עיתונופל

אם יש בעיה בפסקה הראשונה שלי, הרי שהיא המחשבה שלא חייבים להאכיל את המסקנה בכפית. ג. יפית היא יחצנית. אודטה היתה פעם עיתונאית (ומי שיקפוץ לפוסט של גדי יראה תגובות רבות שטוענות שגם זה לא) ועכשיו היא מותג שמוכר מוצרים.

בסך הכל אמרתי שאין לי בכלל בעיה עם מה ש-YNET עשו, ולא מהסיבות שאורית ציינה. הדיון "אם לא תשלמו תקבלו פרסומות" כבר נהיה משעמם לפני שנתיים. העניין כרגע הוא האם הפרסומות והתוכן המערכתי מתערבבים, ובמקרה של YNET זה עדיין לא הגיע לרמה כזו. במקום העבודה הקודם שלי (כן, איתן, זה אני) זה הגיע לרמה כזו, ולכן עזבתי.

לעניין העיתונאים שהופכים למפרסמים – הויכוח כאן נגזר משני דברים: אתיקה ו"הקורא/צופה הסביר". אתיקה – תארו לכם את יאיר לפיד מראיין את מנכ"ל בנק הפועלים (שיבחר מתישהו בעשור הבא)? לא בעיה?

הקורא הסביר – עד כמה שאני משתדל להעניק לכל אדם את הקרדיט של מידת החוכמה הבסיסית שיש לו, תמיד מסתבר שיש כאלו שאפילו את זה אין להם (ודוגמאות כאלו ניתן למצוא בכל מיני אנשים שמופיעים בידיעות "העולם המופלא" של העיתונים, ובהם מסופר על האדיוט התורן שהתעלם מאזהרה או החליט שמותר לשתות דלק כי אם למכונית זה עוזר לנסוע 400 ק"מ אז יכול להיות שהוא גם יכול).

את שירותי הצבאי ביליתי בדובר צה"ל, ארגון שכל מטרתו היא למנוע מצב שבו הצבא "יוצא רע" בתקשורת. אחרי חצי שנה שבה התווכחתי עם כולם וטענתי שהעובדה שחייל דביל שהופיע בשידור ואמר שהוא רוצה להרוג פלסטינים לא אומרת שכל הצבא רוצה להרוג פלסטינים, הוכח לי שיש ציבור כלשהו, ואפילו קטן, שלא מסוגל לעשות את ההבחנה בין יחיד וארגון. כשפרסומת מופנית לכל הציבור, היא צריכה לקחת בחשבון את המכנה המשותף הנמוך ביותר, בכדי לא לגרום לפידבקים שליליים. אז סביר להניח ש-98% מהתושבים בארץ לא באמת מאמינים שיאיר לפיד יקבל אותם מחר בסניף של בנק הפועלים, ושאודטה תמכור להם בצומת פניסטיל ג'ל, אבל בשביל אותם 2% צריך לעשות את ההפרדה הזו.

ולעניין האתיקה: אם יש דבר חמור יותר מחוסר אתיקה שאתה יודע עליו, הרי שמדובר בחוסר אתיקה שאתה לא יודע עליו. תאר לך שעיתונאים היו מקדמים מכירות של מוצר או חברה בלי מסע פרסום רשמי? לעיתונאי יש את הכח לגרום ל"באזז" חיובי או שלילי, ואם זה נעשה באובייקטיביות זה בסדר. ברגע שהוא מקבל מזה טובת הנאה, זה הופך לעבירה אתית. ויש מספיק דוגמאות כאלה שלצערי זכיתי להכיר בתקופת עבודתי הקצרה יחסית.

טוב, נעבור אחד אחד:

אורית:
1. אין לך מושג כמה את מחדשת וכמה את ראויה להתפעלותי. ספורים ביותר הם המקרים שראיתי מגיב שמודיע על הקשר האמיתי שלו לנושא הרשימה, ועוד בראשית תגובתו (שזה המקום הנכון, ולא בסוף). תבדקי סביבך ותראי עד כמה זה נדיר. אני מחזיר לך את המדליה!

2. היית בהירה לחלוטין, רק שלא רציתי להיכנס לזה כי לא חשבתי שזה העיקר, אבל אם את מתעקשת. אכן, ניתן לראות עיתון גם כמוצר, אבל לא מוצר רגיל. כמה מוצרים ראית שאפשר להצמיד אליהם את המילים "אתיקה", "יושר", "אמינות"?

כתבת "כל עוד הפרסומת מובחנת כפרסומת" – זו העצם של הכלב! בפרסומת זו מתחיל הטשטוש, משתמשים בטיפוגרפיה, בעצם יותר חמור – משתמשים בכותרת של האתר, ולא בהעתק ממנה, אלא בכותרת עצמה. יותר מזה?

3. נו באמת, זה לא העניין של סוג ההומור, כותרת נופלת וכו'. מדובר פה בתקדים עקרוני, ולא בפרסומת גופה.

מזדחלת אלי ההרגשה שאת, איך נגיד את זה, אפעס, קצת מיתממת.

גילעד:
1. "ספין על הקו הויזואלי"? (תגובתך הראשונה), שים לב, זה לא רק חיקוי של הטיפוגרפיה, אלא, כמה סמלי, הכותרת עוברת ממקומה הרגיל ונודדת להיות חלק מהפרסומת. יותר מזה?
ברור שזה עדיין לא "האתר ממליץ", אבל חשוב לראות את הכיוון כמה שיותר מוקדם. הלוגו הוא הייצוג של האתר, ולכן, ברגע שמעבירים אותו לשימוש פרסומי…

2. לגבי יאיר לפיד, ברגע שהוא עבר לפרסם את הפועלים – הוא לא יכול יותר לכתוב עליהם. הנושא הזה הוא כעת "טאבו" בשבילו. הם מוגנים (לא שהוא כזה נשכן). ערך מוסף לפרסומת, לא?

3. (זו תגובה גם לאחות של יונית) צודקים, זו לא רק שאלה של חוכמת הגולש, אלא גם של מודעות. אי אפשר לעמוד כל היום על משמר התודעה, והדברים האלה מחלחלים לכולנו, בתת מודע, בצד הרגשי, שאינו קשור לחוכמה. כך שזה בפירוש נוגע ל-100% מהגולשים, ולא רק לחלקם.

4. תודה על המבט הפנימי. זו לא בעיה של העיתונאים. תמיד אני אומר שהעובד לא אשם. אשם הבוס שלו. אם הבוס מאשר דברים כאלה או לא בודק את העובד – אז בעקיפין (או ישירות במקרים חמורים) הוא גם מעודד את זה. אם המערכת לא קשוחה בנושא, וחוזה ההעסקה לא ברור בעניין, כולל סנקציות, אז משהו רקוב מהיסוד.

את רואה? זה לא כל כך קשה!
אפשר להגיד את זה לאט: "א-י-ת-ן, א-ת-ה צ-ו-ד-ק ל-ג-מ-ר-י" (אמרת שקשה לך עם חוש הומור, אז זאת היתה בדיחה, רק להבהרה. בדיחה לבבית וללא כוונת זדון).

כן, הפרסומות מפרנסות (משחק מילים?) את העיתון ולהיפך. הרי לא היו מפרסמים במקום לא מעניין, שאיש לא קורא, נכון?זו תלות הדדית.
וזה גם חשוב להבנה – כי אם הפרסומות ישתלטו על התוכן, הרי האתר יהפוך ללא-מעניין (או סתם מעצבן) והקוראים יעלמו (או יטרחו להתקין תוכנות שיסננו את הפרסומות), כך שהפרסום יירה לעצמו בבאנר, לא?

זה קו גבול עדין שנע כל הזמן. הבעיה היא שמאז האינטרנט הוא נע בכיוון מסוים, נוגס יותר ויותר בתוכן.

אביבה, עכשיו יש לך גם בעיה עם חסויות? אני באמת חושב שאתם הולכים רחוק מדי. לאל-על מותר גם לעשות תשדיר רדיו שנשמע כמו מבזק חדשות ובו הקריין אומר "להלן ידיעה שהגיעה זה עתה! אל-על מורידה מחירים". כמעט כל חברה גדולה בישראל מעניקה חסות למשהו, וזה לא הופך אותה לשולטת על התכנים של התכנים של אותו משהו.

הבעיה עם חוסר הפרדה בין פרסום לתוכן מערכתי של אמצעי התקשורת היא בחשש שאמצעי התקשורת לא יכסה את המפרסם בצורה אובייקטיבית. את באמת חושבת שקול ישראל לא יכסה את אל-על בצורה אובייקטיבית כי היא נותנת לו חסות לפינת מזג האוויר?

איתן, בסופו של דבר זו אותה בעיה: הקורא מקבל פרסומת במסווה של סיקור בין אם הוא רואה פרסומת שנראית כמו אייטם, כלומר בדוגמא שהחלה את כל הפוסט הזה (לדעתך), ובין אם הוא מקבל אייטם ממשי שהוא לא אובייקטיבי. ההבדל הוא בשכבות שאמורות למנוע את הערבוב הזה בין פרסום לתוכן – במקרה של הפרסומת שתופסת טרמפ על כלי התקשורת מדובר במחלקה המסחרית של כלי התקשורת, שאחראית על הבאת מפרסמים, ובמקרה של האייטם הלא אובייקטיבי מדובר בכתב עצמו, כלומר איש התוכן. גם הסיבות ל"הזזת" הגבול הזה שונות – אצל המחלקה המסחרית מדובר בגריפת הון עבור כלי התקשורת, במקביל לקידום המותג העצמי, ואצל הכתב מדובר על גריפת הון אישי, מטאפורי או גולמי. לטעמי, מבין שניהם אני סולד יותר מהתנהגות של כתב שכזה מאשר התנהגות של מחלקה מסחרית שכזו.