לאחרונה החלטתי לנסות ולהיות יותר עם הילדים.
כבר עשיתי את זה בעבר, אבל הפסקתי בגלל לחץ בעבודה.
עכשיו החלטתי שחייבים להתמיד בזה. אסור לוותר.
נורא קל להיסחף ולעשות עוד שעות נוספות, בשביל התלוש.
נראה לי שאני בדרך להיות כספומט. אני לא אדיש לאיך שהזמן רץ.
לאיך שהם הופכים עצמאים, אסרטיביים ובונים לעצמם את החיים שלהם.
איך שהם מתחילים להקשיח את הקליפות שלהם והאישיות שלהם מתמצקת.
אומרים שילדים הם "טבולה ראסה", לוח חלק.
שקר. מהימים הראשונים, ואני לא צוחק, רואים את זה.
כל ילד הוא אדם שנולד עם אופי מאוד מגובש.
היכולת שלנו כהורים לשנות משהו מזה, היא מאוד בקצוות.
אפשר רק לנסות לזרום עם זה ולנסות לחבר אותם לזמן ולמקום. זה הכל.
בבוקר אמרתי לניר (בן חמש, תאום לנטע) שאחר הצהריים נעשה כיף ביחד.
כשפגשתי אותו למטה, בחנייה, טלי אמרה שהוא מאוד מתרגש ושנעשה כיף.
ידעתי שלא יהיה קל. לא קל לנו אתו, הוא ילד שמאוד שקוע בעולמו. מלא דמיון ורגש, אבל לא מתמזג עם הסביבה. מעניק מעצמו לעתים רחוקות אבל מאוד תובעני.
הוא היה סקרן לאן הולכים. הפתעה, אמרתי, מנסה להעצים את החוויה שלו.
מה יש, שיפעיל את הדמיון. הוא אוהב לדמיין.
"הולכים להצגה!" הוא קבע, "למה אתה חושב ככה?", "כי אתה יודע שאני אוהב הצגות, אז בטח תיקח אותי להצגה." קבע בפסקנות מודעת לעצמה.
"חכה ותראה" משכתי עוד זמן, יודע שאכזבה אחת כבר הצלחתי להנחיל לו ב"כיף" שלנו.
הוא מת על הצגות, שחקנים ומופעים, פחות סרטים. הוא אוהב לשחק ולרקוד בעצמו כל הזמן. לא יודע מאיפה זה בא לו.
בעבודה בדקתי את אתר הסרטים של "וואלה", ותחת ז'אנר "ילדים" ראיתי את פינוקיו, מדובב לעברית.
מה רע? קלאסיקה שהוקמה לתחייה ועוד בניני החמוד. לא אמור להיות מסוכן או מפחיד מדי. די בטוח לזמן איכות.
הלכנו ל"סינימה סיטי".
מקום לא ממש מסודר, די אבדתי שם במרחבי המסדרונות חסרי השילוט וחסרי השעונים (אני נטול שעון).
נתנו לנו להיכנס לאולם רק 5 דקות לפני התחלת ההקרנות (כלומר הקדימונים), וגם אז לא היה מיזוג והיה צריך לבקש במיוחד.
הצעתי לניר לשבת עלי והוא נענה ברצון. קשה לו לקבל אינטימיות והתמסרות, ועוד יותר קשה לקבל ממנו. אני לא יודע מי נהנה יותר.
לגבי הסרט: אני לא יודע מי ה%$*&@# שהחליט שהסרט הזה הוא סרט ילדים ולכן גם צריך להשקיע בו דיבוב.
תדמיינו את פליני עושה את פינוקיו + הגיגים פילוסופיים. אני מתאר לעצמי שהייתי שמח לראות את הסרט בגרסה האנגלית, ללא הדיבוב והייתי נהנה מריבוי הנושאים שבניני (שגם ביים) מעלה כבר במחצית השעה הראשונה של הסרט (ילדים כצורך אגואיסטי של ההורים, יחסי הורים ילדים, משמעת ואחריות מול כיף ואגואיזם, תובענות הילדים, השועל והחתול המבטיחים לפינוקיו להפוך את חמשת מטבעות הזהב לעשרת אלפים הזכירו לי את סוחרי המניות / הון / השקעות).
כמובן שניר השתעמם וביקש לצאת לאחר מחצית השעה הראשונה של הסרט. היה לי ברור שזה יקרה, מה הוא אשם?
בהסכמתו לקחתי אותו למה שאני קורא "כלוב הילדים". מבנה גי'מבורי, בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה.
הבעיה עם המתקן הזה היא שהוא פתוח לכל, ולרוב גם ילדים גדולים נכנסים אליו והרבה ילדים (קטנים יותר) יוצאים בוכים.
הוא נכנס אליו לשתי דקות, איבד עניין ורצה פיצה. קיבל פיצה. רצה גם הפתעה. קיבל את ההפתעה שבחר – מעין גוש עשוי מחומר דמוי פלסטלינה מצופה גומי דקיק עם פרצוף מחייך.
משהו שאפשר למעוך ולעקם. טוב לביטול תחושת חוסר היכולת לשלוט / האונים של ילדים. גמר את הפיצה וחזר למתקן, הפעם עם הגוש צמוד אליו.
טלי התקשרה, ניצן (בן השלוש) חולה עם חום גבוה, היא הולכת לרופא, אמא שלי באה הביתה להיות עם נטע, וחוץ מזה "שלא תהיה מופתע", היא קנתה והחליפה את שלושת המנורות המרכזיות בבית.
במהלך השיחה המתעצמת הזו, ניר עומד לידי, משחק עם הגוש. אני מתרכז בשיחה. פתאום אני רואה אותו יורק חומר לבן בהבעת גועל ואני מבין שהוא נתן ביס בגוש, שמי יודע מה יש בפנים.
מייד ניתקתי עם טלי את השיחה וצעקתי עליו לירוק את זה מייד ולנקות את הפה. רצתי לקנות בקבוק מים ונתתי לו. שמרתי את הגוש, אולי הרופא במיון ירצה לדעת מה הוא בלע.
הוא טען שהוא לא בלע כלום, אבל לך תדע, אולי מספיק המגע בלשון. איך התעצבנתי עליו. היה כבר מאוחר וחתכתי הביתה.
בדרך חזרה עוד ראינו את טלי חוצה את הכביש לרופא, ניצן בפיג'מה מניח ראשו על כתפה, מעולף מחומו.
חששתי שאמא שלי עוד תוסיף לי הטפת מוסר על רכישת המנורות בזמנים כאלה, אבל למזלי היא אהבה אותן, והיא ראתה שאני על הקצה אז היא מיהרה לקחת את ניר לאמבטיה.
אני יודע שעם נטע וניצן יהיה לי יותר קל. אבל זה לא מנחם אותי.
הוא שונה, אני יודע שהוא שונה, והוא לא צריך להתאים את עצמו לאחים שלו. אבל איך אני מתאים את עצמי אליו? איך אני מוצא את הדרך אליו? איך לגרום לו להיפתח?
גידול ילדים. איפה המדריך למשתמש?
באיחור, אבל חשוב:
רשימה זו הייתה אמורה לעלות לפני יומיים, אבל בגלל בעיות שונות היא לא עלתה עד עכשיו.
באותו היום, בעודי עובד על המחשב בשעות הלילה המאוחרות, יצא לו ניר, אפוף קורי שינה ומהדס לו כברווז, ובא אלי לקבל חיבוק ונשיקה. עכשיו רק צריך להעביר את הרגש אל האור.