Web Analytics Made Easy - Statcounter

אין עסקים כמו עסקי אבטחת המידע

בחור בשם Thomas Millot עבד כמנתח מערכות וכאחראי אבטחת מידע בסניף קנזאס סיטי של חברת Aventis Pharmaceuticals.
במסגרת עבודתו, הבחור היה אחראי גם על ניהול מערכת הזדהות ידועה של חברת RSA, בשם SecurID, המשמשת בעיקר לגישה למשאבי ה-IT ממיקומים חיצוניים לחברה.
מוצר זה מחייב שילוב של כרטיס חומרה (Token) בידי מבקש הגישה בצד החיצוני, ובנקודת הגישה לחברה נדרש שרת ניהול אשר יאשר או ידחה את הגישה, בהתאם להגדרות המשתמשים והרשאותיהם.

בשנת 2000, חברת Aventis העבירה את ניהול אבטחת המידע בחברה, כנראה בשיטת מיקור חוץ (OutSourcing), לידי חברת IBM הגדולה והידועה בשירותיה המקצועיים.
מיודענו תומס נותר ללא עבודה.

אבל, תומס השאיר לעצמו מזכרת שלא הייתה צריכה להישאר ברשותו – כרטיס ה-SecurID שלו.
בעזרת כרטיס זה הוא ביצע, לאחר סיום עבודתו בחברה, תשע כניסות למשאבי המחשוב של החברה, ואפילו מחק את חשבון המשתמש של מנהל השירותים הטכניים של החברה…

חברת IBM, כאחראית על אבטחת המידע, נחלצה לעזרה, ביצעה חקירה בכדי לפענח מה התרחש ואף שחזרה את החשבון שנמחק.
לא, לא כחלק מאחריותה לאבטחת המידע. בנפרד. בסכום של 20,350$, על פי 50$ לשעה.
כלומר, 407 שעות. כלומר, כמעט 17 ימים רצופים של עבודה של אדם אחד, במשך 24 שעות ביום. כלומר, 45 ימים של עבודה של אדם אחד, במשך יום עבודה של 9 שעות.
אבל בטח IBM השקיעה לפחות שני אנשים למשימה, אז, טוב, 22.5 ימי עבודה של 9 שעות של שני עובדים.

המשך הסיפור הוא שתומס הורשע בבית המשפט ואף קיבל עונש מאסר וקנס, אבל זה לא העניין כאן.

חברת IBM שיחקה אותה כאן, ובענק:
* קיבלה אחריות על אבטחת המידע בחברה
* לא נטרלה או מחקה חשבון בעל זכויות נרחבות וחזקות בתחום אבטחת המידע, אשר בעליו כבר אינו עובד החברה
* לא ביצעה בדיקת מצאי של כל כרטיסי ה-SecurID ומיקומם, ובהתאמה לא דאגה לקבל בחזרה את הכרטיס של תומס
* לא הפעילה מנגנון רישום (Auditing) של פעולות ההזדהות בשרת ה-SecurID או שהפעילה ולא שמרה את הרישומים שבוצעו, ולכן נזקקה לבצע חקירת "בדיעבד" כה מאומצת
* שמחה לסייע לחברת Aventis לחקור את סדרת התקיפות המתוחכמות, אפילו שזו, לדעת IBM, אינה פעילות בתחום אחריותה כמנהלת אבטחת המידע בחברה
* חייבה את חברת Aventis בסכום סמלי בלבד בעבור מאמציה יוצאי הדופן

אין ספק ש-IBM הוכיחה כאן התנהלות מקצועית, אתית ועסקית יוצאת דופן.
לא סתם היא אחת מחברות המחשוב הגדולות בעולם. 

אחרי כל מקרה כזה אתה צריך לרכוש מחדש את אמון הלקוחות, ולחטוף מבטים עקומים מלקוחות חדשים.
יש רגעים בתחום הזה שבא לך לדפוק את הראש בקיר. לא, לא את הראש שלך.

ראפ נגד העתקות משחקי מחשב

(במילואים כרגע, ורק קפצתי לסוף שבוע, אז קבלו משהו קצר, נוסטלגי ומשעשע)

נתקלתי בסרטון הדרכה חינוכי של SIIA (‏Software & Information Industry Association) להגברת המודעוּת של תלמידים צעירים לגבי פעולות העתקה לא חוקיות של משחקי מחשב, אשר נקרא "Don't Copy That Floppy".
הקלטת משלבת קליפ וידיאו בסגנון ראפ, בכדי לדבר אל לב הדור הצעיר של ראשית שנות ה-90'.

מצד אחד מדובר בקלטת וידיאו משנת 1992 (שימו לב למקינטוש המככב), הנמכרת על ידי הארגון ב-20$, מצד שני סרטון הראפ נגיש באופן חופשי ברשת, וכך גם הגרסה ארוכה יותר עם המעטפת החינוכית. מ.ש.ל. .

            אזהרה! עבודה עם מחשבים פוגמת בראייתך.

מצד שלישי, הארגון הבין שהסיסמית הזו קצת מיושנת, לאור המצב העדכני הכולל מגוון אמצעי אחסון ניידים בעלי נפחים גבוהים והרשת השוויונית, ולכן הוא הכריז לפני שנה על תחרות למציאת סלוגן חדש. 1,000$ לזוכה.
הסלוגן הזוכה הוא ".It’s More than a Copy; It’s a Crime”. הקודם היה הרבה יותר מוצלח ומחורז.

ואם אתם רוצים גם להבין מה מזמרר הראפר, אז יש גם מילים. בעצם, אין.

אכן, כפי שחזתה הקלטת, הפיראטיות הגוברת מאז ראשית שנות ה-90' גרמה להתנוונות הדרגתית של שוק משחקי המחשב, עד לכדי סגירתה הסופית של תעשיית משחקי המחשב בשנים האחרונות.
חבל שאנשים לא מאמינים לאיגודים של תעשיית התוכנה, זה רק לטובתם.

סיכום יום עיון "עולם הבלוגים"

(רשימה זו נכתבה לסירוגין במשך חצי שנה)

אוֹיָה, אני (ואחרים) לא עמדתי בזמנים.
ואני לא יודע מה ירדן חושב עלי בגלל זה.
(והיה גם דיון קטן בנושא בין חנן כהן לירדן)

אני מסתכן בלהציע רעיון מדוע רוב המשתתפים לא העלו פוסט מסכם בעקבות המפגש הזה: כבוד.
היה משהו ראשוני, אינטימי אפילו, במפגש ראשוני לרוב, של אנשים שהכירו עד כה דרך מקלדות ומסכים.
הכירו באופן כמו-אינטימי, ולו בשל מה שכל אחד מהם פרסם, ופתאום אתה רואה את האדם מאחורי המילים. והם דיברו זה עם זה, דיברו על כל הנושא, על התופעה.
נראה לי שאנשים רצו לשמור לעצמם משהו אישי מהמפגש הזה. משהו שלא בהכרח יקבל פומביות, ולא יאלץ להתמודד עם תגובות של כל מיני טרולים, שלא היו שם ורק רוצים להזיק. ככה נראה לי.

אני מודה, יום העיון הזה תפס אותי בתקופה לא חזקה בכמות כתיבה. מכמה סיבות:

* גיליתי שיש כזה דבר שנקרא "חיים". דבר שהזנחתי במידה מסוימת בשנתיים האחרונות באתר זה.
האמת שלא כל כך כי רציתי, אבל, לחיים דרך משלהם להשיג את תשומת ליבך ותשומות זמנך.
גיליתי שיש סגן מנהל סניף בנק שמעוניין לזמן אותי לפגישה שאי-אפשר לסרב לה, שיש בבית אישה יפה ונחמדה שלפעמים קוראת לי בכינויי חיבה (בייחוד כאשר אני רחוק מהמחשב), ואפילו ישנם שלושה גמדים שמסתובבים בבית וקוראים לי "אבא" (ואני עוד צריך לברר מה הקשר בין כל הגילויים האלו).
בקיצור, אני צריך לעשות קצת רמונט לחיים. המשפחתיים, האישיים, ואולי גם המקצועיים.

* לפני יותר מחצי שנה לערך, כרמל ויסמן, שוכנת "רשימות", עובדת על דוקטורט בנושא בלוגים (ועל כן יהיה חייב כמובן להיקרא "פוסט דוקטורט") ומשתתפת ביום העיון – כתבה בעבר (על פי מיטב זכרוני, לא מצאתי קישור), כי לפני שהפחיתה באופן משמעותי את הכתיבה באתר שלה ופנתה לסיים את הדוקטורט, היא החליטה להפחית את הכתיבה בבלוג בגלל ש, בין השאר, היא תפסה את עצמה מתחילה לחשוב מה היא תכתוב בבלוג עוד לפני שעשתה את הפעולות שהתכוונה לעשות (כמו לצפות בהצגת תיאטרון). התחלתי להרגיש שאני מתקדם לכדי מצב די דומה, וזה כבר הופך למצב בעייתי.

במחשבים המושג הזה נקרא Meta Data – המידע הניהולי המתאר את המידע הממשי (מושג דומה קיים בתרבות ונקרא "ארס" (והשימוש הנפוץ בו נקרא "ארס פואטיקה", שירה אודות שירה)).
הבלוג הוא מטא-חיים, אודות החיים, הוא לא צריך להיות החיים עצמם.

מצב בו נתון אחד נוצר מתוך נתון אחר באופן הדדי, וכל שינוי בכל אחד מהם יוצר שינוי אצל חברו – גורם למעגליות לא בריאה, נוצרת לולאה, איטרציה.
במקום לחיות את החיים כמצב עיקרי, וכמצב משני לתאר אותם, להתייחס אליהם, בבלוג – לעבור למצב בו החיים הם מצב משני המשמש כחומר בעירה לבלוג, זה לא בריא. זה היפוך תפקידים של עיקרי ומשני.
אז אני מנסה קצת להחזיר את היחס בין השניים לפרופורציות.

הנה דוגמא שראיתי לאחרונה, רק בשביל להבין את הרעיון. הכיוון הזה בהחלט מפחיד.
ג'ייסון קאלאקניס, מבעלי חברת הבלוגים Weblog Inc, אשר מתחזק כמובן גם בלוג אישי, פרסם לאחרונה סרטון וידיאו שהוא וידיאו-בלוג. הבחור טס בטיסה טראנס-אטלנטית, כאשר במטוס שירות חיבור לאינטרנט מבוסס Wi-Fi. הוא ישב במושבו, והקליט את עצמו מלהג את ההתרגשות שלו מהטכנולוגיה המופלאה. מייד לאחר ההקלטה העלה את הסרטון לפוסט חדש, הכול היישר מהמטוס.
סרטון בנפח של 16.4 מגה, באורך של 15 דקות.  ולא, הוא לא כריזמטי, הוא לא ממש מעניין, ולא הצלחתי (ולא ניסיתי) לצפות בדבר הזה עד הסוף. מילא, אנחנו לא חייבים, אבל למה הוא לא התחשב קצת בשכניו למטוס.
(מצד שני, הבחור לבסוף מכר את החברה שלו ל-AOL ב-25 מיליון דולר. מה אני יודע, אולי זה משתלם)

* מסתבר שיש יתרון מסוים לבלוגר, שאינו צריך לעמוד בזמנים של אף אחד, והוא לא עובד אצל אף אחד בכתיבת בלוג, וזה על בסיס רצון טוב (די דומה לתיקון באגים ופיתוח פיצ'רים חדשים באתרי אינטרנט של פרויקטים התנדבותיים).
עצם זה שאני כעת כותב ברשימה זו ומסביר מדוע דברים הם כך ולא אחרת, ואני כותב הסברים אלו מרצוני – מעיד על מחויבות מסוימת שאני מרגיש, מחויבות שאני מרגיש שאני צריך ללמוד להוריד מעצמי. להפסיק להסביר.

ואם כבר מדברים על כתיבה כעבודה, הנה שאלה מעניינת אחרת, שאינה פחות חשובה – מדוע התקשורת לא סיקרה את יום העיון (ככל שידוע לי)?
היו בכנס מספר עיתונאים, אך כנראה בעיקר כמשתתפים.

לאור הסיבות שפורטו לעיל וההערה של ירדן: ההערה של ירדן הציגה גישה של אכזבה, ציפייה שלא מומשה. מצד אחד זה נחמד לדעת שיש מי שמחכה לרשימה שלך ורוצה לקרוא את מה שאתה כותב. זה מחניף וטוב לאגו, אין ספק. ואין אדם שלא כותב, לפחות חלקית, מתוך אגו. אבל זו חרב פיפיות.
הנה אתה משנה כיוון, ולא ממשיך כמימים ימימה, ומייד מתקבלות תלונות.

היי, תזכורת, Reality Check: אני לא עובד אצל איש בכתיבה הזו.

אני משתדל לעשות אותה רק כי היא עושה לי טוב. אם גם לכם היא עושה טוב – רווח נקי וחינמי של כולנו.
מעבר לסיבות האובייקטיביות (נגיד שיש דבר כזה) לעיכוב ברשימה זו, הרגשתי שזה גם יהיה טוב לחכות עוד קצת. המתנה כהצהרה. אני מסדר מחדש את הכלים על הלוח. תפנימו.
(או כמו שאומרים המפתחים של משחקי המחשב לצרכנים הממתינים: When it's done)

* RSS. הדבר הזה תפס אותי חזק.
למי שלא מכיר, ככה בגדול, בסופו של דבר הרעיון דומה למה שהייתה פעם תוכנת Point Cast, רק שהיום זה ממומש באופן פתוח ונגיש לכל, ומכאן גם כוחו הגלובלי. בסופו של יום, חתכי מידע ומקורות מידע שבחרתם – "מזרימים" אליכם מידע חדש שנוסף במקורות אלו.
– זה לא מחליף את החיפוש היזום, אבל זה מקטין באופן משמעותי את הצורך לבצע חיפוש בכדי "לדעת מה קורה", כי ממילא המידע מגיע אליך.
– זה כן מחליף את כל נושא ה-Newsletters, ועל כן מאפשר לגולש להימנע מהצורך לרשום את כתובת הדואל שלו בכל מקור מידע, דבר שגם מגביר את הפרטיות ובדיעבד גם מקטין (נו שוין, קצת) את נושא דואר הזבל. הכתובת שלכם פחות "מסתובבת" בשטח.
– אבל מה, אם אתם לא מבצעים בחירה מאוד מדויקת וצרה של מקורות המידע – אתם פשוט מוצפים. טובעים במידע, שחלקו זהה (כפילויות). צריך ללמוד לקרוא מהר ולהחליט מהר האם להשקיע בקריאה של כל פריט התוכן הנוכחי. מתחילה מגמה מסוימת להצגת תקציר מקדים, אבל בינתיים זה לרוב פשוט השורות הראשונות של התוכן, ולא תקציר שממש נעשה בו ניסיון לסכם את כלל התוכן.

רוצה לומר שזמן נכבד מוקדש לעבודת "קשבנו" (לא מיכאל גורדוס) באינטרנט. ליקוט ופרסום קישורים במקטעי הטורים השונים בצד ימין של אתר זה.
(אם כי לאחרונה גם את זה אני עושה פחות בגלל הצפה (הרשימה הזו נכתבה בהמשכים במשך כמה חודשים). כמה ימים שאתה לא קורא את פלטי ה-RSS, ואתה מוצף במאות פיסות מידע. זו עבודה במשרה מלאה)

ולאחר ההקדמה (הלא) קצרה הזו, נעבור לסיכום יום עיון "עולם הבלוגים".
הדברים הכתובים להלן הם מתוך זכרוני הנדיף. באתי ליום העיון בכדי ליהנות ולא בשליחות כלשהיא, ולכן גם לא רשמתי סיכומים.

מספר הערות מעטפת להתחלה:

* דרישת הסף לתשלום גבוה למדי בכדי להשתתף ביום העיון, די הרגה אותו מלכתחילה, ולמעשה קצת מנוגדת לרעיון הבלוגים.
לא היו משתתפים רבים שממש שילמו, ולהערכתי גם לא הייתה להם ממש היכרות קודמת עם נושא הבלוגים (או שהם סתם היו שקטים). בשל כך (ובשל ריבוי הדוברים וקוצר הזמן) רוב הזמן התקיימו ההרצאות והיו רק מעט דיוני ביניים וגם הפאנל המסכם היה בעיקר בין חברי הפאנל, ורק עם מעט השתתפות של הקהל.
אין ספק שיום עיון כזה, אם יהיה בחינם למשתתפים או בעלות מאוד נמוכה – יביא לקהל רב, קהל שיותר מעורה בעולם הבלוגים – ועל כן זרימת המידע והמשמעויות שיופקו ביום שכזה עבור משתתפיו, יהיו גבוהים בהרבה.
אולם, הסיכוי למצב כזה בקרוב הוא נמוך, מאחר ולדעתי אין בנמצא כוח כלכלי שיסכים לממן יום שכזה, כי אין שוק למכירת מוצרים לבלוגרים, בלוגרים הם עדיין לא כוח כלכלי מובחן.
לכן, יש סיכוי ליוזמה כזו רק אם היא תיערך באופן פרטי, אפילו הייתי אומר ספונטני. אולי בהתחלה בקבוצות קטנות ובהמשך באופן המוני יותר.

* לא כל המרצים נשארו לכל אורך היום, בשל אילוצים, וזה היה מאוד חבל, כי זה מנע העשרה של התגובות והדיונים, בין השאר גם לגבי ההרצאות שלהם.

* אני מסכים עם יגאל (שגם כתב על כך) וכרמל (שהביעה דעה דומה במהלך שיחת לובי) לגבי ההרגשה שיש רצון של אנשים להיפגש ולדבר אודות הנושא. המגע האנושי בהחלט חסר במרחב המקוון, ולכן יש סיכוי לא רע למפגשים מהסוג הנזכר לעיל.
גם בלוגרים אנונימיים יוכלו להשתתף, מבלי להסגיר את הכינוי האנונימי המקוון שלהם או את שמם האמיתי. זה יכול להיות סוג של נשף מסכות.

* חלק מהדוברים לא דנו בבלוגים כלל או שרק נגעו במעטפת של הנושא, וזה פספוס.

* יש גם את הסיכום של יגאל.

הדוברים, לא כולם ולאו דווקא לפי הסדר (וסליחה עם אלו שאינם מוזכרים, בכל אופן, מספר חודשים חלפו):

* פתח כמובן יגאל, שהחל באנקדוטה שדווקא בעת שטייל בהודו והגיע למקום בו הצליח להתחבר לרשת, הוא מצא את הידיעה הקטנה שפרסמתי ב"יומן הרשת" של YNET, אודות ממשלת הודו השוקלת להעניק לבלוגרים ועיתונאי רשת מעמד דומה לזה של עיתונאים "רגילים" בכל הקשור ליחסי הגומלין שלהם עם הממשל. זו הייתה סוג של הדגמה עד מה קטן עולמנו הגלובלי.
לאחר הצגת הנושא באופן כללי, הדוברים וסדר היום, עברנו לניר אופיר.

* (גילוי נאות: יש לי בלוג אישי בבלוגיה של תפוז)
התרשמתי מניר אופיר (העורך הראשי של "תפוז" ומוביל מערכת הבלוגים שלהם, הבלוגיה). הוא רהוט, הוא נחוש לקדם את ה"בייבי" שלו, הבלוגיה, והוא מבין את הבלוגספירה.
אמנם המצגת שלו הייתה עם לא מעט קידום מכירות לבלוגיה של תפוז, אבל הוא דיבר לעניין, על מה שהוא מכנה "האנשים החדשים", על מעבר של משאבים ויכולות לאנשים פרטיים וביזור מוקדי מידע, תוכן ותשומת לב, ישירות מהבלוגר לכל מבקר באתר שלו (המצגת באתר שלו).
לאחר יום העיון הוא גם יזם את BlogDay שהיה אירוע רשת בעל תהודה מכובדת בארץ ובעולם.

* נתן זלדס – עובד באינטל ישראל כ-Computing Productivity manager. נתן הציג לנו את עבודתו באינטל, שנראית מעניינת ביותר – הוא מנסה, באופן ממוחשב, לאפשר עבודה יעילה יותר ושיתוף ידע בארגון בינלאומי, על ידי התחשבות במאפייני שפה, תרבות, שיטות עבודה ועוד. הוא מנסה לעשות משהו שארגונים, על פי ניסיוני לרוב לא עושים – להתחשב בכך שעובדים אצלם אנשים, ולהתאים להם כלים ושיטות עבודה שיתחשבו במאפיינים אנושיים.
נתן הציג מעין מערכת בלוגים בסיסית שהוא אפיין/פיתח בכדי לאפשר לאנשים שעובדים זה עם זה על פני הגלובוס, מבלי באמת להכיר אחד את השני, לגשת לדף הבית של כל אחד מהם (ברשת האינטראנט הפנימית של החברה) ולהכיר אותו יותר טוב.
נתן סיפר שהמערכת מצויה בשלב ראשוני למדי והקושי העיקרי הוא לעודד את האנשים מצד אחד להזין תוכן לאתרים שלהם ומצד שני לבקר באתרי הקולגות שלהם.
רק לפני מספר חודשים שלחתי לנתן קישור בכדי לעודד אותו שהוא לא לבד והעסק עובד, וגם בכדי שיציג לבוסים שלו שגם חברות מקבילות הולכות בכיוון – מסתבר של-IBM יש בין 12-14 אלף בלוגרים פעילים ברשת הבלוגים הארגונית, מ-73 ארצות. במהלך שנת 2005 מספרם הוכפל פי ארבע. מערכת הבלוגים הפנימית יצרה מעין "כיכר שוק"/"פרלמנט" של ידע ודעות. "קנאת מומחים" תרבה ותשמר ידע.

* חנן כהן – חנן לא הכין מצגת. הוא לקח כסא וישב מול הקהל וסיפר סיפור אישי: "למה אין לי בלוג". זה היה מעניין כי באופן מעגלי לבסוף כמעט הגענו ביחד למסקנה שדווקא יש לו בלוג, רק שהוא לא קורא לו כך. נכון, האתר שלו לא ממש עונה למבנה המוכר לנו כיום של בלוגים, אבל אם לא נקרא לזה בלוג אלא "אתר אישי", בלי היצמדות ללוח תאריכים, הרי שחנן בהחלט עומד בקריטריונים.
מי שמסתובב במקומות מרכזיים ברשת הישראלית מוצא שם לעתים קרובות את חנן מגיב ולעתים אף ככותב מזדמן. אכפת לו והוא תורם ידע וזמן. רק שהוא לא רוצה הגדרה. הוא לא רוצה להיכנס לצד ה"אישי" של הרשת, הוא נתן דוגמא למאמר של מישהו מחו"ל שהוא קרא ברשת ובתגובות היו טרולים רעים במיוחד. התרשמתי שהוא רוצה להיות מעורב, והוא אכן עושה זאת, אך מעדיף לעשות זאת מתוך ריחוק מסוים בכדי להימנע מהצדדים השליליים שמתלווים להיבט האישי בכתיבה.
(עוד אני מסיים רשימה זו וחנן תוקע דגל גם ב"רשימות". פרפר אינטרנט.)

* יובל דרור – עיתונאי מחשבים, אשר בזמן ההרצאה שלו עבד, ככל שזכור לי, בערוץ 2 (עדכון: היה רשום כאן שיובל היה גם עובד של עיתון "הארץ" בזמן ההרצאה , אך יובל תיקן אותי שהוא לא עבד שם בזמן ההרצאה שלו. אני מתנצל על הטעות). היום ב"ידיעות אחרונות". לא הכרתי את יובל עד אז, מלבד כתבותיו הטובות ב"הארץ" ואז גם עוד לא היה לו האתר שיש לו כיום.
בגדול, יובל הצליח להרגיז אותי. גם בדרך הצגת הדברים ובמרבית התוכן. הוא פתח את דבריו במעין הצהרה שהוא לא הכין משהו מיוחד להרצאה שלו, ומייד לאחר כן הרביץ מצגת ייחודית ומושקעת לעילא, שבה הוא רק מביט לכיוון הקהל ומדקלם את דבריו, ומאחוריו רצה מצגת הכוללת תמונות בלבד, המתארות, באופן שנע בין קומי ללעגני, את דבריו, אשר היו מתואמים ומתוזמנים עם השקופיות באופן מדויק ביותר.
בצד הטכני וה-Show התפעלתי מרמת המצגת והתזמון שלו, אך לא מהקטע הפולני של "הבאתי משהו קטן שלא השקעתי בו מי-יודע-מה" ולמעשה ברור שהייתה כאן השקעה רבה.
במצגת הוא נכנס באופן דמגוגי למדי בבלוגרים במשך רוב ההרצאה, כמעט ללא אזכור היתרונות שלהם, כולל אזכור בל-יישכח שאמר משהו כמו ש"מאט דרודג', מ-Drudge Report, מתחרמן ממשהו". לא זכרתי בדיוק, אז ביקשתי מיובל את הציטוט המדויק והוא שלח לי את הפסקה הבאה: "דראדג' העניק לפני מספר שבועות ראיון לטיימס הלונדוני. מי שקרא את הכתבה למד שמדובר באדם מתבודד (טוב, זו לא ממש הפתעה), מסוג האנשים שמוכנים לגלוש 14 שעות ביממה כדי למצוא סיפור טוב. מקריאת הראיון נדמה היה שדראדג' מגיע לסיפוקים על גבול המיני, מהמחשבה על האפשרות שהוא ידווח ראשון לעולם על סיפור מתפתח."
אם אני לא טועה אז מדובר בראיון הבא (שימו לב, שני עמודים). יובל כנראה התכוון לאמירה של דרודג' שאין עבורו דבר מרגש יותר מלראות סיפור פורץ ומתפתח, כאשר הוא הראשון לדווח אודותיו. לאור נושא הראיון, נימת הראיון, והיובש הגיקי והרציני בו האדם מתייחס לעיסוקו, לא נראה לי שהוא שונה מכל וורקוהוליק בכל מקצוע אחר, ומיניות לא נראית כלל באופק. בקיצור, אזכור מיניות תמיד טוב בכדי לעורר מצגות. מה גם שדרודג' ממש אינו בלוגר ובראיון הוא אף מגלה סלידה מהבלוגרים, ומצמיד עצמו לתקשורת המסורתית, אם כי הוא מודע להיותו "אאוטסיידר".
כדאי לזכור שדרודג' הוא אמנם לא הכתב החוקר שעלה על הפרשה, אך הוא זה שפרסם את פרשת מוניקה לווינסקי, ש"ניוזוויק" הממוסד לא העיז לפרסם. האיש סייע להביא את נשיא ארה"ב לכדי חקירה ומתן עדות רשמית בפרשה. כדאי לתת לו קצת קרדיט.
לבסוף יובל דווקא סיים במסרים שאני בהחלט מסכים עימם – שרוב הבלוגרים הם לא עיתונאים, כי זה מקצוע שדורש התמחויות מסוימות וסגנון עבודה מסוים, אבל חלקם הם בהחלט כאלו בפועל.
המצגת הזו, בייחוד לאור הכתבות שלו שקראתי קודם למצגת והן אחריה, והאתר שהוא פתח – נראית לי חריגה למדי, כי היא השאירה לי רושם שונה מאוד מהסגנון והגישה שציירו לי את דמותו. אולי זו הייתה השפעה של עבודתו הטלוויזיונית באותה עת.
(אני בטוח שזה לא יעבור לי בשקט, ויובל כבר ידאג להגיב בזמן, במקום ובדרך שהוא
ימצא לנכון… (: )

* שרית פרקול – סוציולוגית בלתי-נלאית של הרשת בכלל ושל הבלוגים בפרט סיפרה על הצד החברתי של הבלוגים, וכיצד מתוך הטקסטים נוצרים קשרים ויחסים בין אנשים, גם אם אינם בהכרח מכירים זה את זה בזהותם האמיתית.

* כרמל ויסמן (במקור ב"רשימות") – כותבת דוקטורט בנושא אתר הבלוגים "ישראבלוג", כמערכת תקשורת דינמית הנוצרת בשל האינטראקציה בין בעלי האתרים והמגיבים לפוסטים שלהם. "ישראבלוג" כמיקרו-קוסמוס ייחודי. גם כרמל, בדומה לשרית פרקול (אם כי מזווית אחרת, כמובן), משמשת כמעין אנתרופולוגית מקוונת המנסה לנתח התנהגות אנושית מקוונת, לאפיין את הקהלים השונים. למשל, הפקצ'ות, שכולם אוהבים לרדת עליהן, הן לדעתה חלק חשוב בסצינת הבלוגים, הרבה יותר מבלוגים ארגוניים או כמו-פובליציסטים, כי הם אישיים, והאישיות היא הבסיס לבלוג. ה"מתיחה" של מושג הבלוגים לכיוונים ארגוניים-עסקיים יותר היא מעין "תפיסת טרמפ" על המהות המקורית של הבלוג, ולכן גם עיוות של מהות זו.

*ההרצאה שלי – כמו בכל יום עיון, המציג הראשון (כן, ניר, אתה!) לוקח את הזמן באיזי, ולבאים אחריו נותר פרק זמן יורד בטור הנדסי, כך שאת ההרצאה שלי נאלצתי להעביר ב-Fast Forward, תוך איתותים בהולים מצד יגאל המרמזים לי לחתוך.
בסוף המצגת ניגש ללחוץ את ידי אדם מבוגר וכסוף שיער שהודה לי בחום על ההרצאה ואמר לי שהיא הייתה מצוינת. הוא גם ביקש העתק של המצגת בכדי להציגה באתר העוסק במידענות. בהמשך הסתבר לי שמדובר בעמי סלנט, ממארגני הכינוס של טלדן במסגרתו נערך "עולם הבלוגים", ובעל אתר ב"רשימות". בכך עמי חסך לי את הדאגה כיצד להעלות את המצגת לרשת, כי מערכת "רשימות" אינה מאפשרת העלאת קבצים שאינם תמונות.
אז הנה הדף הכללי אודות המצגת, וקישור ישיר למצגת עצמה (PowerPoint).
למי שאין את תוכנת PowerPoint, ניתן להוריד מאתר "מיקרוסופט" תוכנת צפייה חינמית המאפשרת את הצגת הקבצים של התוכנה.
אני לא מעלה ברשימה זו את המצגת בתוספת עדכונים והדגמות כי אני חושב שהיא מפורטת למדי, וגם אין לי כרגע כוח וזמן לעבד אותה מחדש ולהרחיב. אולי אי-פעם בהמשך הדרך.

בסך הכול בהחלט נהניתי מהכנס. הן בהכנת המצגת והן במשך היום עצמו. המגע האנושי והאינטראקציות המיידיות במצגות ושיחות המסדרון נותנים לתכנים טעם אחר ורב רבדים לעומת התקשורת הא-סינכרונית של הפוסטים, התגובות והדואל.
מאחר וקשה לי להאמין שניתן יהיה להפיק כנס כללי לבלוגרים, בשל המגוון העצום של הנושאים בהם בלוגים עוסקים – נראה לי שכדאי להתמקד, לפחות בהתחלה, במפגשים על בסיס תחומי עניין מובהקים (תחביבים, מקצועות וכדומה). כך המפגשים יהיו יותר ממוקדים ומעוטי משתתפים (באופן יחסי) ועל כן יאפשרו שיח יעיל. אולי המיקוד גם יסייע בקבלת חסויות של גופים מסחריים רלוונטיים אשר יסייעו במימון המפגשים.