גבר הולך לעיבוד

מאמר זה הוא תגובה למאמרו של שכני לאתר, גיל רימון. המאמר נמצא ב- http://www.notes.co.il/gil/828.asp
כמו כן מומלץ לקרוא את פסק הדין (יש קישור במאמר של גיל, לעיל).

אני מתנצל שאינני מגיב בטור התגובות של המאמר של גיל, אך אני עושה זאת כי תגובתי ארוכה למדי ולכן נראה לי כי עדיף לפרסמה בנפרד.

חיפשתי קצת ברשת והוספתי מאמרים נוספים מרחבי הרשת בנושא: 
http://www.tam.co.il/28_2_2003/chdashot1.htm
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2297809,00.html

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2428453,00.html
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-565-2429014,00.html (רענן שקד, מצוין כתמיד)

לא נעים, גיל, אבל צריך להגיד את זה: תגובתך היא תגובה פשטנית, פופוליסטית ומתחסדת בכדי לצאת הומניסטי ורחמן (אגב, גם רחמנות היא סוג של התנשאות). מה גם שאתה מלבה את "השד העדתי" (נא להגות בפומפוזיות של דוד לוי. תודה) לשווא וללא צורך.

קראתי את פסק הדין של השופט מודריק, במלואו, ואני חייב לציין שמר טויטו קיבל שירות מלא ואדיב ממערכת המשפט, ועוד יצא בזול.

אגב, יש עוד אמירות "ציניות", כדבריך, של השופט, למשל:
(…העותר טוען כי) "נוכחות הקבוצה במקום היא אבן שואבת למבקרים רבים, בני נוער ואחרים, הזוכים ל"שיעור" של מודעות לסוגיית הפערים הכלכליים והחברתיים בישראל. כיון שגם נציגים של אמצעי התקשורת מכל רחבי תבל רבה גילו התעניינות מרובה במחאה ובביטוייה השונים, מתבקש שחופש הביטוי והמחאה השורר בישראל קונה לו, באמצעות הקבוצה, שם בין אומות העולם." (המרכאות במקור).

ראשית, בוא נכיר בעובדות: כל מעשה תפיסת השטח היא שיווק של טענות וניסיון מודע להפריע לקיום השוטף באותו אזור בעיר, בכדי לעורר תשומת לב ולקבל פיתרון לבעיותיהם.
אין בכך כל רע באופן עקרוני, הרי כיצד ימשוך אדם, בחברה הדמוקרטית, תשומת לב למה שמפריע לו, כואב לו והוא רוצה לשנות?- יפגין, יעשה רעש מסוגים שונים (עם או בלי מרכאות) וכדומה.

הבעיה במקרה זה היא בשיטת היישום: הפגנה, לפי מיטב הבנתי, היא מעשה חריג מהרגיל, אולי אפילו בוטה ורעשני, אך מובחן ובעל התחלה וסוף מבחינת זמנים, גם אם הוא חוזר על עצמו (ולדעתי גם טעון אישור של המשטרה, אם אינני טועה, דבר שאני משער שלא התקבל במקרה זה).
הפגנה יעילה כאשר היא תופעה חריגה מהרגיל, ולא כאשר היא הופכת לחלק מהנוף, ועוד לרעה. ככה לא מקבלים סימפטיה.

מה שנעשה בכיכר הלחם על ידי מר טויטו ואנשיו הוא ניסיון לקבל פתרון על ידי בריונות פשוטה ותפיסת חזקה בשטח לא להם.
בנוסף, כאשר הם גם התחברו למערכת החשמל העירונית, על ידי שבירת פנסים, הם גם השחיתו רכוש ציבורי וגם גנבו משאבים ציבוריים, שאתה ורבים אחרים משלמים עליהם.
אבל אתה "בעל נטיות אנרכיסטיות" (כהגדרתך), אז בטח תבין אותם.

מה יקרה אם יתחילו פעולות מחאה מוגברות, "כמו בארגנטינה", כדברי אנשי "כיכר הלחם": יתנחלו לך בחדר השינה (אבל לא יטענו לחזקה, וכאשר תרצה לממש את בעלותך על החדר וללכת לישון, הם יסכימו "ברוב חסד", לעבור לסלון עד שתעורר ותלך לעבודה), יעלו באש את מכוניתך, ויאנסו את (מי שאתה אוהב) וכן הלאה. מחאה יש? יש. הפגנה יש? יש. יאללה, קדימה לאנרכיה.
חופש הביטוי הוא חשוב, אבל בגבולות הסביר וההגיוני.

מעשי אנשי כיכר הלחם הוא המשך ישיר להתנהלות של אוכלוסיות מסוימות במדינה, הגורסות "כל דאלים גבר", בתוספת "מגיע לנו".

לדעתי, בפירוש תפקיד המדינה לא לתת "דגים" לאזרחיה, אלא "חכות". מתן "דגים" יוצר לגיטימציה לעצלות, עלוקתיות.
הרי "מישהו" צריך לייצר או לשלם בעד ה"דגים" שמקבלים כל אלה אשר אינם עובדים ורק דורשים מאחרים. והמישהו הזה הוא קודם כל דוד סם ואח"כ אנשים כמוני.
אני משלם אלפי שקלים בחודש מיסים שונים, ורק דבר אחד חוזר אלי באופן ישיר (קצבת ילדים, שזה הדבר הראשון בחיי שקיבלתי מהמדינה בלי לעשות עבורה משהו. שינוי מרענן…), ומעט באופן עקיף. אני משער שהרוב הולך למטרות רחוקות ממני.

אני בהחלט חושב שהמדינה צריכה לדאוג למי שאינם יכולים לדאוג לעצמם (ילדים ללא הורים, נכים, חולים קשים / כרוניים וכדומה), אבל בהחלט אינה צריכה לקיים מנגנונים כמו הבטחת הכנסה או קצבאות שונות (כולל קצבאות ילדים) למי שיכול לפרנס את עצמו, אך מעדיף שאחרים יעשו זאת.

מה שקורה במקרים כגון "כיכר הלחם" הוא דבר שמר נתן ליפסון, כתב באתר The Marker, כתב פעם: "תכנון מס של העניים". אנשים פשוט יודעים שיש אפשרות לקבל הכנסה על ידי עבודה, על המדינה, במקום לדאוג לקיומם באופן עצמאי והוגן.
אני, בתור אזרח שמשחק במסגרת כללי המשחק האזרחי והדמוקרטי, ומשלם את מיסי, רוצה שכספיי יחזרו אלי באופן עקיף כלשהוא (כביש, ביטחון, חינוך וכדומה) או שישמשו את הנזקקים באמת.
הרי מטרת המדינה, ככל שאני מבין, היא לדאוג לרווחת תושביה על ידי כך שתושביה מפרנסים את עצמם ומפרישים חלק מהכסף כמיסים למדינה, המתחייבת לעשות בכסף זה מעשים לטובת הכלל – מעשים שהתושבים, כפרטים, אינם יכולים לבצע.

יהיו שיגידו: "אל תדון אדם עד שתעמוד במקומו". זה נכון, אבל גם בכיוון ההפוך.
אני בטוח שסיפוריהם השונים של אנשי כיכר הלחם הם קשים ובעיתיים, אבל גם לי קשה: אני לא יושב ומחכה שיפתרו את בעיותיי: אני קם כל בוקר לעבודה, ועובד עד מאוחר, משקיע את כל כולי בעבודה ומנסה לעשות את המיטב שאני יכול, ואף נאלץ לספוג מצבים והתנהגויות שונות של אנשים, שאלמלא היו לי ילדים לפרנס, לא הייתי מוכן לקבל.
אני עושה הרבה בכדי לשמור על מקום עבודתי, כי אני יודע שאני אחראי על משפחה. אני לא הייתי גורר את ילדיי בכדי להתנאות במסכנות שלי.

מר טויטו ודומיו אינם נראים לי מחוסרי יכולת. כל המהלך השיווקי (בפירוש!) של "כיכר הלחם", כולל הקמת עמותה ופניות לבית המשפט מראות כי למר טויטו כשרון שיווקי ורטורי לא מובטל. יואיל נא לכתת רגליו ולמצוא לעצמו עיסוק ההולם את כישוריו יותר מאשר התנחלות במרכז העיר.

אם נחזור רגע לצד המשפטי, הר