Web Analytics Made Easy - Statcounter

החדש של סטילי דן

סטילי דן הוציאו היום תקליט חדש. היום הוא יצא בבריטניה, מחר בארה"ב.

שם הרך הנולד: Everything must go.

אוי, אין כמו אלבום חדש ללהקת נעורים בכדי להזכיר לך כמה הזדקנת.
גם הם הזדקנו. רואים עליהם. הם נראים כמו מרצים נרגנים באוניברסיטה נידחת.

אני מפחד להסתכל בראי.

יש אתר, http://www.steelydan.com, מבולגן ולא ברור, אבל אפשר לשמוע את כל השירים ב- http://www.repriserecords.com/steelydan/player/player.html .

תתעלמו מהקטעים התמוהים של מסע הצמד במונית. למטה מצד שמאל יש קישור בשם  Play songs from the new album, זה מה שאתם צריכים. ניתן ללחוץ על כל שיר בנפרד או רק על הראשון וכל השירים יתנגנו לבד לפי הסדר (לא לדאוג לסוג הנגן, זה כנראה מגיע דרך ה-Flash).

בימים שעוד היה וויניל במוסיקה, ממש קראתי את המילים, באנגלית לא מנוקדת, וסובבתי שעות את "גאוצ'ו"

http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B00004YX39/qid=1055188921/sr=1-10/ref=sr_1_10/103-7022057-8730253?v=glance&s=music )

ואת Can't bay a thrill

 ( http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B000002PD7/qid=1055189107/sr=1-23/ref=sr_1_23/103-7022057-8730253?v=glance&s=music )

ורק מאוחר יותר הגיע הדבר האמיתי, התקליט שהראה מי זה הדן האמיתי: The Nightfly של דונלד פייגן. פשוט מושלם.

( http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B000002KXV/ref=m_art_li_1/103-7022057-8730253?v=glance&s=music ).

זהו. מאז לא נראו עקבותיהם. ואני לא בטוח שהיום הם נמצאו.

(דוגמאות שירים בכל הקישורים שלעיל)

אני תמיד אומר שהיצירות הראשונות הן הטובות ביותר. בלי מסננים, פחדים וחשבונות. מעטים מצליחים לסנן את המסננים ולשמור על רעננות ועצמאות לאורך זמן (בוב דילן הוא דוגמה מתבקשת).

אני לא יכול לטעון שאני היסטוריון מוסיקלי, אבל לדעתי הם היו מהמוצלחים ביותר שידעו לשלב רוק עם נגיעות גאז' (ואני ממש לא אוהב ג'אז, ייאמר לזכותם) ובעיקר בס מרטיט ולח.

משמיעה ראשונה, לצערי, אני מאוכזב. לא מצאתי כאן להיטים כמידת ההיסטוריה שלהם, אם כי הסגנון בהחלט נשמר. נדמה גם שהקולות שלהם נחלשו והם מעומעמים יותר. הקצב כולו איטי ומהורהר.

נצטרך לשמוע כמה פעמים בכדי להחליט. אולי יותר מתאים להם כיום להיות מפיקים.

כרגע זה עובר לי ליד האוזן, בלי לרגש.

ואולי אני טועה בניסיון לבקר אותם. אהבות מקבלים או עוזבים. לא מבקרים.

 

על פינוי כיכר הלחם – תגובה לגיל רימון

מאמר זה הוא תגובה למאמרו של שכני לאתר, גיל רימון. המאמר נמצא ב- http://www.notes.co.il/gil/828.asp
כמו כן מומלץ לקרוא את פסק הדין (יש קישור במאמר של גיל, לעיל).

אני מתנצל שאינני מגיב בטור התגובות של המאמר של גיל, אך אני עושה זאת כי תגובתי ארוכה למדי ולכן נראה לי כי עדיף לפרסמה בנפרד.

חיפשתי קצת ברשת והוספתי מאמרים נוספים מרחבי הרשת בנושא: 
http://www.tam.co.il/28_2_2003/chdashot1.htm
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2297809,00.html

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2428453,00.html
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-565-2429014,00.html (רענן שקד, מצוין כתמיד)

לא נעים, גיל, אבל צריך להגיד את זה: תגובתך היא תגובה פשטנית, פופוליסטית ומתחסדת בכדי לצאת הומניסטי ורחמן (אגב, גם רחמנות היא סוג של התנשאות). מה גם שאתה מלבה את "השד העדתי" (נא להגות בפומפוזיות של דוד לוי. תודה) לשווא וללא צורך.

קראתי את פסק הדין של השופט מודריק, במלואו, ואני חייב לציין שמר טויטו קיבל שירות מלא ואדיב ממערכת המשפט, ועוד יצא בזול.

אגב, יש עוד אמירות "ציניות", כדבריך, של השופט, למשל:
(…העותר טוען כי) "נוכחות הקבוצה במקום היא אבן שואבת למבקרים רבים, בני נוער ואחרים, הזוכים ל"שיעור" של מודעות לסוגיית הפערים הכלכליים והחברתיים בישראל. כיון שגם נציגים של אמצעי התקשורת מכל רחבי תבל רבה גילו התעניינות מרובה במחאה ובביטוייה השונים, מתבקש שחופש הביטוי והמחאה השורר בישראל קונה לו, באמצעות הקבוצה, שם בין אומות העולם." (המרכאות במקור).

ראשית, בוא נכיר בעובדות: כל מעשה תפיסת השטח היא שיווק של טענות וניסיון מודע להפריע לקיום השוטף באותו אזור בעיר, בכדי לעורר תשומת לב ולקבל פיתרון לבעיותיהם.
אין בכך כל רע באופן עקרוני, הרי כיצד ימשוך אדם, בחברה הדמוקרטית, תשומת לב למה שמפריע לו, כואב לו והוא רוצה לשנות?- יפגין, יעשה רעש מסוגים שונים (עם או בלי מרכאות) וכדומה.

הבעיה במקרה זה היא בשיטת היישום: הפגנה, לפי מיטב הבנתי, היא מעשה חריג מהרגיל, אולי אפילו בוטה ורעשני, אך מובחן ובעל התחלה וסוף מבחינת זמנים, גם אם הוא חוזר על עצמו (ולדעתי גם טעון אישור של המשטרה, אם אינני טועה, דבר שאני משער שלא התקבל במקרה זה).
הפגנה יעילה כאשר היא תופעה חריגה מהרגיל, ולא כאשר היא הופכת לחלק מהנוף, ועוד לרעה. ככה לא מקבלים סימפטיה.

מה שנעשה בכיכר הלחם על ידי מר טויטו ואנשיו הוא ניסיון לקבל פתרון על ידי בריונות פשוטה ותפיסת חזקה בשטח לא להם.
בנוסף, כאשר הם גם התחברו למערכת החשמל העירונית, על ידי שבירת פנסים, הם גם השחיתו רכוש ציבורי וגם גנבו משאבים ציבוריים, שאתה ורבים אחרים משלמים עליהם.
אבל אתה "בעל נטיות אנרכיסטיות" (כהגדרתך), אז בטח תבין אותם.

מה יקרה אם יתחילו פעולות מחאה מוגברות, "כמו בארגנטינה", כדברי אנשי "כיכר הלחם": יתנחלו לך בחדר השינה (אבל לא יטענו לחזקה, וכאשר תרצה לממש את בעלותך על החדר וללכת לישון, הם יסכימו "ברוב חסד", לעבור לסלון עד שתעורר ותלך לעבודה), יעלו באש את מכוניתך, ויאנסו את (מי שאתה אוהב) וכן הלאה. מחאה יש? יש. הפגנה יש? יש. יאללה, קדימה לאנרכיה.
חופש הביטוי הוא חשוב, אבל בגבולות הסביר וההגיוני.

מעשי אנשי כיכר הלחם הוא המשך ישיר להתנהלות של אוכלוסיות מסוימות במדינה, הגורסות "כל דאלים גבר", בתוספת "מגיע לנו".

לדעתי, בפירוש תפקיד המדינה לא לתת "דגים" לאזרחיה, אלא "חכות". מתן "דגים" יוצר לגיטימציה לעצלות, עלוקתיות.
הרי "מישהו" צריך לייצר או לשלם בעד ה"דגים" שמקבלים כל אלה אשר אינם עובדים ורק דורשים מאחרים. והמישהו הזה הוא קודם כל דוד סם ואח"כ אנשים כמוני.
אני משלם אלפי שקלים בחודש מיסים שונים, ורק דבר אחד חוזר אלי באופן ישיר (קצבת ילדים, שזה הדבר הראשון בחיי שקיבלתי מהמדינה בלי לעשות עבורה משהו. שינוי מרענן…), ומעט באופן עקיף. אני משער שהרוב הולך למטרות רחוקות ממני.

אני בהחלט חושב שהמדינה צריכה לדאוג למי שאינם יכולים לדאוג לעצמם (ילדים ללא הורים, נכים, חולים קשים / כרוניים וכדומה), אבל בהחלט אינה צריכה לקיים מנגנונים כמו הבטחת הכנסה או קצבאות שונות (כולל קצבאות ילדים) למי שיכול לפרנס את עצמו, אך מעדיף שאחרים יעשו זאת.

מה שקורה במקרים כגון "כיכר הלחם" הוא דבר שמר נתן ליפסון, כתב באתר The Marker, כתב פעם: "תכנון מס של העניים". אנשים פשוט יודעים שיש אפשרות לקבל הכנסה על ידי עבודה, על המדינה, במקום לדאוג לקיומם באופן עצמאי והוגן.
אני, בתור אזרח שמשחק במסגרת כללי המשחק האזרחי והדמוקרטי, ומשלם את מיסי, רוצה שכספיי יחזרו אלי באופן עקיף כלשהוא (כביש, ביטחון, חינוך וכדומה) או שישמשו את הנזקקים באמת.
הרי מטרת המדינה, ככל שאני מבין, היא לדאוג לרווחת תושביה על ידי כך שתושביה מפרנסים את עצמם ומפרישים חלק מהכסף כמיסים למדינה, המתחייבת לעשות בכסף זה מעשים לטובת הכלל – מעשים שהתושבים, כפרטים, אינם יכולים לבצע.

יהיו שיגידו: "אל תדון אדם עד שתעמוד במקומו". זה נכון, אבל גם בכיוון ההפוך.
אני בטוח שסיפוריהם השונים של אנשי כיכר הלחם הם קשים ובעיתיים, אבל גם לי קשה: אני לא יושב ומחכה שיפתרו את בעיותיי: אני קם כל בוקר לעבודה, ועובד עד מאוחר, משקיע את כל כולי בעבודה ומנסה לעשות את המיטב שאני יכול, ואף נאלץ לספוג מצבים והתנהגויות שונות של אנשים, שאלמלא היו לי ילדים לפרנס, לא הייתי מוכן לקבל.
אני עושה הרבה בכדי לשמור על מקום עבודתי, כי אני יודע שאני אחראי על משפחה. אני לא הייתי גורר את ילדיי בכדי להתנאות במסכנות שלי.

מר טויטו ודומיו אינם נראים לי מחוסרי יכולת. כל המהלך השיווקי (בפירוש!) של "כיכר הלחם", כולל הקמת עמותה ופניות לבית המשפט מראות כי למר טויטו כשרון שיווקי ורטורי לא מובטל. יואיל נא לכתת רגליו ולמצוא לעצמו עיסוק ההולם את כישוריו יותר מאשר התנחלות במרכז העיר.

אם נחזור רגע לצד המשפטי, הר

מכונת הזמן

 

הערב קלטתי שקיימת מכונת זמן. היא לא מכשיר, היא תהליך. כולנו חווים אותה מדי פעם, בעיקר באופן לא צפוי ופתאומי, לעתים רחוקות באופן מתוכנן.

ערב. קדחתנות של הכנת הילדים לשיגור למיטה, סיום סופת המזון שנקראת ארוחת ערב, ועוד קצת "הופ". רעש, המולה, עייפות, זיעה ועצבים.
והס. מכונת הזמן הופעלה ומוות חשמלי קוצר את כל הבית. הכול נפסק באחת. חושך ודממה משתררים, ומייד לאחריהם זעקת הפחד הקדמונית של הבן הצעיר.
הוא מתרגם בדיוק את מה שהבטן מספרת לו. פחד ואימה. מפלגת הבעת עלתה לשלטון.

בחטף גלשנו חזרה לימי האדם הקדמון. הבית המודרני הפך בחטף למערה.
כל אותם מכשירי חשמל שהגנו עלינו מפני הטבע האכזר ופינקו אותנו הפכו אבנים קשות וקרות במערה שלנו. החושך עוטף.

האימא נזעקת לחבק ולהרגיע את הבן הצעיר, והאבא פונה לכיוון הפתח, לראות אם זו תקלה מקומית שניתנת לפתרון או האם כל השבט זכה בהפקר.
כמוהו יוצאים מפתח מערותיהם עוד שכנים, מביטים זה בזה בייאוש, מאשרים "זה כללי" ופונים חזרה למערה. זמן לבקרת נזקים.

ראשית יש לנסות ולהעלות מעט אש בכדי לאפשר תפעול מינימאלי. מחפשים נר או תאורת חירום אחרת, בדרך נתקלים בחפצים וילדים.
הצלחנו להעלות אש, כעת צריך לגמור את הערב איכשהו. מארגנים את הילדים תוך כדי העברת האש המאירה מאתר טיפולים אחד למשנהו.
לבסוף מצליחים להעלות אותם למיטות.

מה עושים? כלום. מתי לאחרונה עשינו כלום, היינו בשקט? במסע הזמן הקודם.
האור מרצד על הקירות. שנצייר עליהם?
לבסוף סוגרים את האור בכדי לחסוך, אולי ייגמר ונצטרך אחר כך. שוכבים בחושך וחושבים איך הגענו לכאן.
מה עשינו בכדי לזכות באסון הזה? האם הרגזנו את אל החשמל, הידוע באכזריותו, קשיחות ליבו וחרון אפו? האל הידוע בכינויו "יורם אוברקוביץ'"?

בוהים בחושך ושומעים את השקט. החושך בוהה בנו חזרה וצוחק באלם. ברוכים החוזרים למקורותיכם, היו לרגע אבותיכם.
מנמנמים, כמעט נרדמים.

אור בוהק מכה והטלוויזיה והרדיו צווחים בו-זמנית. הוחזרנו למאה ה-21. האור והרעש דוחקים בנו לחזור לפעילות נמרצת, מקדמת. קדימה לקידמה. ממהרים, לשכוח את המסע.

מחזירים את תאורת החירום למקומה, ומסיימים לסדר את המערה, סליחה, את הבית, לקראת שנת הלילה. אין זמן, מחר עוד יום עבודה מודרני. 

אף פעם לא היה מסע בזמן, אין דבר כזה. איזה סרטים מטומטמים עושים בהוליווד.