I(nc) Spy

ניתנת לנו כעת הזדמנות נדירה. הזדמנות לצפות בהיווצרותו של כדור שלג.
כדור השלג מתחיל משני אירועים נפרדים. 

אירוע ראשון

המקרה של אינדימדיה ו(כנראה) ה-FBI פורסם, אך לצערי לא קיבל את התהודה הראויה לחומרתו.
גל מור, ב-YNET, עשה עבודה מצוינת, ובשבת בצהריים(!), 9.10.2004, פרסם ידיעה מפורטת.
אין טעם שאספר שוב את הסיפור. תקראו אצלו.
(רק עדכון שלא היה ידוע בזמן פרסום הכתבה – לא כל השרת הוחרם, אלא רק דיסקים קשיחים).

באתר אינדימדיה תוכלו למצוא אזור שלם שעוסק בנושא זה, ומעדכן על התפתחויות.
הדיסקים הקשיחים נלקחו ביום חמישי, 7.10.2004, והוחזרו אחרי כמעט שבוע, ביום רביעי, 13.10.2004.

אינדימדיה מחתימה את הגולשים על עצומה בנושא.
רשימת החותמים שאישרו את פרסום שמם.
אני חתמתי ואישרתי את פרסום שמי. 
חתמתי, אפילו שאני לא מחזיק בדעות הרווחות באינדימדיה.

הדבר העיקרי שלא מובן לי כרגע, הוא למה הארגון לא נוקט בשום צעדים משפטיים, לפחות כנגד חברת אירוח האתרים.
שלחתי להם שאלה, מקווה לקבל תשובה ולעדכן. 

אירוע שני

מסתבר שהשכנים מהצפון הבינו את העסק הרבה יותר מהר.

במחוז קולומביה הבריטית, אשר בקנדה, מדינה מתוקנת, קיים "משרד הנציב למידע ופרטיות". משרד עצמאי שאינו חלק מממשלת המחוז, אשר מפקח על השימוש שעושים גופים ציבוריים במידע אודות אנשים פרטיים.

במאי 2004 (כמעט חצי שנה לפני מקרה אינדימדיה), החל הנציב בחקירה עצמאית בעקבות כוונות הממשלה לבצע מיקור חוץ של שירותי הבריאות לידי חברה אמריקאית. החקירה החלה לאור קיומו של ה-USA Patriot Act (קישור לנוסח המלא של החוק, בטור השמאלי, למטה).
החוק התקבל שבועות ספורים לאחר ה-11 בספטמבר, במטרה להקל על רשויות הביטחון האמריקאיות במאמציהן למנוע פעולות טרור כנגד ארה"ב ואזרחיה.
חוק זה, כך נטען, מאפשר לגופים ביטחוניים בארה"ב להורות לחברות אמריקאיות להעביר לידי גופים אלו כל מידע שיש להם גישה אליו ו / או שהוא ברשותם. ללא מגבלות באשר למיקומו של המידע. בחשאי.
נשאיר את נושא הצורך בצו משפטי בצד, הוא לא עקרוני לרשימה זו.

בצירוף מקרים מצמרר, בסוף החודש בו אירע תקרית אינדימדיה – פורסם הדו"ח של הנציב.
הדו"ח, אשר סקר את המשמעויות המשפטיות של ה-Patriot Act, קבע כי ה-Patriot Act מהווה סכנה ממשית לחיסיון המידע אודות אזרחי קולומביה הבריטית, ועל כן יש לכונן חוקים שיאסרו במפורש על העברת מידע לידי רשויות האמריקאיות.

רשת CBC גם טוענת כי הממשלה העבירה בחודש האחרון חוק המטיל קנסות שינועו בין
2,000$ לפרטים ועד 500,000$ לחברות אשר יפרו את החוק. לא הצלחתי למצוא אזכור או קישור לחוק המוזכר, גם לא באתר ממשלת קולומביה הבריטית.
אגב, בדף המאמר, מצד ימין למעלה – יש קישורים לקובץ וידיאו של כתבת טלוויזיה בנושא ולקובץ קול של כתבה ששודרה ברדיו של הרשת.

הדו"ח המלא, וגם תקציר שלו – ניתנים לעיון באתר הנציב.

 

מכאן והלאה

אינדימדיה היא קורבן קל. קל לטיפול ברמה הטכנית (כארגון פרטי, התנדבותי ומבוזר) וברמה הציבורית.
הרי "ממילא" זה ארגון שמאלני רדיקלי למדי, החושף כל הזמן את ההתנגשויות בין ממשלים לבין קבוצות התנגדות. לא דברים שאנו ממש רוצים לדעת עליהם. ארגון טורד מנוחה. לאף אחד לא ממש צריך להיות אכפת.
בעיני רבים אינדימדיה ממילא נחשבת ל"כמעט ארגון-תומך-טרור". המרחק התודעתי בין הצגת דעות חריגות לבין פעולות טרור הרסניות מוקטן לטובת השלמת התמונה ו"הכנסה למגירה".

המקרה של אינדימדיה הוא למעשה פעולה של מעין "מעצר מינהלי" למידע.
המקביל הדיגיטלי להיעלמות אנשים בארגנטינה.

המקרה של אינדימדיה הוא כל כך בוטה, שהוא לא מובן לי.
הרי יש לא מעט דרכים בהן יכלו הרשויות האמריקאיות לקבל את תוכנם של הדיסקים שנלקחו, מבלי לקחת אותם, ומבלי שידעו כי המידע הועתק והועבר לרשויות. האם יש כאן הצהרת כוונות? הצגת תכלית? ניסיון להפחיד? לאיים? או סתם כוחנות ללא מחשבה על התוצאות?

לראשונה, ככל שידוע לציבור הרחב (אלא אם יש מקרה שאני לא מכיר), הממשל האמריקאי השתמש בחברה מסחרית כמקור מודיעיני. חברות כסוכני ריגול. אזרחים הופכים סוכנים בעל כורחם. אד-הוק.
וזה מקרה אחד אשר ידוע לנו. כמה מקרים כאלו התרחשו מבלי שנדע עליהם?

בנוסף, במקרה זה נדמה כי נעשה שימוש ב-Patriot Act שלא למניעת טרור או כנגד גוף טרוריסטי, אלא שימוש פוליטי.

היו כמה משטרים ידועים (ועדיין יש) שנקטו בשיטות האלו.

החברות האמריקאיות מצויות כאן בין הפשיט לסדן:
מצד אחד, החברות הן ישות משפטית בעלת מחויבות לשמירת האינטרסים והמידע של לקוחותיהן (כולל, לדוגמא, מדיניות הפרטיות המופיעה באתרי אינטרנט), וחיסיון זה הכרחי לטובת תדמיתה של החברה והמוניטין שלה.

מצד שני, החברות מחויבות משפטית, על פי ה-Patriot Act, להיענות לדרישות רשויות הביטחון והחוק של הממשל, גם אם זה מפר את ההתחייבויות שלהן ללקוחות ולספקים. אי-עמידה בדרישות הממשל תעמיד אותן בסכנות כגון קנס, תביעה, הפסד לקוחות ממשלתיים וכדומה.

החברות לא יכולות לצאת טוב בשום מקרה.

חשבו על מגוון האפשרויות:
* אתם אדם פרטי או מפעילים ארגון שאינו עסקי אך נועד לקדם מטרות, אההמ, שונות מהמקובל? והאתר שלכם מתארח אצל ספק אמריקאי? אתם מקבלים שירותי מחשוב מחברה בבעלות אמריקאית?
* החברה שאתם עובדים בה, הבעלים (אדם או חברה), אמריקאים? והחברה שלכם מבצעת פרויקטים עבור חברות ביטחוניות ישראליות? ממשלת ישראל? חברות או ממשלות שהממשל האמריקאי יכול לגלות בהן עניין?
* יש לכם מכרים / ידידים / קרובי משפחה אמריקאיים? אתם גלויי לב איתם בתקשורת ביניכם? אתם מחליפים הרבה דואל? מסרים מיידיים? שיחות טלפון?
 

 

השיר הבא מובא כאקורד סיום. הוא מתייחס לתקופה אפלה. מלחמת העולם השנייה.
אנו לא מצויים בתקופה כזו, ולדעתי גם לא קרובים אליה.
אני מביא שיר זה לא בכדי לבצע הקבלה בין האמריקאים לנאצים. זה לא נכון ומופרך.

השיר מובא בכדי להציג בפניכם את המדרון החלקלק שנפער כעת לרגלינו.
אינדימדיה אינה מוכרת לרבים, ורובינו אולי אף דוחים על הסף את דעותיה ומעשיה, אבל היא צריכה להיות חשובה לנו כעת רק מסיבה אחת – היא הייתה הראשונה.
מי יהיה הבא בתור?

 

לא הרמתי את קולי / מרטין נימלר (מקור: מאמר של נמרוד ברנע באתר "ארץ הצבי")

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

(מרטין נימלר היה כומר פרוטסטנטי גרמני בעל השקפות פציפיסטיות (אותן אימץ לאחר שהיה מפקד צוללת במלחמת העולם ה-‏1). הטיף נגד המשטר הנאצי ולמען עצמאות הכנסייה בגרמניה. נודע בעיקר בשל מחאתו נגד שיתוף הפעולה של העם הגרמני עם המשטר הנאצי. במשך שבע שנים היה עצור במחנות ריכוז ועם תום המלחמה שוחרר. סיים את חייו ככומר בהסן) 

בקשתי מכם – תחתמו.