web analytics

מסכים

(מאמר זה פורסם ב-10/12/2000, באתר TheMarker, תחת כותרת שעורכי האתר שינו ל: "המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי")

השבוע, בדרכי חזרה הביתה, באיילון צפון, פתאום משהו מוזר.
משהו היה חסר לי ליד גני התערוכה.
הסתכלי בחדות ימינה והבנתי. הוא נעלם. פשוט ראיתי את הבתים מאחוריו, והוא איננו.
המסך הלבן של הדרייב-אין.

כבר הרבה זמן שאני רואה שהוא למעשה סגור, ואינו מקרין סרטים.
שעושים שם עבודות. אבל המסך עוד היה.

בשבת הלכתי ליומית של אחה"צ עם אשתי (בקולנוע קטן וסגור). אחרי הסרט נסענו לדרייב-אין. כבר היה חשוך, אבל לא ויתרנו.
חשבנו שאולי ניתן יהיה להיכנס ולראות מה קורה שם.
אבל לא, חסמו את כל הכניסות.

ככל שידוע לי השטח מיועד להיות חלק מגני התערוכה. שיהיה מקום להגדיל את תערוכות המחשבים והתקשורת הבאות. המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי.

כל הדרך חזרה נזכרנו איך כשהיינו ילדים היינו מתרגשים ונהנים לראות שם סרטים.
התשלום לשומר בבודקה שנראה כמו תחנות התשלום לכבישי אגרה, הנסיעה המצחיקה על הבמפרים, ההתלבטות היכן לחנות, לבדוק אם הרמקולים עובדים בכלל (בדרך כלל הם לא עבדו, ואם כן הם היו פשוט גרועים), לפרוש שמיכה על מכסה המנוע ולשבת עליו, לאכול את הפופקורן / נקניקיה / המבורגר השמנוניים והמגעילים – ולהיות הכי מאושרים בעולם.
הסרט כבר לא היה חשוב – במילא לא כ"כ שמעו מהרמקולים, מכוניות הבהבו על המסך באורות גבוהים וגם צפרו.
זה היה שילוב של סרט עם פיקניק בחיק הטבע העירוני.

הריסתו של הדרייב-אין זרקה אותי איזה 20 שנה אחורה, והתחלתי להיות נוסטלגי (ממרומי 30 שנותיי, 8 שנות נישואיי ושלושת ילדיי) ולחשוב איזה דרך עברנו מאז.

המלאכיות היו של צ'רלי, צ'רלי היה וחצי וליזהר כהן היה אפרו.

לא היו אז מחשבים אישיים בבתים, לא אינטרנט ולא פס רחב – מקסימום משחקי טלוויזיה ביתיים של "אטארי" – עם קלטות המשחקים המצחיקות והג'ויסטיק הכי קשיח בעולם (זו הייתה הדמיית Force Feed-Back למוט הילוכים של רנו 4, רק שלא ידענו זאת עד שהתגייסנו).

היינו אז הרבה יותר "בחוץ", יותר "ביחד".
אז לא היינו צריכים לשים את המילים האלה במרכאות כפולות.
משחקי האטארי התחילו להכניס אותנו פנימה, ולהרבה זמן, מול מסך הטלוויזיה.
אני זוכר שעות של קרבות טנקים מול מירון, חבר הילדות שלי – כאשר אנו מנסים לחשב זוויות של פגזים שיפגעו בקירות ואח"כ בטנק היריב, אשר יסתובב במקומו כסביבון ויגרום לצלף אושר גדול וצחוק מתגלגל.

מאז אנחנו רק נכנסים יותר ויותר פנימה, אל עצמנו, אל הישיבה מול המחשב, ובקרוב גם נתחיל לעבוד מהבית.

משום מה עולה בי הדימוי של הזומבים נטולי הרצון העצמי, היושבים מול מסכים תכלכלים ללא תנועה. דימוי המוכר לנו מהרבה סרטים ופרסומות המציגים את העתיד בגוון שלילי – בסגנון "1984" של ג'ורג' אורוול. עד כמה אנחנו, מבלי משים, נסחפים לעבר מימוש הדימוי הזה?

אם ננסה רגע לבצע חוויה חוץ גופית ולצאת לרגע מעצמנו ולראות את עצמנו מהצד – מה נראה?

אני משער שנראה שאנו יושבים הרבה שעות מול המסך, מתקשרים עם אחרים דרך המחשב או הטלפון – ומקיימים רק מעט מגע אנושי אמיתי, וגם אז – כי אין ברירה (ישיבות, פגישות עם לקוחות, ארוחות צהריים).

נסו לבדוק מה יש בתפריטי הסימניות וההיסטוריה של הדפדפנים שלכם, גם בבית וגם בעבודה – האתרים שאנו בוחרים לחזור אליהם הם שיקוף די טוב של זהותנו.
(מסך) המחשב הופך להיות מצד אחד החלון שלנו לעולם, אך מהצד השני הוא גם הראי שלנו.

נכון שתמיד יש בחירה – מי שהוא חברתי באופיו יחפש את המגע האנושי וידאג להיות בקשר חברתי בעל נוכחות פיזית, ומי שלא – האינטרנט והמחשב נותנים לו סיבות מצוינות להיות לבד ולמלא את זמנו.

יהיו שיאמרו שהאינטרנט מאפשר לנו להרחיב את רשת הקשרים החברתיים שלנו בקלות (אפילו על פני כל העולם, דבר שקודם היה כמעט בלתי אפשרי) ולשמר קשרים קיימים. זה נכון – אבל זה קשר וירטואלי (בייחוד קשרים חדשים שאינם בעלי מימד פיזי), שאינו חושף אותנו יותר מכפי שנרצה. יש לנו הרבה שליטה על מאפייני הקשר.
האינטרנט מאפשר לנו לרמות את עצמנו בקשרים חברתיים מדומים, ובכך לפטור את עצמנו מליצור קשר חברתי שאינו תלוי בעכבר ומקלדת.

כמה מכם נפגשו במציאות עם מישהו שהכירו באינטרנט? בכמה מקרים כאלה נוצרה חברות / אהבה אמיתיים?
קשה לי להאמין שמתוך צ'טים באתרים שונים או ב-ICQ בין "הענק הירוק" ל"נסיכה מיפן" יכול להתרקם סיפור של ממש (אולי בתוך רצועת קומיקס).

ייתכן וככל שהטכנולוגיה תתקדם (פס רחב, שיחות וידיאו וקול ברמה סבירה, מכשירי חישה) נוכל לדמות בצורה טובה יותר מפגש חברתי ממוחשב מרחוק. אבל נראה לי שזה לא יושג בתקופתי.
וזה אולי המזל שלי, אבל מה אני יודע – אני בסך הכל נוסטלגי עם רגל אחת במציאות.

והערה לסיום:

בארץ חמה כמו שלנו זה פשע שאף אחד לא מקים דרייב-אין כמו שצריך.
יזם שילמד את הנושא ברצינות בארה"ב ויפתח בארץ דרייב-אין מושקע – מובטח לו לפחות לקוח אחד, שיביא גם את ילדיו – שיראו על מה אבא גדל, ולא יבינו לאן הוא סוחב אותם ומה הוא רוצה מהם.

לחובבי הנוסטלגיה מצורפים קישורים לימי הילדות:

אתרי ההיסטוריה של אטארי. אתרים שלבטח יעלו לכם חיוך רחב ומטופש על הפנים:

http://www.atari-history.com

http://www.atari-explorer.com

אתרים של משחקי העבר ב-ONLINE, יש !Defender! Donkey Kong! Space Invaders (משחקים מקוונים על בסיס Shockwave, JAVA או להורדה למחשב):

http://www.tripletsandus.com/80s/80s_games/arcade.htm

http://www.startinglinks.net/games

אחרית דבר / הערות לימים אלה:

1. עד כמה שאני יודע, עד היום לא נעשה שימוש מעשי בשטח של הדרייב-אין, אולי רק כמגרש חניה. הציפיות לתערוכות גדולות מהחיים, מזרח תיכון חדש וכדומה נעלמו מזמן.

2. הרגשות והמחשבות שלי מהמאמר נשארו אותו דבר. אנחנו הולכים ומתכנסים, הולכים ומשתבללים.

3. זה עדיין פשע שאין בארץ דרייב-אין. מישהו מוכן לעשות משהו? מישהו שומע אותי?


גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

Share via email
Share on Tumblr Share
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אוהד בית"ר   ביום 14 ביוני 2003 בשעה 23:44

    בימים אלה של פינוק, מיזוג אויר צמוד ונטיה להסתגרות, איני רואה את היזם שיבנה דרריב אין ולא את הקהל שיתן לו צידוק כלכלי.

  • איתן כספי   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 0:18

    אולי אני סתם נוסטלגי שמנסה לשחזר נעוריי כקדם.

    אבל אני חושב שיוזמה כזו דווקא תתן תקווה לאלה שאוהבים את ה"ביחד", לזוגות שאוהבים "פרטיות", מיזוג יש גם באוטו (בניגוד לעבר) ובכלל אפשר להפוך את זה לחוויה עם השיווק המתאים (אמריקה, חופש, ארגון מסיבות במתחם, וכן הלאה).
    אולי דווקא בגלל שזה חריג בנוף המקומי, זה יכול להצליח.

    מצד שני, יש באינטרנט הפרטי, בבית, יותר סקס מאשר אי-פעם יוקרן על מסכי הדרייב-אין, כך שאין יותר צורך שנהגי המשאיות יעצרו לקראת חצות באיילון או שנערים יתפלחו לגבעות הסובבות…

  • דנית שמש   ביום 29 ביוני 2004 בשעה 16:17

    אני רואה שהכל נכתב פה לפני שנה בערך. אני מקווה שאיתן עדיין יכול להגיב. שלחתי אימייל אם תוכל תחזור בבקשה.

  • שושי   ביום 25 ביולי 2005 בשעה 18:38

    אורו אור
    ולך איתן,כל הכבוד,איניני יודעת מה מעשיך היום ואיפה מילים אילו "יתפסו אותך" אך הנה דברים עם טעם טוב זכותם שישובו ויופיעו ואף יקבלו גושפנקא מעשית.וכנראה יהיה לנו דרייב אין ונוכל לקחת אותנו את בני זוגינו ואת נכדינו ולהראות להם ,שהסיפורים שלנו הם לא "מעשיות" ויש ואפשר להתענג על פופקורן תחת מליון כוכבים וכל הכבוד למי שהחיה זאת….
    ובוא נתערב שאחרי הסרט הראשון השני שיראו ילדינו או נכדינו,כהם ישאלו:"מאיפה אתם מכירים את זה?" אה??ושרק נהנה

  • טל   ביום 27 באפריל 2010 בשעה 10:05

    זרקת אותי הרבה אחורה, איתן…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *