web analytics

אלן פייס

לחברת אפל, יצרנית מחשבי המקינטוש, יש מזה זמן רב מסע פרסום בשם Switch, ובו אנשים סבירים (אם לנקוט בשפה משפטית), מסבירים לנו מדוע הם ביצעו את המעבר ממחשב PC למחשבי המקינטוש.

מסע הפרסום כלל גם סרטוני וידיאו בהם אנשים אלה מסבירים לצופים מדוע הם ביצעו את המעבר. סרטוני עדות אישית.
מאוד אהבתי את סרטוני הוידיאו, שהיו ישירים, פשוטים וקלים להזדהות. לצערי הסרטים הללו הורדו מהאתר, אינני יודע מדוע. ניסיתי ליצור קשר עם אנשי אפל בחו"ל ולשאול, אך לא חזרו אלי.

 

                  

מכל האנשים שהשתתפו במסע הפרסום, הכי חיננית, ישירה ומוזרה הייתה אלן פייס. נערה, תלמידה בת 15 (בזמן צילום הסרטון), המתארת כיצד מחשב ה-PC העלים לה עבודה חשובה שהיא כתבה, ולכן היא נאלצה לכתוב אותה מחדש. אין כאן "למה המק טוב", אלא למה ה-PC רע. לא חשוב, זה לא הנושא. לילדה יש (ואין דרך עברית להגיד את זה) Star Quality.

בכל מקרה, מצאתי את הסרטון המקורי של הנערה (תבנית QuickTime, למי שחסר הנגן) בתוספת סרטון נוסף שלה, שצולם במצלמת חובבים בעת כנס של אפל. לידה יושב נער אחר מאותו מסע פרסום, מוריס המילטון, שמתברר שהוא גם ידיד שלה מבית הספר וגם הבן של במאי הפרסומות (ראו בקישור לראיון עם אלן בהמשך).

מסתבר שאלן הפכה, כנראה שלא מרצונה (אם כי כיום כבר יש לה סוכן, ליתר ביטחון), ל-Web Celeb, כאשר את עיקר העניין מושכת השאלה האם היא הייתה מסוממת בזמן שהיא צולמה לפרסומת (רצ"ב מגוון קריקטורות בנושא זה ואחרים. לא ממש מצחיקות). השאלה לא לגמרי לא במקומה מאחר ומי שצופה בסרטון יראה בבירור כי עיניה אדומות, תנועות ידיה אקראיות למדי וחיתוך הדיבור מקוטע ולא ברור.
הילדה טענה בראיון כי היא צולמה אחרונה מבין כל האנשים באותו היום, לאחר הלימודים, ב-10 בלילה וגם היא לקחה תרופה נגד האלרגיה שלה (שגרמה לה, בנוסף לעייפות, לעיניים אדומות). לשיפוטכם.

בכל מקרה, לרשת דינמיקה משלה, ואלן זכתה לאתרים רבים:
* יש לה מועדון מעריצים
* אתר הנושא את שמה ומכיל קישורים שונים הנוגעים לפרסומת
* קטעי קול המצטטים אותה ישירות מהפרסומת (בתחתית הדף)
* ראיון שנערך עימה, אשר מעיד שהיא כנראה ככה באופן טבעי, כמו בפרסומת, מבולבלת ובת 16.
* בהולנד הייתה תחרות כפילים של אלן (ומשום מה גם בנים השתתפו, הולנד…). התמונות באתר ההולנדי לא תקינות.
* דמותה, בסגנון המונה ליזה, נמכרת כבר על גבי חולצות וספלים
* יש כבר סטים של אייקונים בני דמותה (לבעלי מק בלבד!)

גדי גם כתב על תופעה דומה, אבל עצובה הרבה יותר (גם בגלל האופי והרקע של הילד וגם בגלל שהוא לא ביקש להתפרסם בשום צורה). רק שגדי, ברגישות אופיינית, חשב שזה מצחיק ושהילד היה צריך להפוך את הלימון ללימונדה ולזנק לחיים חדשים.

כל כך קל להפוך מישהו למשהו, משהו אחר, משהו אחר שאחרים יחליטו מי הוא יהיה, כל כך קל להפקיע אדם מחייו וליצור לו חיים שונים בתכלית ביקום המקביל שנקרא אינטרנט.

כנראה שבאמת כל אחד יכול לזכות ב-15 דקות, ואפילו יותר. רק שאיש לא מבטיח שזה יהיה מרצון או שזו תהיה תהילה.

ובונוס לסיום: בקרוב סרט עם בוב דילן, הסרט נקרא Masked and Anonymous. הרבה שחקנים טובים, אבל לפי ה"בקרוב", זה נראה יותר כמו בלאגן הזוי בסגנון "טרי גיליאם עושה סרט על נשוויל", מאשר סרט סטנדרטי (ומר גיליאם הוא לא הבמאי). נחיה ונראה.

 


גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

Share via email
Share on Tumblr Share
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לא שם   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 9:25

    "השאלה לא לגמרי לא במקומה מאחר ומי שצופה בסרטון יראה בבירור כי עיניה אדומות, תנועות ידיה אקראיות למדי וחיתוך הדיבור מקוטע ולא ברור"
    ראית פעם נערה בגיל הגולמני של חמש עשרה שאין לה את התסמינים האלה? בטח לא כולן על משהו (חוץ מהורמונים).

  • גיא   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 10:34

    בזמנו, כמנהל מעבדת מקים, צפיתי בכל שביב סרטון שיצא מבית Apple וחבט ב PC (מיהו זוכר את 1984).
    כתבה זו שלחה אותי לצפייה חוזרת בקטעון. ואכן, יש דברים בגו. מעניין מה עוד פיספסתי…
    אני מתחיל לעבור על כל קטעי סטיב ג'ובס שברשותי…

  • דליה   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 15:13

    איתן נותן שיעורים בכתיבה.

  • Rogatka   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 16:18

    אבל בלי משקפיים (רק עם משקפי שמש שלא ממש עוזרים בחשכת ליל אולם בית הקולנוע) קשה לזהות אנשים. תירוץ עלוב.
    אז שלום!

    נ.ב. – למה אתה לא אומר לו שהבאת מתנה גם לכרמל?

  • Rogatka   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 16:23

    לאחרונה אני עובד על חוברת לילדים בגן חובה. אחד המשחקים החינוכיים בחוברת כולל שתי שורות של שמות כותבים ב"רשימות". המשימה: לחבר בקו את השונאים הגדולים.
    אפשטיין נ' פויר ולהיפך,
    גדי נ' כספי ולהיפך.

    כמה עצוב וצפוי לראות חברה בהתפוררותהּ, לראות את הסובלימציה בפעולה.

  • Rogatka   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 16:28

    שהתנגחויות כאלה מפחידות אותי באמת.

    אני מעדיף "מתוק" ולא מר.

    ומסכים עם נקודת המבט שלך לגבי אותו לוחם ג'דיי קטן. יש אנשים שכנראה חוו את הילדות מזווית אחרת, לא מהזווית שלנו.

    יום טוב.

  • לא שם   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 16:52

    לא יפה.

    שורש הויכוח – די מטופש.
    האם זה כותב בצורה מעורפלת מדי, או שמא ההוא אינו יודע להבין את הנקרא.

    הנערים שפרסמו את התמונות של השמן עם המטאטא – לא חשבו שככה יקרה.

    תשלימו. בגלל שנאת חינם וכו'.

  • לא שם   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 17:00

    שימו לב ששניכם מסכימים לגבי העניין עצמו (שהילד היה צעיר מכדי להפוך לימונים וכו'. אין איזה דימוי אחר? להפוך מנגו לעמבה?) ורק לא מסכימים אם זה נכתב בצורה ברורה ברשימה המקורית.

  • שוקי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 17:44

    אני לא רוצה לנקוט צד, במיוחד בהתחשב בזה ששניכם הפקתם מרגליות פה.
    למען הגילוי הנאות אומר שגדי הוא חבר שלי, ואוסיף שאני חושב שלפעמים הוא גס רוח שלא לצורך (וגדי – אולי כדאי שתאמר גם מילה טובה לאיתן, שלפחות יש לו אומץ לומר את מה שהוא חושב גם כשזה לא פופולרי וכולם מכפכפים אותו).
    אבל איתן – לומר לגדי ש"חלק מעבודתך ממומן על ידי מושאי כתיבתך" זה על גבול לשון הרע. בין אם התכוונת לזה או לא – הצופה מן הצד עלול להבין שגדי הוא עיתונאי מושחת. מכיוון שזה לא נכון, ומכיוון שאתה מדבר על הפרנסה שלו, אני חושב שכדאי שתחזור בך לפחות מזה.

  • סיגי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 18:17

    ברוח השמירה המיוזעת על הפאסון, אפתח בברכת שלום איתן.

    עכשיו, משהפגנתי את הבוקיות הדרושה כדי לקיים איתך דיאלוג ברצוני לציין מספר אלמנטים השאובים מ- תחזיק חזק -המציאות.

    אחות. אחיות. אחותך. זהו, יצא מהסיסטם.

    ערס פואטי, מחלוצי הכותבים ברשימות, הוא אחד הכותבים הלא מניפולטיביים שאפשר למצוא, ולא רק ברמת-אביב ג' הוירטואלית, הלוא היא 'רשימות'. לרוב, בבואו לנסח רעיון, הוא מסתפק ב'די לחכימא' וסומך על קהל הקוראים שיבינו את הרהורי ליבו; זה שמסתובבים פה בשכונה כל מיני סטודנטים למדעי המיוחדג'ות, ומחפשים כל הזדמנות על מנת להכניס לו ולאחרים מתחת לחגורה במסווה של כתיבת הפוך-על-הפוך-בפיתה – עדיין לא הופך את הכתיבה שלו למניפולטיבית. יש הטוענים, אהם, שלזרוק מילים לועזיות באוויר ("מניפלטור", לדוגמא) מבלי לנמק זה טיפ'לה מניפולטיבי. נו, שיטענו.
    לגבי עילגות, צריך יותר משמץ של עזות מצח כדי לטעון את זה כנגדו – הגם שמדובר בטוען בעל נפש דוסטויבסקית כמוך.

    כשכותב, לא חשוב מאיזו עדה, מגולל קטע שלם ועצוב, ואחר
    כך מציין במינימליזם "נורא מצחיק.", לא צריך להיות איינשטיין כדי להבחין בסרקזם. ההערה שלוותה את הקטע של גדי, לגבי המנוף השיווקי של המקרה, גם היא נראית, לי לפחות, כסוג של הערת "לאן הגענו", וגם בה היה שמץ של ציניות.
    אני די משוכנעת, אגב, שאם גדי היה רוצה לתת לילד 'דוגמאות ביצועיות', כלשונך, הוא היה שולח לו מייל או לפחות מחפש אותו באודיגו. אתה מציג את מצב הדברים כאילו מעבר לנזק שנגרם לילד סר שמשון גם מנסה להדיח אותו לדרך רעה. יאללה יאללה.

    לפי התנועות שאתה עושה, גדי ישתדל בפעם הבאה פשוט להגיד לך שלום. שלא תשתולל ככה עוד פעם.

  • סיגי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 19:19

    אינטרנט, ממי. זה המדיום, וחלק ממנו זה לא לדעת תמיד מי כותב לך מה. אבל בגלל שביקשת, אסיר את לוט האנונימיות: סיגי כספישווילי, עקרת בית משועממת, סורגת כיפות וקוראת את 'רשימות'. בסדר? לא, כי זה היה נורא חשוב לדעת בדיוק מי אני.

    לא, אני לא גדי שמשון, אבל זו בהחלט דמגוגיה של הטעית ציבור קוראים שעובדת בדרך כלל. מה שיזכרו זה לא את השטויות שזה או אחר כתבו (אני, גדי או אתה לצורך העניין), אלא זה שבאת לפה עם מבט של שרלוק הולמס-דה-לה-שמעטה, שבהרף עין פותר תעלומות מסתוריות, ושוב הכפשת לשווא את שמו של גדי, מה שנהיה ממש ספורט לאומי מצידך.

    אבל תודה על המחמאה

  • שוקי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 19:31

    איתן, חברות גדולות מטיסות כתבים לאירועים בחו"ל. לא רק את גדי שמשון, אלא את רוב העיתונאים בארץ ובעולם. למיטב ידיעתי, העיתון היחיד ששולח כתבים על חשבונו כדי לסקר ארועים הוא "הארץ", וגם אצלם אני לא בטוח שזה בכל המקרים.
    אם אתה טוען שזה לא מצב אידיאלי – אז אני מסכים איתך. גם נכתב על העניין לא מעט, ב"עין השלישית" ובמקומות אחרים.
    למען הגילוי הנאות אספר לך, ולשאר האנשים כאן: במשך השנים הציעו לי ליסוע לסקר ארועים בחו"ל כ-40 פעם, ובשלושה מקרים הסכמתי, נסעתי וכתבתי. אני יכול לומר לך שניסיתי ואני חושב שגם הצלחתי, להישאר אובייקטיבי. אני יכול לומר לך שהתייחסתי לימים שבהם שהיתי בחו"ל כימי עבודה לכל דבר, ושמבחינתי אלו נסיעות מיותרות ומעייפות מבחינה אישית, אבל לפעמים נחוצות מבחינה מקצועית.
    אתה יכול לפקפק במה שאני אומר, אבל אתה מוזמן לחפש מישהו שחושב שבאחת מהכתבות האלה – או כתבה אחרת לצורך העניין – הייתי משוחד, הטעיתי מישהו, הצגתי מידע שגוי, או כל דבר דומה.
    אמור אתה – מה הפתרון שאתה מציע? כיצד, למשל, מערכת שאינה יכולה לממן נסיעה של כתב לארוע בחו"ל, יכולה להתמודד עם מערכת מתחרה שאין לה בעיה לשלוח את הכתב על חשבון החברה שמארגנת את הארוע? גדולים וטובים מאתנו שברו על זה את הראש, תאמין לי.
    בכל אופן, מה שכתבת על גדי הוא "חלק מעבודתך ממומן על ידי מושאי כתיבתך". ראשית, זה משהו שאפשר להבין אחרת לגמרי ממה ש(אולי) התכוונת. שנית, לא חשבון הבנק של גדי הוא המרוויח כשהוא נשלח לסקר ארוע בחו"ל, אלא חשבון הבנק של המעסיק שלו.
    אם אתה רוצה לעסוק בהשחתת העיתונות, לך וקרא את עבודת המאסטר של עינת קובנסיאנו, לפיה יותר מ-70 אחוזים מהטקסט שאתה קורא בעיתונים מקורו בהודעות לעיתונות שכתבו יחצ"נים. בזה, לפחות, ממש אי אפשר לחשוד בגדי – שכותב את הטקסטים שלו בעצמו, בכשרון רב.

  • שוקי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 19:35

    העין היא שביעית.
    האוזן היא שלישית…

  • Rogatka   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 20:34

    כולכם.
    אני יוצא לרוץ

  • שוקי   ביום 9 בספטמבר 2003 בשעה 0:01

    * אמרת: "העיתונות כיום רואה את עצמה יותר כמוצר אשר נועד להיות רווחי מאשר מקצוע עם שליחות 'מחנכת'". חוץ מהעיתונים המפלגתיים, אתה יכול לחשוב על עיתון שנועד לחנך ולא לעשות כסף?
    * אתה מדבר על "מתנות קטנות" – אתה מוזמן לבוא אלי הביתה ולחפש אותן. וזה לא שלא הציעו ולא מציעים. מתנות קטנות וגם מתנות גדולות. וזה לא כי אני צדיק כזה גדול, ואני בטוח שלפחות אצל אף אחד מהעיתונאים שכותבים ברשימות (ורבים אחרים) לא תגלה משהו אחר.
    * נתת כדוגמא לעיתונאי אמיתי את יואב קרני והוא אכן כזה, אבל בדוק כמה מהידיעות בעיתון שבו הוא כותב מבוססות על הודעות לעיתונות ותבין כמה הדוגמא שלך תקפה.
    *מה על המו"לים של העיתונים לעשות זו שאלה אחת. מה לדעתך על העיתונאים עצמם לעשות? איפה לדעתך צריך לעבור הגבול – האם עליי למשל לסרב להסעה לאירוע שמתקיים בדרום הארץ, ולבקש מהעיתון לממן את הנסיעה, או שזה בסדר? האם לסרב לחנייה מוסדרת במסיבת עיתונאים ולדרוש מהמעסיק שלי לשלם? ומה עליי לעשות כשיסרב – לעזוב את המקצוע? תנוח דעתך – עם סוף המיתון קרוב לוודאי שאני, והרבה אחרים, נעשה את זה. להיות עיתונאי, בסופו של דבר, זה חרא של עבודה. עובדים קשה, לכולם יש טענות אליך, אם אתה עושה טעות קטנטנה אז תובעים אותך. כל יום מאיימים עליך, מנסים לשחד אותך, או סתם מתחנפים אליך כך שאתה לא יודע מי חבר שלך ומי מנצל אותך. פעם זה היה אולי מאתגר, מרתק. היום זה סתם להילחם בכל העולם.

  • גדי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 9:30

    באמת. ראיתי אותה בהקרנה. אבל אתה לא יודע לקרוא.

  • גדי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 9:30

    לא "אותה"

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 9:58

    לא צריך להגזים. היא נראית במצב לא רגיל (גם אם הסיבה היא עייפות בשילוב אלרגיה).

    ובקשר להורמונים, אכן זה הגיל, וזה הסם הטבעי לשלב ההתפתחותי הזה.

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 10:00

    אולי פספסתי איזה שיעור. תאיר את עיניי.
    מכל מלמדי השכלתי.

    דווקא ראית אותי קודם, בהחלט, גם בקריוקי.
    פשוט בחרת להתעלם, עד לרשימה הבאה שלך, בנוגע לחשבון המשקאות שלך (שטוב שלא הגיע אלי בסוף, כי לא באתי עם הרבה כסף).

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 10:47

    הנה כמה נקודות התחלה:
    קטלוג פרסומות, רק קטלוג, ללא הסרטים
    http://homepage.mac.com/takacam01bigd/ads

    כמה מהקלאסיקות, הסרטים זמינים לצפייה:
    http://shop.store.yahoo.com/redlightrunner/appleads.html

  • גדי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 11:18

    במיוחד כשהן מוארות. בבקשה:

    1. לא חשבתי שזה מצחיק. באותו קטע, הביטוי "נורא מצחיק." (כולל נקודה בקצהו) נאמר באירוניה. זה היה די ברור לחלק מהאנשים, אבל לא לכולם. טעות שלי.

    2. לא ידעתי שזה אתה בקריוקי – רק אחר כך (אחרי שהלכת) סיפרו לי שהיית, ואפילו הבאת מתנה לדרור.

    3. גם לא "חשבתי שהילד היה צריך להפוך לימונים ללימונדה". הבעתי צער על זה שהוא לא במצב ובגיל וביכולת להפוך את המצוקה למשהו עם ערך. וכתבתי את זה ב"רגישות האופיינית", שכנראה לא משתדרת בתדרים שאתה קולט. בניגוד לסעיף 1', למשל, כאן איני מוצא טעות אפשרית בניסוח. קריאה לא נכונה, כנראה.

    שלך,
    ברגישות אופיינית,
    גדי

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 11:57

    והוא לא נראה יותר טוב מהחושך שמקודם.

    1. כנראה שאני באמת לא כ"כ קולט אותך, אבל כך גם כנראה כמה אחרים (ע"ע רשימת "וואלה" שלך).
    אולי אתה צריך להיות יותר ברור.

    נדמה לי שאני מתחיל להבין מאיפה הבעיה: יש לך משפטים שמצליחים להכניס דבר והיפוכו באותו המשפט. למשל כמו "כמה חבל שילדים דחויים בני 15 לא יודעים לעשות לימונצ'לו מלימונים", ברור לך שאם הם היו יודעים לעשות זאת, הם לא היו דחויים מראש, לא?
    או כמו שהגבת בזמנו לגלוברמן: "הקטע הראשון היה מאוד, אהם, אמיץ. נגיד".

    זו שיטה שמאוד עוזרת להגיד אח"כ לאנשים שהם לא יודעים לקרוא, וגם מאפשרת לך לבחור את המשמעות הנוחה לך, בדיעבד.
    תנסה להיות מודע לשיטה הזאת, ולהפסיק להשתמש בה.

    2. ולי היה נדמה שמבטנו הצטלבו למספר שניות עת נכנסת אך אתה בחרת להתעלם (סה"כ אני לא ממש קטן). כנראה דמיינתי.
    It must have been love, but it's over now…
    נו, נעביר לך את זה.

    3. טוב, הגענו לעצם העניין: כתיבה לא נכונה, כנראה. אני לא רואה שום דרך אחרת לקרוא את מה שכתבת.

    מדובר בילד בן 15, שמן, דחוי, בתחתית העולם מבחינתו – שלמשך שתי דקות הוריד את כל ההגנות שלו והיה לרגע אביר ג'די. לרגע הוא היה על פסגת העולם.
    ואז הוא למד שיש מקומות יותר גרועים מהמקום בו הוא היה, ולא רק גרועים, אלא גם מפוזרים על פני כל העולם, לגיחוך.

    ואז, הנה אתה בא ומצר על כך שהילד לא הפך את כל העניין למנוף לשיפור חייו, כאילו שיש לו את הכלים לכך, במצב בו הוא התחיל את הסיפור הזה.

    לא רק זאת, אתה עוד נותן לילד דוגמאות ביצועיות, יצירות מופת כמו מוניקה לוינסקי (אגב, כיצד היא מתקדמת בחיים בימים אלה? כיצד היא יצאה לאור הגדול?) והאיש מטורקיה.

    שניהם אנשים מבוגרים, שניהם מראש העלו את עצמם לזירה הציבורית (היא בהתעסקות עם מושל עולם, תוך ידיעה שזה יכול לצאת החוצה, עקב מרכזיות האישיות, והטורקי שסתם פתח אתר אישי קטן).
    הילד הזה לא רצה שאיש ידע על הרגע האישי שלו, אפילו לא בבית הספר.

    תנסה לרגע להיות כן עם עצמך, ואולי תראה שלא הייתה כאן ממש אמפטיה מצידך, מקסימום פליאה על חוסר יכולת שיווקית מצד הילד.

  • גדי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 15:08

    אחותך בוחרת את המשמעות הנוחה לדבריה בדיעבד, איתן. כן, זו אותה אחות שכיניתי "זונה" ביום שבו טענת שאני לא באמת עובד (אפרופו, מה קורה עם עבודה?).

    יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתנחמד לטרחנות המשעממת שלך.

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 15:26

    ניסיתי להיות מנומס אתך עד היום, אבל כנראה שאין לך תקנה.
    אתה אחד הכותבים המניפולטיביים, בוטים ועילגים ביותר שיצא לי לקרוא בחיי.

    מעניין איך תמיד כאשר מגיעים לעיקר, אתה בורח לבוטות וקללות.

    אגב, לא טענתי שאתה לא עובד, אלא שחלק מעבודתך ממומן על ידי מושאי כתיבתך. תנסה לדייק, גם אם זה קשה לך.

    תודה על ההתעניינות, אבל עדיין אין עבודה.

    שיהיה לך יום טוב.

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 16:26

    שום דבר לא מתפורר, כי שום דבר לא נבנה. אף פעם לא היינו חברים, סה"כ שכנים בבנין וירטואלי עם דלתות פתוחות.

    לא קרה שום דבר, רק הובהרו עמדות ודעות, ומעתה אשתדל לנוע במקביל, ללא נקודות מפגש. אני ממש לא נהנה מזה.

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 18:58

    ל"לא שם": תודה על הרצון להשכין שלום בית.
    1. אני משער שהנערים שפרסמו את הצילומים בהחלט התכוונו ללעוג לילד. הם אולי לא התכוונו לסדרי הגודל שהתרחשו בפועל, אבל הכוונה ברורה.
    2. הרקע לדיונים בינינו מתחילים עוד קודם, בעיקר כאן: http://drorgloberman.com/?p=1584 . פשוט דברים התבהרו במשך הזמן והגיעו כעת לשיא מסוים.
    בסה"כ די הבלגתי עד היום על כל מיני אזכורים שגדי אזכר אותי ברשימות שלו ובתגובות שלו ברשימות שונות באתר.
    בכל מקרה, תודה על הרצון הטוב.

    לשוקי:
    1. בבקשה תיגש לפסקה הראשונה ב- http://arspoeti.wordpress.com/2003/07/13/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%92%D7%91%D7%99%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9C%D7%90%D7%A1-%D7%95%D7%92%D7%90%D7%A1/ . "קונגלומרט אימתני", אני משער שהכוונה אינה למו"ל ישראלי כלשהוא. או שגם זו ציניות ברורה של הכותב או יצירה דמיונית? כפי שיש הטוענים, שאני לא מבין אותו.
    אני בטוח שמוכרת לך צורת העבודה בה עיתונאי מכסה אירוע מסוים (לרוב כנס גדול או ביקור במתקני החברה בחו"ל), כאשר הוא מוזמן על ידי החברה אשר יוזמת את האירוע, וכל ההוצאות מכוסות על ידי אותה חברה.
    קשה לי להיזכר בעיתונאים שכתבו משהו רע על אירועים כאלה, או על החברות הללו באותה הכתבה (גם אם רשום בסוף הכתבה "X היה אורח של חברת Y"). אבל זו לא בעיה רק של גדי, זו בעיה של המקצוע.
    אני לא יכול להיות אחראי לגבי מה שיחשבו צופים מהצד. היה לי דו-שיח פומבי עם גדי, שהתחיל אצל גלוברמן (ראה לעיל), והמשיך כאן. אני כאן רק תיקנתי באחת מתגובותיי את מה שהוא כתב באחת מתגובותיו בטעות או בכוונה. אין לי מה להוסיף מעבר לכך.

    לסיגי (בהנחה ואת אישיות עצמאית, ואינך פסבדון של גדי, דבר שלא הייתי שולל על הסף לאור הסגנון המאוד דומה, האישיות והצורך לקלל):
    די קשה לי להקשיב לטיעונים שלך כאשר את מראש מנסה להעליב, זה לא ממש נחמד. מה גם שאת מסתתרת מאחורי אנונימיות.
    כתבתי מה שכתבתי, אלו דעותיי, מי שרוצה מוזמן לקרוא את כתביו באתר ולהחליט לעצמו אם אני צודק או לא.

    ממה שאני רואה, על פי פועלו באתר זה, הוא ברשימות בעיקר בגלל מעמדו המיתולוגי בהיסטוריה של האינטרנט הישראלי, ופחות בגלל שהוא פובליציסט צמרת.

  • איתן כספי   ביום 8 בספטמבר 2003 בשעה 20:24

    אני לא צריך מחקר בשביל לדעת שהרבה מהתוכן בעיתונים מקורו ביחצ"נים, כלומר בחברות בעלות עניין. מספיק להיות קורא עיתונים ביקורתי בשביל לדעת את זה.
    זה בדיוק העניין, זה התחיל מהודעות לעיתונות והמשיך בנסיעות לחו"ל. ויש גם, אל תשכח, את המתנות הקטנות. נכון לא דברים גדולים ולא יקרים, אבל ברור לך שזה נועד ליצור הרגשה חיובית אצל הכתב כלפי החברה.

    אני כתבתי שלא תמצא מישהו שכתב משהו *רע* או בעייתי על סיור חו"ל שכזה. זה גם לא נעים ברמה האישית, לאחר כל הטיפול המלכותי, וגם מקטין את הסיכוי לנסיעות עתידיות עם אותה החברה (למי שאוהב את הנסיעות או רוצה לעשות קניות בדיוטי פרי).

    מה פירוש מה לעשות? הנה אתה אומר ש"הארץ" מממן בעצמו את עיקר נסיעות כתביו.
    זו בדיוק השאלה המוסרית והאתית של העיתון. זו עוד אחת מהסיבות ש"הארץ" נחשב יותר איכותי. סיבה טכנית, אבל יש מאחוריה אידיאולוגיה של עיתונאות אמיתית.
    אין כזה דבר שהמערכת לא יכולה, זה שאלה של סעיפים תקציביים. השאלה היא מה העיתון רוצה להיות: האם רק פלטפורמה להעברת מסרים פרסומיים רשמיים או נסתרים או לעשות עיתונות מעבר לסוף השבוע. אפשר גם לקצץ עוד בתקציב על ידי הורדת מספר הכתבים, והימנעות מעריכת ההודעות לעיתונות ופשוט להעתיק אותן ישירות לעיתון.
    זה הרבה יותר זול מאשר להעסיק עיתונאי של ממש, כמו למשל יואב קרני, שלבטח משכורתו תעלה יותר, והוא גם יזדקק לחשבון הוצאות גדול יותר בכדי להפיק כתבות נרחבות ומרחבי העולם.
    אבל איך אמרו בסרט "החברים של אלכס" (מהזיכרון): הכתבה צריכה להיות באורך כזה שהקורא הממוצע יכול להבין ולסיים בזמן שלוקח לו חרבון ממוצע.

    הבעיה היא שלהערכתי רוב הקוראים בכלל לא מבינים כמה יחצ"נות הם קוראים.
    העיתונות (ולא חשוב הערוץ) רחוקה מאוד כיום מיעודה המקורי, והיא מועלת בתפקידה בכך שהיא מסווה מסרים פרסומיים בתוך ידיעות עיתונאיות, לכאורה לא מוטות.

    כנראה שאין לזה פתרון מסיבה אחרת לחלוטין: אין דרישה מספיק גדולה לתוכן מעמיק וחוקר, מעבר לעניין שאנשים לא מבחינים בהטעיות הנ"ל. אין ביקוש, אז אין היצע. תמיד יותר קל להציע את הסף הנמוך יותר, כי הוא נוגע ליותר אנשים, ולכן מכניס יותר כסף.
    העיתונות כיום רואה את עצמה יותר כמוצר אשר נועד להיות רווחי מאשר מקצוע עם שליחות "מחנכת", ולכן זה המצב.

  • איתן כספי   ביום 9 בספטמבר 2003 בשעה 13:25

    1. זה לב הבעיה. עיתון התחיל כשליחות ונגמר כ"שליחות קטלנית". מוכרים לאנשים את התדמית של "עיתונות אובייקטיבית" והם מקבלים למעשה בעיקר יחסי ציבור. אז איך "הארץ" מחזיק מעמד זמן כה רב (ולא שאין בו ידיעות שמקורן ביחצ"נות), כאשר הוא שולח את הכתבים על חשבונו? כנראה שבכל אופן אפשר לעשות משהו בנדון. כנראה שאפשר גם להתקיים בכבוד וגם לכבד את המקצוע.
    הבעיה היא שבמקום שהעיתון יאלף את היחצ"נים והפרסום, הוא שש להיות "מחונך" על ידם, ולו בגלל שזה כדאי לו כלכלית. הנקודה היא שאני חושב שברוב המקרים הכותרת "עיתון" כבר לא מתאימה יותר, אולי "לוח מודעות".

    2. למה לעשות הכל אישי? לא אמרתי עליך כלום, ואני לא חושב שגדי מושחת. אם יהיה לי משהו ישיר לגבי מישהו, תאמין לי שלא תהיה לי בעיה לרשום את זה. יש בעיה כללית בהתנהלות כיום של יחסי כתב- נשואי הכתבה.
    התכוונתי למתנות קטנות כמו עטים, כוסות, חולצות וכן הלאה, הכל עם הלוגו של החברה. העובדה הסופית (או מבחן התוצאה) היא שאין כמעט עיתונות (ולבטח מקצועית) שממש מדברת על הבעיות, על הדברים הכואבים. הרוב זה פוצי-מוצי ורוד כזה.
    מהצד של העיתונות המקצועית אני יודע את זה, כי אני עובד במקצוע ואני יודע כמה, סליחה על הביטוי, חרא יש. מכל הצדדים: אנשי מכירות שמשקרים, מוצרים שלא ראויים אפילו להתקנה, תמיכה טכנית לקויה וכן הלאה. העיתונות לא משקפת את המציאות בשטח, היא משקפת בעיקר הודעות לעיתונות, כנסים וימי עיון עם כיבוד טוב, ומדי פעם נסיעות לחו"ל. החברות מכניסות את העיתונאים לבועת כל-טוב, וממנה הם כותבים.
    אתה לבטח מכיר את הטורים של עורכי ה-PC Magazine, ובייחוד דבורק. האנשים חיים את השטח, את המוצרים, מלכלכים את הידיים ומקללים. מקללים חופשי לכל רוחב העיתון, ואנחנו מקללים איתם, כי אנחנו באותה סירה. אז למה כאן אי-אפשר?

    3. העיתונאים עצמם? כנראה שהמצב טוב להם והם לא רוצים לשנות. יש אגודת עיתונאים, לא? אי-אפשר להתאגד ולהחליט שהמקצוע הידרדר וצריך להחזיר אותו למסלול? ברגע שיהיה רצון והחלטה, זו כבר לא בעיה למצוא את הצעדים המתאימים.

    גבול מתאים צריך להיות (ולא צריך להיות פוצים על קוצו של יוד), והגבול צריך להיקבע במו"מ בין המו"ל לעיתונאים, מו"מ לאור רצון הדדי לעשות עיתונאות ולא יחס"צ.

    זו גם שאלה של כבוד עצמי למקצוע ולעצמך (לא אתה אישית, כל עיתונאי). העיתונאי צריך לחשוב: במה אני עיתונאי אם אני משכתב ידיעות לעיתון או פרוספקטים של יצרנים שונים? איפה התרומה שלי? איפה הייחוד שלי? מה הערך המוסף כאן?

    4. אין עבודות קלות. אין דבר כזה. עיתונאי היא עבודה של שליח ציבור, וגם צריך לעמוד בלחצים.
    אז מה אם יש טענות? טענות של מי? של נשואי הכתבה?- אם לא דייקת, אז תתנצל ותתקן. אם לא כתבת בדיוק את מה שהם רצו, אז שילכו ל… אתה לא עובד אצלם.
    תביעות? להיזהר בניסוח, להעביר לאישור של יועץ משפטי וזהו. תביעה יכולה להיות גם לרעת החברה התובעת, יכולים להיות גם לה יחסי-ציבור שליליים, וגם רבים לא ששים להסתכסך עם עיתונים ועיתונאיים, אולי התחקיר הבא יהיה בכיוון שלהם? אין כאן צד שהוא ממש חסר אונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *