היום בבוקר. אמא כבר הפליגה בשבי הישן לעבודתה, ואני מבצע לכל הדרדקים מסדר יציאה לגן.
נטע וניצן כבר מוכנים קומפלט, יושבים מול מכשיר הפלא. אני מזמן את ניר (בן השש) ללבוש את המעיל הדק שלו. לאחר חיפוש קצר מתברר שהמעיל איננו. טלפון קצר לאמא מעלה שהמעיל נוסע אתה לעבודה. בלית ברירה אני מלביש לו את המעיל העבה.
ניר, שהקשיב רוב קשב לשיחתי עם אמו, שואל אותי בזמן שאני סוגר חשמלים: "אבא, למה תמיד אתה עושה מה שאמא אומרת לך?" אופס, הפסקתי לנשום.
תוך כדי שאני מנסה לחשוב על תשובה שתציל את כבודי, הוא כבר חושב על השלב הבא, הדן בעתידו כגבר בעולמן של נשים: "האם כל האבאים צריכים לעשות מה שאמא אומרת להם, כמו ילדים?"
כמובן שבאינסטינקט של רפלקס הגנתי אני יורה שלא, ושלפעמים גם אני מבקש (הודגש במקור) מאמא דברים והיא עושה אותם כי בכל פעם אחד מאתנו צריך את העזרה של השני (וכאן נטע (אחותו התאומה) החנפנית קופצת לצבור נקודות בתור הבת הטובה, תוך כדי ביצוע תרגיל צוּקָהַרַה של הפגנת ידע שצברה בגן חובה: "קוראים לזה שיתוף פעולה", אני מסכים אתה בהקלה. מה אכפת לה, היא יודעת שהיא בצד המנצח), ואנחנו לא "אומרים" אלא "מבקשים".
כך, מלאי תכנים חינוכיים יצאו לנו לסבב פיזור הגנים.
בדרך חשבתי לעצמי שעדיף ככה. שייהנה קצת מילדות מוגנת. יש לו עוד זמן להכיר בעובדות החיים.
באמת מתחשב מצידך. 🙂
מעניין האם זה אפשרי לפסוח על השלב הזה, שבו הילדים באים והזוגיות נשחקת. (מתייחס יותר לקטע הקודם)
בכל אופן, שבת שלום שתהיה.