בסוף השבוע פורסמה ביקורת בית קפה במגזין "תל אביב" של "ידיעות אחרונות".
הביקורת עסקה בבית הקפה "אסף ארטיזנל", אשר נמצא מחוץ לתל אביב (שווה ערך ליציאה מהחומות בירושלים).
הביקורת, כהרגלן של הביקורות בזמן האחרון, עסקה יותר בכותבת ובחברותיה באופן ספרותי למדי, ופחות במטרה לשמה נועדה הביקורת.
הקטע הנחמד בביקורת הספציפית הזו הוא ההתמצאות המרחבית-גיאוגרפית של המבקרת (כנראה זו המכונה "הרווקה", שהביקורת מעידה על חוסר האוריינטציה שלה).
המבקרת כותבת לאורך כל הביקורת כי בית הקפה נמצא בהוד השרון, ואף יש דגש על ה"צפוניות" של בית הקפה. הוד השרון, כאמור. אפילו הכותרת "הוט השרון" מקשרת אותנו להוד השרון.
יש רק בעיה קטנה אחת. בית הקפה נמצא באותה הכתובת, אבל ברמת השרון.
לא נורא. אמנם לא אותו אזור חיוג, לא אותה עיר, אבל בסה"כ שתיהן באזור השרון ופחות או יותר על אותו קו רוחב.
מה שמזכיר לי את העצה שאני תמיד נותן (מחדש) לטלי: כאשר את רוצה להגיע למקום כלשהוא, עשי את הצעד הראשון. תעצרי. תסובבי לאחור ולכי קדימה. בטוח תגיעי.
"זו הייתה אמורה להיות רשימת אנקדוטה, ולא מלחמת המינים. אבל כמנהגן של תגובות, זה באמת לא ממש תלוי בי".
איתן, זה רק תלוי בך. אתה כל כך מלא בשנאת נשים ואחרים, שאין תימה שאלה התגובות שאתה (כן, אתה) מזמין לעצמך.
ולכל המגיבים (וזה נוגע גם לי): אני לא מבינה למה כולנו משחיתים את זמננו היקר על תגובות לרשימות הפוציות שלו. זה כמו לנסות להזיז את ההר במלים. בזבוז זמן קולוסאלי.
שחמוטל מזמן לא קיבלה ברקטום ולכן היא עצבנית