Web Analytics Made Easy - Statcounter

על החיים ועל המוות בארץ הזאת

להיות ישראלי, להיות יהודי, לחיות בארץ הזו.
המוות הוא בן לוויה קבוע שלך. יש לכל אחד צל עם מגל.
כל אחד הוא חייל בעתיד, בהווה או בעבר. כל אחד יעד לפיגוע.
כולנו חלק מהשליחות שהיא המדינה הזו. משא של אלפי שנים, מיליוני מתים, וסבל אין-קץ.
ולא ביקשנו זאת (חלקנו לפחות), מלידה אנו עוד חוליה בשרשרת, בשלשלאות, באזיקים.

שומרי המקלט של העם היהודי, זה שאולי פעם יצטרכו לו יושבי סיר הבשר בגולה הלא-ממש-דוויה. מישהו צריך לשמור, לנקות, לאוורר, להכין, להזכיר שיש לכולם בית כאן. אפילו אם קירותיו בטון חשוף.

שומרי הקברים של העם היהודי, של אבותינו, של אימנו, של אחינו, של אחיותינו, של גיסנו, של חברינו. ואם כבר שומרים, אז מה ישנה אם נוסיף עוד כמה קברים טריים? ממילא אנחנו כבר שומרים. והם ממילא לא הולכים לשום מקום.

כל חיינו כאן אנו רצים, כי מי יודע?- אולי עוד רגע נמות. יקום עלינו צילנו ויעביר אותנו לסוף השורה. רצים סגורים בגטו הריבוני שהקמנו לעצמנו. גאים בעצמאותנו כעכבר הגאה בגלגל בתוכו הוא רץ. רץ כי הוא פוחד לעצור, כי הוא לא מכיר משהו אחר, כי אולי יחרב עולמו אם יעצור. כי גם לפניו לא עצרו. כי זה טבעו. לרוץ בלי לשאול למה.

אנו מקדשים את המוות לא פחות מאחרים. לא ברצון להביא את המוות על אחרים (אם כי גם בזה אנחנו משתפרים). בהווית הקורבן, הסובל, המותקף. כוחנו בחולשתנו. עוצמתנו בקורבננו. וככל שקורבננו יגדל – עוצמתנו תגדל. לא לנו מנעמי החיים ושקט זרימת החיים הסדורים. אין בהם תהילה, אין בהם מטרה. בזבוז זמן הם. עם סגולה אנו, עם בחירה, את העולם להוביל נועדנו. ככה אבא אמר לנו. ואיפה הוא באמת? השאיר אותנו כאן בחושך ועוד אמר לנו שאנו האור. האם התכוון לאור המתנצנץ בדמעותינו? יתומים נטולי השגחה, נטולי חמלה, אשר קיבלו שליחות גדולה ממידותיהם, אשר נקרעים בין אהבתם ורצונם לרצות אב שאיננו לבין רצונם בחיים שמחים וחסרי דאגה.

____________________________________________________________________

אבי נכה צה"ל. במלחמת ששת הימים הוא נפגע בראשו מירי צלף מצרי בחאן יונס. לולא נותר בחיים, לי לא היו ניתנים חיים.
מקריות, מזל, סטטיסטיקה. אין שום סדר בחיים האלו. הכל כאוס – שרירותי בחוסר כוונתו, אכזרי ובו-זמנית רחום באי-ידיעתו, בחוסר הבנתו, בחוסר תכליתו.
____________________________________________________________________

השיר הבא נכתב על ידי בזמן שירותי הצבאי. הוא לא מתאר מקרה שהיה. אחי חי ובריא. השיר הוא דמיוני. פסיפס של רגשות בעת היותי חייל, סצינה עתידית, קולנועית, חזרה גנרלית נפשית, למקרה ש…
השיר הוא דמיוני, רק השיר.


אחי
  

אחי,
כשנשאתי אותך על כפיי
בשדרת הברושים
בסופה חיכו שאר האנשים.

וניסיתי להיזכר במשהו
לא משנה מה, רק להיזכר
אבל בראשי
רק הברושים
ושאר האנשים.

עוד ברוש מאחורי
והמוח עובד בפראות
בועט בזיכרון
אבל הוא מסרב
לא ניזכר
אלא רק בברושים
ובשאר האנשים.

ויד ראשונה
נשלחת אליך
אך ידיי מסרבות,
מלטפות את פנייך.

לא אתן אותך
אנער הזיכרון
והנה…
אתה אינך.

חבורת אנשים
תחת צל ברושים
מתרחקת ממני
עם גופך המצטנן
ועם זיכרון הדברים
הנשטף עם הבכי
עם כל הדברים
שבגללם אתה
אחי.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *