרים הפסיקו להגיב זה לזה, בכדי למצוא חן בעיניי "הקהל הרחב", שלא יחשוב שיש פה איזו קליקה מסתורית.
    אני נגד זה. ברגע שיש "צנזורה מרצון" כזו, בכדי לרצון מישהו שאני אפילו לא מכיר ולא חייב לו כלום – זה מוגזם.
    כאשר אני "בנעלי בית", אני לא רוצה לרצות אף אחד. אני רוצה להיות אני.

  3. בהחלט יכול להיות.
    אני בטוח שאני לא מעניין בכלל אנשים מסוימים ומעצבן אחרים.
    אני לא יכול וגם לא מנסה למצוא חן בעיניי כולם. זה בלתי אפשרי.
    בגלל זה אני לא הכותב היחיד באתר הזה או באינטרנט. מי שחושב כך, מוזמן ללכת למקום אחר. אני לא אכעס.

    סתם תגובות מסוג "לא ברמה" לא תורמות לאף אחד.
    אני אשמח לקבל תגובות מנומקות מה לא מעניין ואם אמצא לנכון – אני גם אנסה לשפר.

  4. (הפעם זכרתי לא לקרוא לך כספי, ואני מתנצל מראש על הפעמים הבאות בהן יכול להיות שלא אזכור. דע לך: זה לא יהיה בכוונה)

    ככה:
    1.
    אני דווקא אוהב לכתוב כשאני עייף. נכון, יש את החיסרון הגדול שהמוח כבר עייף, פחות מדויק, אבל מצד שני – וזה החיסרון הגדול – הוא גם פחות עומד על המשמר, הרבה דברים יכולים להשתחרר פתאום. לשפץ תמיד אפשר, אבל לשחרר תמיד קשה.
    העייפות משחררת!
    2.
    אל תוריד את התגובות. כקורא אני מעדיף כותב שמוחק, בלי בושה, תגובות של חוליגנים, מאשר כותב שחוסם אותי מלהגיב לו. הפתיחה והסגירה לתגובות הן לא האפשרויות היחידות. אפשר למחוק, אפשר לשכתב, אפשר לעשות את מה שעשה גדי בהתחלה: מקום מיוחד לתגובות. תחשוב גם על זה.
    נספח: הנאמר בסעיף 2 לא מוריד מהערכתי לכותבים שונים שבחרו לא לאפשר תגובות.
    3.
    הו, התגובות, התגובות, איזו רכבת הרים רגשית. הו, כפתור ה'רענן' הבוגדני. שטויות, מתרגלים. אני עשיתי לי החלטה, בינתיים היא מחזיקה: אני עונה בתגובות לרשימונים שלי, כותב לאחרים, אבל לא מקדיש רשימון מיוחד לנושא התגובות. בשביל מה?
    נספח: הנאמר בסעיף 3 לא מוריד מהערכתי לכותבים שונים שבחרו להקדיש רשימונים לתגובות.
    4.
    ובכל מקרה, אל תפסיק להגיב לי. אני אוהב את התגובות שלך.
    נספח: הנאמר בסעיף 4 לא מוריד מהערכתי לכותבים אחרים שבחרו גם הם להגיב לי.

  5. בסעיף 1 עשיתי טעות איומה, וכתבתי פעמיים שזה החיסרון. התכוונתי לומר שהעובדה שהמוח פחות עומד על המשמר זה ייתרון גדול.
    איתן, אנא שכתב את תגובתי הקודמת ומחק את זה.
    (זה לא סוג של ניסוי, זו בקשה)

  6. 1. או, זה בדיוק אחד ההבדלים בינינו: אני כן עומד על המשמר, או כמו ששר ג'ון קייל הגדול:
    I keep a close watch on this heart of mine

    מילים:
    http://www.angelfire.com/music/newbonhomie/closewatch.html

    עייפות היא סכנה.

    2. אני מסכים איתך, רק רציתי להניף דגל איתות. שיתוף מחשבות. אני מקווה שלא אגיע לכדי מחיקה או עריכה של אחרים, זה נראה לי פגיעה במגיב. אשתדל לבצע רק בשעת חירום.

    3. רשימה זו ואחרת שנכתבה בעבר בנוגע לתגובות נועדה לשפוך אור על תופעה שכולנו שותפים לה ולכן צריך להתייחס אליה, בכדי לשמור שדברים יישארו בגבולות הסביר.

    4. חן חן. אל דאג – אני לא אפסיק להגניב לך.

    4.א. נו, בדיוק הוכחת את ההיפך. תראה למה עייפות גורמת.
    לא אשכתב את תגובתך הראשונה ולא אמחוק את השניה בשל הסיבות הבאות:
    1. אני מתכוון למכור טעויות אלו לכל המרבה במחיר, כמו בולים נדירים עם טעויות דפוס.
    2. כנראה שעדיין לא ערכת תגובה באתר שלך, כי אפשרות זו עדיין לא פועלת…

    שמור על עצמך ועל השבת.

  7. אותי תפס המשפט "ראיתי שהם שמרו ב-FAVORITES בתחנת האינטרנט."

    תחשבו על זה. אנשים שעובדים מול מחשב ואין להם אינטרנט קבוע מול העיניים. אין להם תיבת דואר עם דגל שקופץ כל פעם שמגיע אימייל. פורומים שהם מתעדכנים בהם.

    הם ממש צריכים ללכת ברגל כדי להגיע לאינטרנט.

    פעם עבדתי בהטמעת אינטרנט במקום בדיוק כזה. עם תחנת אינטרנט במסדרון.

    פיכסה.

  8. מה לעשות, Security First.
    זה גם מבטיח שיתרכזו יותר בעבודה מאשר במרעין בישין.

    לא תאמין, יש לנו אפילו MainFrame! בררר… דינוזאורים.

    חוץ מזה זה לא כל כך רחוק האינטרנט הזה, 3 קווים של דן ואתה שם.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *