Web Analytics Made Easy - Statcounter

עיתונופל

 

עוד מבזק עדכון (נכון ל-28/7/2003), תחזיקו מעמד:

 

אני שוב מתנצל על החזרה לכותרות, אבל יש התפתחויות: ניצחון (זמני?) נרשם לכוחותינו לאחר שהפרסומת שונתה, ובמקום הכותרת של האתר, נופלת משקולת של טון (ראו תמונה מצורפת).

מי אמר שאני לא נותן את הטון?

 

 

 

 

מבזק עדכון (יום שני, 21/7/2003, 20:20):

אני מתנצל על כך שאני מפרסם רשימה זו מחדש, אבל מצאתי כעת כתבה שבה הפרסומת הזו פעילה ברגעים אלה. כנראה שבכל אופן ל-YNET אין בעיה אתה.

שניות לאחר הכניסה לכתבה תשמעו (אם הרמקולים של המחשב דולקים) קול חריקה והוכתרת תטה על צידה, וכאשר תגללו לתחתית הכתבה תופיע מכונית שתיסע מימין לשמאל עד שהכותרת עליה תיפול.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2700775,00.html

 

 

הרשימה המקורית (יום רביעי, 16/7/2003):

 

בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב, אבל בסוף התברר לי שאני רואה טוב. אולי רק לא מבין.

 

נכנסתי היום לקרוא כתבה סטנדרטית ב-YNET, מדור "פוליטי-מדיני", והנה הכותרת של המדור שמוטה:

 

 

 

אך לא לאורך זמן היא נשארה שמוטה, בסוף היא גם נפלה:

 

 

 

ניסיתי למצוא כעת את התופעה בשנית, בכדי שתוכלו להתרשם לבד, אבל כרגע הכתבה נטולת מפגע זה. מזל שמייד כשראיתי את זה העתקתי את המסך.

חדי העין בוודאי יבחינו שמדובר בשתי כתבות שונות. פשוט יצאתי מהכתבה הראשונה די מהר (ואז חשבתי שאולי רק פרצו להם לאתר ושינו את הכותרת) ובכתבה השנייה קיבלתי את הנפילה.

 

במה מדובר? פשוט מאוד, פרסומת לחברת ביטוח.

פרסומת שמשתמשת בטיפוגרפיה של האתר, בכותרת של האתר – מוציאה אותה מהעיתון ומעבירה אותה להיות חלק מהפרסומת.

אתם קולטים? האתר הוא הפרסומת! הפרסומת היא האתר! חפש את ההבדלים.

זה רק ממשיך את מה שגדי כתב היום ומה שאני כתבתי בעבר.

כאשר העיתונאים הופכים להיות שלוחה של היחצ"נים, מה הפלא שבסוף מקבלים דברים כאלה?

על מי עוד נותר לסמוך? למי עוד נותר להאמין?

 

Join the Conversation

23 Comments

  1. אבל עו"ד אורנה בר-נס קופולוביץ לימדה אותי שחוק עוולות מסחריות מ-1999 חל על הרשת ועל פיו מה שאתה מציג כאן הוא גניבת עין (רוגטקה, ספר לו- זה חומר למבחן באתיקה בפרסום). רק שבמקרה הזה זה באישורה המוחלט של מערכת ווינט וזה ביזארי כי זה פוגע בקוראים ובתדמית של האתר.
    שווה לבדוק מה צד שלישי (קורא) יכול לעשות נגד הפנס בעין הזה.

  2. לא אמרתי שזה באישורה של המערכת, כי אין לי ידע כזה – אם כי רוב הסיכויים שאכן זה כך (אני משער שהם מעיינים בפרסומות לפני העלאתן לאתר).

    בואי ונשאיר ספק שמה היתה פה פאשלה באישור הפרסומת.

    אולי מי מבין קוראי רשימה זו, יודע ח"ן ועז נפש, ידליף לנו את אשר התחולל מאחורי הקלעים.

  3. דווקא נורא מצחיק, גם אם זה דפוק לגמרי מבחינה אתית או אני לא יודע מה. השלב הזה יהיה שכשתיכנס לווי-נט הכל יהיה כתוב בסינית, ואז נורא תתבלבל, אלא שפתאום יקפוץ האיטלקי הזה עם הסינור ויספר לך על הוון-טון החדש של מרקי קנור. דווקא יכול להיות מעניין.

  4. אני דווקא לא רואה בזה בעיה. ההבדל המרכזי בין עניין אודטה לבין זה הוא שאודטה משתמשת במותג שלה בכדי לקדם מכירות של מוצר. היא בדיוק כמו ג. יפית, רק שג. יפית לא אמורה להיות אובייקטיבית, ואודטה כן.

    במקרה הנוכחי, הפרסומת היא מעין ספין על הקו הויזואלי של YNET. לא ראית בפרסומת ש"YNET ממליץ" או ש-X, כתב YNET, ממליץ בחום. זה יותר דומה לפארודיה מאשר לחוסר אובייקטיביות.

    אני לא מאמין שמישהו שרואה את הפרסומת הזו יחשוב ש-YNET עצמן מנסים למכור לו משהו. מאידך, אודטה/יאיר/יגאל הם כבר לא עיתונאים אלא סלבריטאים, ולכן הם בהחלט נתפסים כמישהו שאמור למכור לך משהו, שקיבל את "ברכתו".

  5. איפושהו בין מתי גולן לאביב לביא איבדתם קצת פרופורציות. גם ההומור יצא כנראה לסדנת ויפסאנה בגליל.

    גילוי נאות, אני מתפרנסת מלהיות האישה הרעה מאחורי ההצקות האלו (לא אלו הספציפיות, אבל כאלו לא פחות נכלוליות) אבל עוד לפני שפניתי לפשע זעקות הקורא הנפגע נראו מוגזמות.

    יש הבדל גדול בין עיתונאי (אודטה? לפיד?) שעושה שימוש במוניטין המקצועי שלו כדי למכור מוצר לבין אתר שקיומו מתאפשר הודות לפרסומות.
    כשעיתונאי מטשטש את הגבול בין הדרישה המקצועית ממנו לחוסר-פניות ובין המלצה תלויית-תשלום, וול מעבר לצחנה הקלה העולה מגופיית האתיקה שלו יש כאן גם זלזול קל באינטיליגנציה של הקוראים שלו. יענו יאכלו הלוקש שבאמת ניסתה ונהנתה אודטה.

    לעומת זאת כשאתר מפרסם, אתר מתפרנס.
    מפריעות לכם הפרסומות? הייתם מוכנים לשלם על תוכן באתרים נטולי פרסומות? וואלה? אז איך להסביר את כל גופות האתרים המוצלחים ההם?
    אהה, אין לכם התנגדות לפרסומות אבל אם אפשר שלא יראו אותן, הלקוחות הרי ישמחו לשלם על פרסומת שאף אחד לא שם לב אליה.

    אהה, אבל "אין על מי לסמוך" ואללי "למי נאמין"והרי מקרה מובהק של "גניבת עין".
    אני בטוחה שגם אחרון הטוקבקיסטים לא חשב שהבורג בשלט של ווינט התרופף וגרם לנפילתו על האופנוע שחנה ברחוב תגובות פינת מדור תרבות. אפילו מיזנטרופית שכמותי מפרגנת להם יותר אינטיליגנציה.
    אז הפתיעה הפרסומת(ואותי היא גם הצחיקה) זה התפקיד של פרסומות.
    לא אוהבים הפתעות? תתחילו לשלם על תוכן. כמה פשוט ככה קל.

  6. אבל בכל אופן אתן לך בראש לפני השינה… (:

    1. אתה לא מבין מה לא בסדר בפסקה הראשונה שלך? כתבת את העובדות אבל לא הגעת למסקנה.

    אודטה כן אמורה להיות "אוביקטיבית" (למרות שאין חיה כזו), *זה* המותג שלה. האמינות שלה. הרי ברגע שמשלמים לך עבור משהו, אתה מחויב אליו ודעתך האמיתית יכולה להיות זהה או לא, זה לא משנה. שילמו לך בכדי להביע דעה מאוד מסוימת, וזה מה שאתה עושה. אין לך יותר אמינות. הכסף מדבר.
    בהמלצה הבאה שלה יחשבו: "אולי זו הכנה למסע פרסום? למה שאני אאמין לה?"

    אכן, אין קשר ישיר לרשימה שלי (בבחינת "המקרים אינם זהים"), אבל הקשר הוא הזניית המקצוע שנקרא עיתונות. בהתחלה היה עיתונאי, אח"כ כתב, ולבסוף הספין-אוף המוחלט: היחצ"ן.

    2. אני בהחלט מבין את השימוש שנעשה פה בגרפיקה, אבל בעולם גופים נלחמים על המוניטין שלהם דרך טיפוגרפיה. נגד חיקויי אותיות וסמלי לוגו. העיצוב הוא הייצוג הויזואלי של כל מה שאתה מרגיש ויודע כלפי האתר.
    מדובר בטשטוש גבולות.

    3. תתפלא, דווקא יהיו מי שיחשבו שהאתר מנסה למכור להם משהו. הוא הרי אישר למישהו להשתמש בכותרת מדור שלו.

    4. זו בדיוק הבעיה: הם כבר לא עיתונאים. הם חצו את הגבולות אבל נשארו בהם. אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה. אבל לכאורה הכל בסדר, הם הרי לא "עיתונאים רציניים", הם עוסקים בצדדים הקלים יותר של התקשורת. אפשר לסלוח להם.
    זו בדיוק הבעיה: רוב הקהל כבר לא מבחין בשקרים האלה, התרגלו אליהם. יצרו מעמדות של עיתונאים. קלים, רציניים. לקלים כבר מוותרים.
    בוא נמתין עוד קצת וגם נחום ברנע יפרסם משהו.

    5. בהנחה ואתה גילעד נס מאתר זה: אתה עיתונאי. לא למדת אתיקה במסגרת לימודי התקשורת / ההתמחות המקצועית?

  7. נו, מה לעשות, צריך לתת שירות לקהל…

    ראשית, בשיא הרצינות: אני מעריך את גילוי הלב שלך על כך שאת פרסומאית. הרוב היו משתלחים מאחורי פרגוד.

    לא טענתי שיש לי בעיה עם פרסומות. ברור לי שהן נדרשות למימון העיתונות, בייחוד בתחום האינטרנט.

    יש לי בעיה עם פרסומות שמפריעות לתוכן (ראי את הקישור לרשימה קודמת שלי לעיל) או שהוא משתמש במרכיבי האתר.

    אמרי לי: מה ההבדל בין עיתונאי (וזכרי את ההסתייגות שלך מהם לעיל) לבין עיתון?
    האם לא ניתן להגיד שעיתון הוא בסה"כ קבוצה של עיתונאים?
    ההמשך ברור לך.

    ברור שאת משועשעת ולא מופתעת ולא נדהמת – את חיה את הנושא ומתפרנסת ממנו. נקודה הראיה צריכה להיות של הקורא הממוצע. זה שלא משקיע מאמץ בהפרדות תוכן, זה שסופג ומזדהה. זה שבסופו של דבר, בדרכים עקיפות, משלם את המשכורת שלך.

    ושוב, תודה על הכנות. אני מעריך את זה.

  8. הכלל הראשון שמעבירים לנו בסדנה ההיא של פירסומאים אנונימים זה איך לאהוב את עצמנו למרות שברחוב אפילו אנשי סיסטם בבנקים למשכנתאות מריקים עלינו.
    מעריכים את הכנות אולי ושולחים ככה סמאכטה בצד (ועכשיו כולם במקהלה: " אוהבים אותך אורית!")
    לא מתביישת במה שאני עושה, לא נראה לי גם מצדיקה מדליה ה"חשיפה" שם למעלה.

    אני לא חושבת ש"עיתון הוא אוסף כל העיתונאים שבו". עיתון הוא מוצר. מוצר שצריך להיות כפוף לכללי אתיקה ועדיף שיהיה לו גם קו מובחן ועדיין, עיתון אינו אוסף של עיתונאים. תקרא לי רומנטית חסרת תקנה אני רואה בעיתונאות ( לא בעיתונים) סוג של שליחות, בפובליציסטיקה סוג של אומנות אפילו.
    ולכן יש בעיניי הבדל בין עיתונאי שמפרסם לעיתון שמתפרנס גם מפרסומות.

    אני לא חושבת שיש דבר כזה " קורא ממוצע" (בממוצע כולנו סינים) אבל אני מפרגנת גם לקורא הפחות-מודע/ היותר-סופג/הלא-כל-כך-חכם יכולת להבחין בפרסומת כשהיא מופיעה כפרסומת (בניגוד לעלק- המלצה מצד עיתונאי).
    במקרה שלפנינו למרות השעשוע עם הטיפוגרפיה של האתר אני חושבת שכל מי שעייניו בראשו (פיזית, לא מטאפורית) יידע להבחין אחרי ההפתעה הראשונית שמדובר בפרסומת ולא בעירוב תכנים.

    אפשר להתווכח עד מידת הנעימות שפרסומות כאלו גורמות אבל זה כבר ויכוח על "נעים" לא על אתיקה.

  9. אז ממני קיבלת את הסמאכטה על ההתחלה (ואחר כך אפשר להגיד לך "סתאאם אחותי, אל תקחי ללב…"). אז לא רק שוויינט הפתטיים דורשים תשלום מקוראים בחו"ל, גם קופצים כל הזבלים האלה. (למרות שבכנות, למרבה השמחה אני כבר הרבה זמן לא בדקתי את זה), אז גם תשלמו וגם תסבלו.
    למרות שלעתים נדירות אני מגיע לאתר (חוץ אולי מאתרי סקס למיניהם) המארח פופ-אפס מעצבנים ברמה של אלה בוואי-נט (אם-כי מוכרחים להודות שלאחרונה נצפו כמה כאלה ב"הארץ"), גם האלה הפחות נוראיים עולים על העצבים. למרבה השמחה אין כמעט דפדפן היום בו אי-אפשר לחסום את הזוועות האלה ויש את המהדרין החוסמים כמעט כל באנר פלאש.
    ובאשר לגביית תשלום – כשוואי נט התחילו עם החירטוט הזה, כתבתי ליון פדר שסוף סוף הוא עזר לי להגמל ממשהו רע. התשובה שלו היתה שככה זה בכל העולם, מה שממש לא נכון. לפחות עדיין לא, ואם וכאשר – אזי יקנו להם הבבונים את גישתם החופשית ומלאת הפופאפים לוואי-נט ואנחנו, השימפנזות, נחפש את דרכנו.

    ולסיום, תני לי להחמיא לך על הכתיבה. אולי תפני להנהלה כאן, יכול להיות מעניין (ואני לא ציני!).

  10. בואו נרגע כולם, ונחזור לפסים, בלי תוצרי רוק.

    1. אמנם אני איש סיסטם, אבל לפחות התואר הראשון שלי הוא בתקשורת, אז יש לי קצת "זכות" לדבר על הנושא. ברשותך.
    וחוץ מזה, אני לא חושב ש"ירקתי" עליך. בואי לא נגזים.

    זה שמספר הלחיצות על הפרסומות שלך הוא מרכיב בהכנסה שלך, זו עובדה, לא גנאי, אלא אם את חושבת אחרת.

    לא רוצה מדליה? לקחתי אותה חזרה…

    2. אני מסכים אתך שעיתונאי שמשתמש במוניטין שלו לפרסום עושה מעשה יותר גרוע מפרסומת שכזו.
    אם את חושבת שעיתון צריך "להיות כפוף לכללי האתיקה" והוא "סוג של שליחות או אמנות" – אז איך זה מתיישב עם הפרסומת הזו?
    נראה לי שאת מסיקה מסקנות לא נכונות. או לא רוצה להסיק דברים אחרים.

    3. תקראי את התגובות באתר YNET ותמצאי את הקורא הממוצע.

    בסדר, הפרסומת הזו היא זה לא בליגה של עיתונאי שמפרסם. אבל זה עוד צעד קטן בדרך להרס העיתונות וצעד גדול לפרסומאים, המחפשים סממני אמינות ולגיטימיות למוצרים שלהם בכל דרך אפשרית.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *