היום בבוקר, כאשר ניצן (שהוא עוד מעט בן ארבע) ואני הלכנו לקראת הכניסה לגן של ניצן – עברו לידנו שני כלבים, אחד מגזע זאב והשני מגזע שלא היה מוכר לי, אולי מעורב.
ניצן: "אבא, אתה יודע שאני יודע מה הסוג של הכלבים האלה?"
אני: "מה הסוג שלהם?"
ניצן (מצביע על הזאב): "זה סוג זאב!"
אני (בהתפעלות אבהית): "יפה מאוד!, והשני?"
ניצן (מצביע על הכלב השני ומכריז בניצחון): "זה סוג רָשָׁע!"
מה היה אחרי ההצהרה של הבת שלך.
מה ענית לה.
לא עניתי לו. צחקתי, הוא צחק כי קיבל את הצחוק שלי כאישור ונכנסנו לגן.
לא היתה לי שום סיבה לתקן אותו, גם כי לא ידעתי את התשובה האמיתית וגם כי הוא היה כל כך שמח בידע שלו ובכך שהוא הרשים אותי – שלא היתה לי שום סיבה "לתקן" את המצב.
יש לי הרגשה שבהמשך הדרך הוא ממילא ידע את העובדות היבשות והלא חשובות של החיים. שיהנה מהדרך.
אני מתה על דברים שילדים קטנים אומרים, זה כזה חמוד 🙂
אוף- עשית לי חשק למיטה כזאת!
הפעם מטעם אחיו הגדול: http://notes.caspi.org.il/%d7%93%d7%95-%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%a9%d7%94%d7%aa%d7%a8%d7%97%d7%a9-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa/