דוקטור ג'קיל ומיסטר אינטרנט

( פורסם באתר TheMarker.com ב-1.4.2001, גרסה אנגלית של המאמר נמצאת כאן )

 

מכירים את הצגות התיאטרון הניסיוניות וה"מתקדמות" – בהן השחקנים יורדים מהבמה, מתערבבים בקהל, ומשתפים אותו בהצגה – כך שגם הקהל קובע את מהלך ההצגה וטיבה?

למה הצגות כאלו נחשבות ניסיוניות? כי הן מוחקות את הריחוק ושוברות את "קיר הזכוכית" בין האמנות לקהל, והופכות את הקהל לאמן פעיל.

האמנות נתפסת כמאורע מיוחד, נשגב – שיש לצרוך אותו ביראת כבוד, שלא על בסיס יומי, ורק "מוכשרים" ומלומדים יכולים לבצע אותה.

קשה להשליך ישירות מהאמנות לעיתונות, אבל מאפיין הריחוק בהחלט קיים היום בעיתונות המסורתית, יהיה זה על גבי נייר או מסך.
עיתונות זו מייצרת ידיעות, כתבות ומאמרי דעה ומן הצד השני הלקוח קורא את התוכן.
אין כאן דיאלוג של ממש. ה"מכתבים למערכת" הם חלון קטן לתגובות נבחרות ומצונזרות של הקוראים.

כעת, לראשונה, באמצעות האינטרנט – קיימת האפשרות לשתף את הקהל הרחב בעשייה העיתונאית, ולקיים דיאלוג בין הכתב לקהלו.

השלב הראשון, כפי שמתבטא באתר זה, הוא מתן במה לקוראים, להגיב באופן מיידי ובצורה חופשית (תוך צנזורה מאוד מינימלית, ורק במקרים קיצוניים). בנוסף, תגובות הקוראים נשמרות לעד כחלק מהכתבה, במסגרת הארכיון.

הקוראים אינם מחויבים לדבר, מלבד לעצמם.
הם אינם חייבים להיות נחמדים, מועילים או מחדשים. הם לא חייבים למסור את שמם האמיתי, ויכולים להסתתר מאחורי כל שם סמלי שיחפצו. הם יכולים לזרוק בוץ, רפש ועפר על הכתב והעיתון.

אולם, לא ברור לי מדוע קיימים קוראים מסוימים, השבים ל"מקום הפשע" בכדי לשפוך את מררתם, לרוב כאנונימיים.
הרי אם לא נעים לך במקום מסוים – למה לחזור אליו?

חשבתי על מספר אפשרויות:

1. קוראים החושבים שבכך הם ישפרו את רמת הכתיבה והתכנים באתר, על ידי לחץ על הכתב / עורכים.

אין ספק שמגוון הדעות הוא רחב ולכן גם לעיתים קרובות מתנגש, אולם כדאי ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה" ולא אלימות טקסטואלית.

לדעתי, קוראים המגיבים בשפה וולגרית ומשתלחת – אינם מעוררים את אהדת הכתב או גורמים לו לחשוב שנית בצורה ביקורתית על כתביו, וכמו כן הם כמו "מלכלכים" את האתר לנצח (מאחר והתגובה נשמרת בצמוד לכתבה) – אותו האתר שהם רוצים לשפר.

בהנחה וקוראים אלה באמת אוהבים את האתר ומעוניינים בשיפורו – יואילו נא להפנים את שינוי התפיסה העיתונאית באינטרנט, ויקבלו בכבוד את אחריותם העקיפה לטיב האתר.

ייתכן וביקורת בונה, מנומקת ועניינית, הכוללת סימוכין – הייתה מציגה את עמדת הקורא בבהירות ועל כן מקנה לה חוזק והשפעה – הן על הכתב והן על העורך, ולבטח הייתה משפרת את הכתבה והאתר.

2. בעלי אינטרסים שמשבחים או מקללים בהתאם לצורכיהם.

אלו כמובן יימנעו ככל שאפשר מחשיפת זהותם האמיתית מאחר וזו תאיר את קלונם ואת רצונם לעשות שימוש ציני בבמה הציבורית העומדת לרשותם. אחרי הכל – מה הוא אדם אם לא סך כל האינטרסים שלו?

3. קוראים שפשוט "משחררים לחץ" על אובייקטים פסיביים שנאסר עליהם להגיב (עובדי האתר).

כאשר אדם יודע שהוא ניתן לזיהוי – הוא מראש מרסן את מעשיו ודבריו, כי הוא יודע שהוא נחשב אחראי להם. כאשר הוא מסתתר מאחורי כינוי אנונימי, הוא יודע שהוא מוגן, ועל כן הוא אינו אחראי לדבריו, ואז הוא משחרר את הרסן.

האינטרנט נותן לראשונה לאנשים מקום להשתחרר מכבלי המציאות הרשמית והמחייבת, ללבוש זהויות ללא הגבלה, ולתת דרור למאווייהם.
ומה לעשות – מאווייהם בדרך כלל כוללים הרבה רגשות רעים שלא הייתה להם אפשרות להתנקז. אז כעת הניקוז מתבצע על ידי זהות חלופית שאינה מזוהה עם "האני הרשמי" שלהם. כמה נוח.

אם יש משהו שמעניין אותי בכל העסק הזה הוא הקשר בין הדמות או הכינוי שבוחר הקורא לבין האדם במציאות. האם הכינוי הוא בבואה של האדם, של שאיפותיו או ההפך ממנו?

לגבי סוג זה של אנשים אין לי דבר להגיד להם – מלבד להפנותם לרופאים המתאימים (אם כי זה יותר יקר מחיבור לאינטרנט).

ייתכן ובעתיד האתר ייגבה תשלום בעבור השימוש בו (השערה עתידית שלי בלבד). אולי מצב זה ינפה את "עוברי האורח" המפריעים לדיון, וגם יגרום למנויים לכבד את אשר הם משלמים עבורו – לעומת החינם, המזמין תחושת חוסר ערך וביזוי.
אולי גם ניתן יהיה לבצע תמחור מדורג, בו תינתן הנחה לקוראים אשר יסכימו כי דבריהם באתר יכתבו תחת זהותם האמיתית – בכדי לעודד דיון יותר מרוסן.

אינני כותב דברים אלה מטעם האתר. הדברים נכתבים מתוך כאב וצער על השימוש הנלוז שעושים קוראים מסוימים במנגנון התגובות – מתוך תקווה שלפחות חלק מהקוראים יסכימו עם דבריי וישנו את גישתם.

לראשונה ניתנת לכם האפשרות להשפיע, לשנות, לעצב – כרצונכם. השימוש שתעשו באפשרות נהדרת זו תקבע את האקלים התרבותי בו תחיו, לטוב או לרע.

 

אחרית דבר / הערות לימים אלה:

אין ממש חדש תחת השמש. נשף המסכות ממשיך במלוא עוזו.

כמה הערות בכל אופן:

1. ייתכן ולא כל המגיבים מודעים לכך, אך קיימות מערכות תגובה / פורומים אשר מבצעות רישום של כתובת ה-IP של המגיב ( או מערכת ה-Proxy בה הוא משתמש) – כך שיש סיכוי טוב שבמאמץ מסוים ניתן יהיה להגיע למגיב, כך שהוא לא באמת מוגן. לידיעתכם.

דוגמה טובה ניתן למצוא במערכת הפורומים של "במה חדשה", אשר רושמת ומציגה (באופן גלוי לכל גולש) חלק מכתובת ה-IP של המגיב (בצורה מספרית או כשם DNS) ליד השם שבחר לעצמו. אני מקווה שהרמז ברור לרוב המגיבים שם.

2. כאמור במאמר, בעלי האינטרסים מתחילים לנצל את האנונימיות לקידום מטרותיהם. משרדי יחסי ציבור משתמשים במנגנוני התגובות והפורומים לקדם אירועים ולקוחות שלהם, כאשר הם מתחזים לאחד העם.

א. מאמר בנושא. שימו לב לסעיף 7 בסוף המאמר.
ב. חברת יחסי ציבור פתחה מחלקת "יחסי ציבור באינטרנט" ומבטיחה לבצע "העברת מסרים ישירים ועקיפים לקבוצות דיון ולפורומים המתאימים"…
ג. עידו אמין, לפני כמעט שנה, כתב על מקרה בו גדי שמשון תפס יחצ"נית בפורום שהוא ניהל וערך את הודעתה לכדי נטרול העוקץ שלה (תירשם להלן מחמאה כנה לגדי שמשון).

3. אני עצמי דוגמה למצב שבו קורא / מגיב עלה מ"הקהל" אל הבמה, בעקבות תגובות שכתב או "כיצד הגעתי לכתוב ב-TheMarker?"

רציתי לכתוב באתר, ועל כן בתחילה ניסיתי דרך הדלת הראשית: שלחתי קו"ח למשרות כתבים שהם פרסמו וגם שלחתי כאשר לא פורסמה משרה כלשהיא, בתקווה להתחלה חדשה. אולם, בכל המקרים לא התקבלה שום תגובה, כנראה בשל העובדה שהניסיון המקצועי שלי בתחום התקשורת היה אפסי והרקע המקצועי שלי היה בתחום הטכני. למרות זאת, המשכתי להגיב למאמרים שונים בתגובות מושקעות, תוך ציון שמי המלא וכתובת הדואל שלי.
לבסוף, ביום בהיר אחד, נחתה בתיבת הדואל שלי הזמנה מאת עורך האתר, גיא רולניק, לבקר במערכת האתר.
הפגישה התחילה בקלילות אשר במסגרתה תהו גיא ושגיא חמץ על קנקני בתור "המגיב הסדרתי", ולבסוף הציעו לי לכתוב באופן קבוע לאתר, למרות שעל הרקע המקצועי / השכלתי שלי הם למדו רק באותה הפגישה. כמובן שהגבתי בחיובי נונשלנטי. התכנית הושלמה.

הדבר היחיד שנשאר לי כתעלומה עד היום הוא מי מאנשי המערכת יזם את הזמנתי לכתוב באתר. אני באמת צריך לברר למי אני חייב תודה.