מכונת הזמן

 

הערב קלטתי שקיימת מכונת זמן. היא לא מכשיר, היא תהליך. כולנו חווים אותה מדי פעם, בעיקר באופן לא צפוי ופתאומי, לעתים רחוקות באופן מתוכנן.

ערב. קדחתנות של הכנת הילדים לשיגור למיטה, סיום סופת המזון שנקראת ארוחת ערב, ועוד קצת "הופ". רעש, המולה, עייפות, זיעה ועצבים.
והס. מכונת הזמן הופעלה ומוות חשמלי קוצר את כל הבית. הכול נפסק באחת. חושך ודממה משתררים, ומייד לאחריהם זעקת הפחד הקדמונית של הבן הצעיר.
הוא מתרגם בדיוק את מה שהבטן מספרת לו. פחד ואימה. מפלגת הבעת עלתה לשלטון.

בחטף גלשנו חזרה לימי האדם הקדמון. הבית המודרני הפך בחטף למערה.
כל אותם מכשירי חשמל שהגנו עלינו מפני הטבע האכזר ופינקו אותנו הפכו אבנים קשות וקרות במערה שלנו. החושך עוטף.

האימא נזעקת לחבק ולהרגיע את הבן הצעיר, והאבא פונה לכיוון הפתח, לראות אם זו תקלה מקומית שניתנת לפתרון או האם כל השבט זכה בהפקר.
כמוהו יוצאים מפתח מערותיהם עוד שכנים, מביטים זה בזה בייאוש, מאשרים "זה כללי" ופונים חזרה למערה. זמן לבקרת נזקים.

ראשית יש לנסות ולהעלות מעט אש בכדי לאפשר תפעול מינימאלי. מחפשים נר או תאורת חירום אחרת, בדרך נתקלים בחפצים וילדים.
הצלחנו להעלות אש, כעת צריך לגמור את הערב איכשהו. מארגנים את הילדים תוך כדי העברת האש המאירה מאתר טיפולים אחד למשנהו.
לבסוף מצליחים להעלות אותם למיטות.

מה עושים? כלום. מתי לאחרונה עשינו כלום, היינו בשקט? במסע הזמן הקודם.
האור מרצד על הקירות. שנצייר עליהם?
לבסוף סוגרים את האור בכדי לחסוך, אולי ייגמר ונצטרך אחר כך. שוכבים בחושך וחושבים איך הגענו לכאן.
מה עשינו בכדי לזכות באסון הזה? האם הרגזנו את אל החשמל, הידוע באכזריותו, קשיחות ליבו וחרון אפו? האל הידוע בכינויו "יורם אוברקוביץ'"?

בוהים בחושך ושומעים את השקט. החושך בוהה בנו חזרה וצוחק באלם. ברוכים החוזרים למקורותיכם, היו לרגע אבותיכם.
מנמנמים, כמעט נרדמים.

אור בוהק מכה והטלוויזיה והרדיו צווחים בו-זמנית. הוחזרנו למאה ה-21. האור והרעש דוחקים בנו לחזור לפעילות נמרצת, מקדמת. קדימה לקידמה. ממהרים, לשכוח את המסע.

מחזירים את תאורת החירום למקומה, ומסיימים לסדר את המערה, סליחה, את הבית, לקראת שנת הלילה. אין זמן, מחר עוד יום עבודה מודרני. 

אף פעם לא היה מסע בזמן, אין דבר כזה. איזה סרטים מטומטמים עושים בהוליווד.