web analytics

זעקי עיתונות אהובה

חשבתי לא מעט אם לכתוב את הרשימה הזו, ואפילו שהחלטתי כי ראוי לכתוב אותה (כי קשה לי לעבור על הנושא לסדר היום) – אני עושה זאת בלא חמדה.
אני פשוט לא אוהב ויכוחים ומריבות, אבל מצד שני שתיקה גם גובה ממך מחיר.

בפעם האחרונה שהתווכחתי עם גל מור הנושא היה מתן קרדיט לבלוגר שפרסם נושא זהה לזה שפורסם מאוחר יותר על ידי "ידיעות אחרונות" (אני התחלתי, גל הגיב, ואני הגבתי).

תשאלו מדוע שוב אני נדרש להתייחס לטור של גל?- הפעם מדובר בטור שכותרתו "מותה של עיתונות האינסטנט" (וגם הלמו הגיב לטור הזה, ב"נענע". אחח… המובטלים האלה, ימ"ש)

נדמה לי שגל מינה עצמו לשומר הסף של העיתונות המסורתית מפני הברברים השוטפים מכיוון האינטרנט.
הטור עצמו נראה לי עומד בניגוד מסוים לכותרת שלו, מאחר והטור לא רק שאינו מביא הוכחות לכותרת אלא דווקא מביא הוכחות להתחזקות ה"אינסטנט". הטור נראה לי יותר כמו קריאה שקטה, מעט מעורפלת, לחזור לסטנדרטים עיתונאיים ש"לפי הספר" כי "בפועל, העיתונות הרעה מצליחה יותר ויותר לכפות את סדר היום שלה על הזרם המרכזי".

לטעמי הכתבה הזו ראוי היה לה להינשא כנאום חוצב להבות בפני קולגות ומנהלים, ולא להופיע כטור בעל כותרת המתריסה ומכריזה על מות יצור שרק נולד, ורק ילך ויגדל (והכוונה היא לכלל העיתונאות המקוונת-עצמאית, לא רק ה"אינסטנט").

מעבר ליתרונות הברורים של האינטרנט בהעברת מידע כזרז לצמיחתה של עיתונות מקוונת ועצמאית, אולי ראוי שהעיתונות המסורתית תעשה בדק בית ותשאל עצמה מספר שאלות לפני שהיא רודפת את הילד החדש בשכונה (תגובה צפויה ונורמלית, אם כי לא מקדמת דבר):

• האם עיתונות "קופצת בראש", ואפילו צהובה – היא המצאה של הרשת? האם כל עיתוני הנייר עד היום עמדו בסטנדרטים הרצויים, וכעת, "פתאום", הופיעו "אקדוחני מקלדת"?

• ראוי לזכור שהיו אלו YNET ש"הנחיתו בהצלחה" את המעבורת "קולומביה", כדוגמא לכך שקיים הבדל של מספר דקות בודדות בין עיתונות מכובדת לעיתונות אינסטנט. לא זכורה לי תגובה רשמית של האתר לפרשה זו, אשמח אם מי מהמגיבים יוכל להצביע על תגובה כזו.
הלמו ביצע תחקיר משלו בנוגע לפרשה זו, ועל פי התחקיר שלו מדובר בטעות תמימה וזניחה. אני יותר ספקן.

• האם לא ראוי שהעיתונאים יאבקו על כך שיחוקק חוק שימנע מקרים בהם בעלים (או כל בעל תפקיד משמעותי אחר) של עיתון (או כל אמצעי תקשורת אחר) הוא אדם שהורשע בדין בעבירות שיש עימן קלון? (גילוי נאות: אני מצוי בקשר ראשוני עם גורם ב"ידיעות אחרונות". אני לא יכול לפרט כרגע, ולא בטוח שיצא מזה משהו, בטח לאור הרשימות שלי בעניינם)

• האם לא כדאי שבכל עיתון ממוסד יהיה אומבודסמן? (נציב תלונות הציבור, לרוב עיתונאי ותיק, מוכר ומקובל על הציבור, המטפל בהשגות הציבור על התנהלות העיתון ואף מציג קווים מנחים לפעולת העיתון). יש אפילו ארגון בינלאומי של אומבודסמנים (אני מקווה שזו מילת הריבוי הנכונה…) מתחום העיתונות, ול"מעריב" יש נציגות.
ה"ניו יורק טיימס" מינה לראשונה בתולדותיו אומבודסמן בעקבות פרשת ג'ייסון בלייר. אולי כדאי למנות אומבודסמן מבלי להגיע לפרשיות מסוג זה?

• אולי אחוז הידיעות שמקורן ביחצ"נים ודוברים מוריד מאמינות העיתון? בונה לו תדמית עצלנית (כי הבעלים רוצים לחסוך במשאבי עבודה עיתונאית ובכלל להפחית בכמות העובדים)? כזו שממעטת לצאת מחוץ למערכת ולהביא סקופים?
ב"מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, כדוגמה שאינני יודע אם היא עקבית, מציינים כי ידיעה מסוימת הגיעה ממשרד יחסי-ציבור.

• אולי לקוראים קשה יותר להבחין היכן נגמר העיתון ומתחילה הפרסומת (בייחוד בגרסאות האינטרנט של העיתונים הממוסדים)?

• אולי הקוראים רוצים לגוון את מקורות המידע שלהם? וכעת יש להם אפשרות לבצע הצלבת נתונים רחבה יותר?

• אולי מגוון מקורות המידע מקטין את הסיכוי לחסימת ידיעה בשל היכרות / לחץ על עיתונאים / עורכים?

• מדוע מרשה לעצמו עיתון (הן נייר והן מקוון) לפרסם ידיעות באופן אנונימי – כאלו שלעתים אינן חתומות כלל ולעתים חתומות בשמות כלליים כמו <שם העיתון>, <כתבי שם העיתון> (ללא פירוט שמות בהמשך הכתבה) או <מערכת שם העיתון>? האם יפה האנונימיות לעיתונות?

• האם עיתונות רצינית מעלה חוויות של גולש אלמוני מפורום מקוון לדרגה של טור דעה? רק בכדי ליצור עניין, ריגוש והרבה תגובות?

• מדוע אנשי תקשורת הם הכי פחות מוערכים בעיניי הציבור? (ואף אחד לא חתום אישית על הידיעה הזו)

• אם גל מעוניין ביתר רצינות במקצוע העיתונות, אז מדוע הוא, כעורך מדור המחשבים והאינטרנט, שותף למדור "קטעי קישור", המאפשר לכל אחד להיות עיתונאי לרגע, גם באופן אנונימי? האם זו סוכנות ידיעות/דעות פרטית תמורת קרדיט?
(ואגב, ממש לא מובן לי מדוע מדור זה צמוד למילה "בלוג", שלפי מיטב הבנתי אמור להוות ריכוז תכנים עקבי של אדם יחיד, בעל דעות וסגנון כתיבה ייחודיים, ולבטח ללא הגבלה מומלצת של 300 מילה).

• אם נתייחס למדור "אימייל אדום" של YNET: למה לאדם שעולה על ידיעה חשובה להעביר אותה דווקא לעיתון שאינו מעניק לו דבר: לא כסף, לא שווה כסף, לא זכויות יוצרים בסיסיות ואפילו לא קרדיט? בדיוק בואקום הזה יש מקום לפעילות של עיתונות אלטרנטיבית שתיבנה בדיוק על מקרים כאלו. שוב "מחלקה ראשונה", שהולכת צעד אחד קדימה ולפחות מעניקה למוסר הידיעה את פרסום שמו. אני מנחש ניחוש, לא פרוע, שלא רחוק היום בו כסף יחליף ידיים.

וזו רשימה ראשונית שלי, כלקוח של העיתונות, מבחוץ. אני משער שמי שחי את המקצוע מבפנים יוכל למצוא עוד כמה נקודות.
אולי איש לא היה טורח לעסוק בעיתונאות רשת עצמאית אם מעמד העיתונות והעיתונאים היה כה חזק ומכובד – עד שלא היה טעם להציע אלטרנטיבה ולעסוק בתחום.

כדאי גם להסתכל על הצד החיובי של העניין: אולי יקומו גם עיתונאי רשת עצמאיים, שיכתבו שלא במסגרת עיתון רשמי, ואולי אף רק במסגרת זמנם הפנוי – אך יעשו עבודה טובה, יסודית ונכונה. הם לא יהיו לחוצים להוציא מהר כתבות, לא ילחצו להספיק כמות מילים מסוימת,  ולא יאלצו לצאת בכותרות מתלהמות או להתרכז בנושאים מושכי קהל רחב בכדי לרצות את צרכי הרייטינג של המפרסמים.
השאלה היא האם העיתונות הממוסדת תהיה נדיבה מספיק בכדי להצביע עליהם עבור קוראיה או שהיא תתייחס אליהם כמתחרה (למרות שלא תודה בכך) ובעיקר תתעלם מהם (אלא אם הם ייכשלו, כמובן)? אני מהמר על האפשרות השנייה.

הרשת היא המהפכה הצרפתית של דברים רבים, והעיתונות אינה יוצאת דופן.
נגמר עידן מרכזי הידע והבלעדיות, העם שותף לעשייה וקולו יישמע, גם אם אלו דברי הבל וסרק – הקוראים ישפטו וייבחרו את התכנים המתאימים להם, ולא פחות חשוב: הראויים להם.
(וכן, המשפט האחרון דו-משמעי)

ראוי שהעיתונות הממוסדת תנצל מהפכה זו בכדי לבדוק את עצמה ולבנות את עצמה מחדש – במקום להתנגד למהפכה ולהתנשא מעליה (ללא סיבות רבות מדי, כפי שהודגם לעיל), ולו בכדי להימנע מהלקח שלואי ה-16 למד: יש מהפכות שכדאי להצטרף אליהן במקום להתנגד להן.


גרועחלשבסדרטובמצוין (1 הצבעות, ממוצע: 1.00 מתוך 5)
Loading...

Share via email
Share on Tumblr Share
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • dh   ביום 4 במרץ 2004 בשעה 20:40

    לדעתי הרשת היא מקור למידע חדשותי העולה עשרות מונים על העיתונות הכתובה שבעצמה עולה על הטלוויזיה. זאת ע"פ הקריטריון של שלמות התמונה על העולם שיכול אדם סביר לקבל בגלישה לעומת אותו משך זמן של קריאה בעיתונים או צפייה בחדשות בטלוויזיה.

    אם האדם לא סתם סביר, אלא התברך בתבונה וחוש ביקורת, הפער עוד גדל.

  • עינת מירון   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 19:33

    איתן, איתן, איתן.. אפשר רגע להשחיל מילה?
    ממאמר שמעלה לא מעט נקודות ראויות לציון הבאות לבקר את התנהלות התקשורת, עברת לסוג של מתקפה חזיתית על תחום יחסי הציבור שהוא תחום, כמו כל התחומים, עומד בפני עצמו.

    ראשית – גילוי נאות – אחרי שאת "ההשכלה" התקשורתית שלי קיבלתי במוסדות מכובדים (לתקופתם) כמו מעריב לנוער בגיל 17 וקול ישראל בגיל 19, חציתי את הקוים, רחמנא ליצלן, ואני היום מתהדרת בתואר יחצנית. אפשר גם אשת תקשורת אם תרצה.

    ועכשיו, תרשה לי לחזור למאמר העמדה המקורי שלך ורק אח"כ לתגובות שיצאו ממנו.

    כן. התקשורת היא לא מה שהיתה.

    כן, האצבע קלה על ההדק בשחרור הודעות (אגב, אני זוכרת בימי ראשית עיתונות האינטרנט הרשמית, כשהייתי "סוג של עורכת" – ובכוונה סוג של עורכת, כי המרחק בין עריכה עיתונאית אמיתית שלמדתי ועל ברכיה התחנכתי ובין העריכה שביצעתי באותו אתר, היה עניין של שמים וארץ – הכנו שתי ידיעות. האחת לפיה קצב נבחר לנשיאות והשניה לפיה פרס. רוצה לנחש איך ומתי ידענו על התוצאות האמיתיות? אחד האזין לקול ישראל האחר לגל"צ. הידיעה היתה באוויר ב-11:02. הישג עיתונאי של ממש 🙂 ).

    כן, יש בעיה של מקצועיות אמיתית כתוצאה מהתרחבות האתרים שמספקים חדשות או תוכן.

    כיחצנית, אני נתקלת כל יום בעיתונאי חדש. אחד שהחלב עדין על שפתיו, ממש כמוני לפני 12 שנים, אבל ללא היד המנחה והכבדה שהיתה לי.

    האם כשאתה קורא עיתון, כל עיתון או כל אתר, אתה מבחין באיכות הכתיבה? במידת הרצינות?

    במאמר מוסגר.. ראיתי היום טור אישי בתוכנית תיק תקשורת. טלי רוזין. מודה, לא מכירה אותה (אבל זה חלק מהעניין שבו גם עסק הטור שלך, לא? מבלי לפגוע ברלוונטיות של רוזין, כולם עיתונאים היום). הטור היה מרתק. עסק בשאלה שכבר דיי זנחנו אותה. מדוע לעיתונאי כל כך חשוב להוכיח לקורא שהוא יודע דברים שפשוט אסור לו לגלות? היא נתנה דוגמה מאלפת מסיפור שהתפרסם בשבוע שעבר על נטישת מטוס הסקיי הוק מעל הר חברון. פסקה שלמה בידיעה עסקה בקשר שבין הטייס ובין בכיר אחר (כל כך הרבה קידודים היו שם, שאני כבר לא זוכרת). למה זה טוב? מה בדיוק זה מאפיין? איך זה מקדם אותנו, הקוראים, לאן שהוא לעומת ידיעות יחצניות?

    צדק גלעד בהבחנה שלו. יחסי ציבור הם ערוץ להעברת מידע.
    חד וחלק.
    לא יותר ולא פחות.

    נכון, יש לא מעט יחצנים שלא עושים את עבודתם נאמנה.
    אבל מהי בעצם עבודתם?

    להעביר אינפורמציה של גוף/אדם בעל אינטרס.

    מי אתה שתקבע איזהו אינטרס מקובל ואיזהו לא? בשביל זה יש עיתונאי משכיל, נאור וחרוץ, ובשביל זה יש עורך משכיל, מנוסה וחכם. לא?

    כמו אביבה, אשאל גם אני, האם אין מקום לפרסום כרוניקה עם מועד הופעתו של ארקדי דוכין? לדעתי יש. זו הרי ידיעה יחצנית ממש כמו פרסום עסקה שביצעה חברה מסוימת או ליין חדש של בגדי ים שיוצא הקיץ.

    הבעיה, אם אתה שואל אותי, וכאן אני כבר מגיעה לנקודה, היא באיכות האנשים שקוראים לעצמם אנשי תקשורת.

    אני זוכרת איך במעריב לנוער חטפו כ"נים עונשים על ימין ועל שמאל כשעשו מעשים לכאורה לא אתיים. ראיתי כ"נים מועפים בבושת פנים מהמערכת כי בכתבה שכתבו היה "קצת יותר מדיי ארכיון". יודע מה, אז, וסליחה אם אני נשמעת כמו בת 200, היו יותר ערכים.

    יש היום עיתונאים מבריקים (לצערי כמה מהם כבר לא כותבים בחודשים האחרונים) ובצידם יש הרבה שרלטנים.
    ממש כמו שליחסי הציבור יש יחצנים שמוציאים שם רע.

    יש היום עיתונאים שלא מתביישים לבקש שאעביר אליהם כתבה מוכנה, ויש כאלה שלא מתביישים לבקש שאראיין בשבילם את המנכ"ל כי הם לא יודעים מה לשאול, ויש כאלה שמתנים פרסום בקבלת טובות הנאה שונות, ויש כאלה שמושכים באף, ויש כאלה שבכלל כותבים את הכתבה שהחליטו לכתוב מבלי בכלל להתייחס לדברים שנאמרו בפגישה אליה סופסוף טרחו להגיע.

    ביצה ותרנגולת כבר אמרתי?
    לך תדע איפה התחיל נושא "שימון" העיתונאים שהיום, בלעדיו, חלק גדול מהם לא יטרח אפילו להקשיב ליחצ"ן.
    האם בעיתונאי שפשוט התעצל בוקר אחד והיחצ"ן היה להוט מספיק כדי לעשות הכל בשביל האייטם שלו או ביחצ"ן שהיה להוט מספיק בשביל האייטם שלו ולעיתונאי זה הסתדר?

    לך תדע איפה התחיל נושא ה"תעביר לי מוכן"? האם בעיתונאי שלאט לאט מצא חלק מהידיעות שוות שכתוב קל בלבד כי הוגשו באופן מקצועי או כי פשוט היה עליו עומס כל כך גדול ש"יאללה, נשכתב קצת, מקסימום.."

    יחסי ציבור הם ערוץ מידע. שוב, כמו בכל דבר, גם כאן יש אינטרס ברור. עשיתי תרגיל עם אחת הסטאז'ריות אצלנו במשרד.. עברנו על העיתון, למעט 3-4 ידיעות בעיתון, לכל ידיעה, בכל חלק של העיתון, היה אינטרס. במדיני, בפוליטי, בכלכלי, בבידור.

    אז על זה בעצם אתה קובל?
    כי אם כן, אין לנו ויכוח, אבל זה המצב כיום, אצלנו ובכל העולם.

    אם אתה קובל על חוסר המקצועיות… אז איך זה, ותרשה לי סתם להעלות שאלה, אין בה כוונה לתקוף או להעליב, איך זה שאתה, בלי ניסיון תקשורתי, בלי עורך מנוסה שמכוון, כותב כאן ואף נמצא בדיונים עם ידיעות אחרונות?
    רק בגלל שאתה כותב בסדר? בלי שגיאות ומבין משהו בתחביר?
    האם על התקשורת לקבל אותך (וזה סתם בשביל הדיון) רק בגלל שהכללים השתנו היום ולטענתך, לציבור יש את היכולת לבחור את התכנים הראוים בעיניו?

    האם צריך לוותר לגמרי על הכללים?

    לפתוח את העיתונות, מקצוע שאמור, אמור, לשמור עליך ועלי מפני התהנהלויות לא תקינות? להיות בעצם כלב השמירה בפני כל אחד שחושב שהוא יכול?

  • אורי   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 20:26

    איתן, הביקורת שלך גורפת מדי. העיתונות חוטפת – ולעתים גם ראוי שתחטוף – אבל מחיקת כל לגיטימיות של שיתוף פעולה בין יחצ"ן לעיתונאי היא מחיקה של חלק גדול ממקורות המידע.

    בעוונותי, הייתי עיתונאי, עורך וגם דובר (מה שאתה כורך, ככל הנראה, עם יחצ"נות). כמה מחברי הטובים ביותר עוסקים במקצועות הללו. מי שמצוי בעבודה העיתונאית (מכל ההיבטים שלה) קצת יותר מחמש דקות, מבין ששפע המחמאות שמי שמנסח הודעה עוטף בהן את הנושא המרכזי שלה הוא בדיוק מה שתיארתי עתה: עטיפה ותו לא. על העיתונאי מוטל לבור את המוץ מהתבן (או מהסופרלטיבים העצמיים) ולרדת לשורש העניין בידיעה.

    יש לכך פתרון פשוט, שאותו נוקט כמעט כל אחד: להרים טלפון לשולח ההודעה ולברר אצלו את העובדות, את נכונות הסופרלטיבים (למשל, פיתוח ראשוני של מוצר ייחודי) ואת רמת החשיבות של כל אלה גם יחד (אתה יכול הרי לתאר לעצמך שהמחקר הייחודי של אנשי האיג-נובל אינו כלול ברמת החשיבות הזאת). יתר על כן, כל יחצ"ן סביר מבין שלא מספיק רק לשלוח בפקס או במייל הודעה המקלסת את נותן לחמו אלא גם לדאוג לכך שהעיתונאי יבין את חשיבות הסיפור.

    ולשאלתך מדוע על אדם להעביר ידיעה לעיתון ולא לפרסם אותה בעצמו: העיתון הוא ערוץ ידוע, המשמש כזירה להעברת ולצריכת מידע. זו בדיוק השאלה מדוע על אדם להפקיד את כספו בבנק כשהוא יכול להשקיע אותו בערוצי רווח פוטנציאליים בכוחות עצמו. נכון שהוא יכול, אבל רוב בני האדם מעדיפים לדעת מראש מה הם מקבלים (שיעור קבוע של ריבית, למשל) ומי אחראי לכך (בדוגמה של הבנק – הבנק; בעיתון – העיתונאי או העורך). אגב, כבר קרה פעם שהשב"כ הקים עיתון בישראל, משום שלא סבר שעיתון ממוסד אחר יכול לשרת את ענייניו כהלכה וביקש להילחם ביעילות בעיתון אחר. היה זה השבועון "רימון", שביקש להתחרות ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. עיתונות טובה, נגיד את זה בעדינות, לא הייתה שם.

  • עינת מירון   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 20:51

    מעבר לידיעות השוטפות שאתה קורא בעיתון, יש לא מעט חומרים שהתחילו אמנם אצל היחצן אבל באים לשרת מטרה אמיתית. לתת ערך מוסף של ממש.

    דוגמה טריה, מהשבועות האחרונים, תרשה לי גם לתת לעצמי את הקרדיט..

    אני עובדת עם חברת קו מערכות. בית תוכנה ישראלי.
    בית התוכנה הזה בא ואמר בשיחות שוטפות ביננו, יש לי 300 לקוחות, למרות המיתון העמוק אני ממשיך לגייס עובדים, אני מצליח ומוערך בקרב עמיתי ועם כל זאת, כשזה מגיע למכרז ממשלתי – הופה – תקרת זכוכית.

    חשבנו והפכנו ובדקנו ותשמע, לפני כמה חודשים פורסם שחברת סאפ הגרמנית זכתה במכרז של ממשלת ישראל להקמת מערכת ניהול ארגונית (ERP) כשעל המכרז (הפתוח אמנם) התחרו רק סאפ ואורקל.

    מדוע רק שתי חברות?
    כי אחד מתנאי הסף במכרז דרש מחזור מכירות מסויים.
    מחזור המכירות מעיד על עוצמתה של החברה. חברה ישראלית, מקומית, לא יכולה להתמודד עם עצמה של ענקיות כמו סאפ ואורקל והשורה התחתונה – חברה ישראלית, לא ניגשת למכרז.

    עלות הפרויקט למדינה הוא 300 מיליון ש"ח.

    אף אחד לא טוען שסאפ לא יכולה לבצע את הפרויקט, אבל ביננו, כאיש הייטק בעצמך, חברה ישראלית לא יכולה לעשות את העבודה? ביחוד חברה שגם ככה יש לה 300 לקוחות וניסיון של 20 שנה?

    אה, ועוד דבר חשוב.. אותה חברה ישראלית, או דומות לה (אין כאן עניין של לקדם את קו מערכות בלבד, אלא נושא), יכולות לעשות את אותו הפרויקט בהרבה פחות כסף. לפחות 10% ממנו אם לא פחות.

    בתקופה שבה מחשיכים רחובות ומקצצים בכל דבר שזז, אתה מסכים איתי שאפשר לעשות שימוש באיזה 200 מיליון ש"ח מיותרים?

    עם הנושא הבעיתי הזה, ניגשתי לכתבת ההייטק של הארץ, גלית ימיני. לא ביקשתי שום דבר בתמורה, לא לחצתי, סיפרתי לה את מה שסיפרתי כאן. גלית חשבה שזה מצדיק ברור.
    ברור. פעולה עיתונאית חשובה שעוד יש מי שעושים אותה.

    קיימנו פגישה עם מנכ"ל החברה, גלית המשיכה לברר את הנושא מול האוצר ומקבלי ההחלטות.
    בסוף יצאה עם כתבה שהעלתה נושא לדיון.

    עם הכתבה, הצלחנו להביא את ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת לביקור באותה חברה. יו"ר הועדה, ח"כ מלי פולישוק-בלוך, גם היא חשבה שמדובר בנושא ראוי, הפנתה מכתבים לשר האוצר ולשר התמ"ת ובקרוב מאוד תקיים דיון בכנסת בנושא.

    השבוע, בישר איציק כהן, ס.החשכ"ל, כי המכרז הקרוב יופנה לחברות מקומיות, מתוך הבנה שצריך לעודד את התעשיה המקומית.

    עידוד התעשיה המקומית יביא לצמיחה כי יגויסו עובדים נוספים, לאותם עובדים יהיה כסף לצרוך את אותם מוצרים לבנים שהמס עליהם הופחת והנה.. אנחנו צעד נכון קדימה ליציאה מהמיתון.

    עבודת יחסי ציבור.

    הלקוח שלי מרוצה כי הוא בכותרות והביא לשינוי בתפיסה של האוצר.
    גלית מרוצה כי סיפור שהיא עצמה חשפה יוצר רעש ומביא לשינוי.
    אני מרוצה. טוב נו, מהסיבות הברורות.

    בקיצור – כן, היה פה אינטרס, אבל השורה התחתונה שלו לא מצדיקה אותו?
    לדעתי מאוד!!

  • גלית   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 23:57

    עכשיו איתן יספר לך שיש לו תואר ראשון בתקשורת. נא לא לזלזל.

  • עינת מירון   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 7:11

    כל מי שעוסק דה-פקטו בתקשורת יגיד לך שהתואר הוא חארטא ברטא.
    הוא לא באמת מקדם אותך לאנשהו ובטח שלא מכין אותך לעבודה עצמה.
    ביננו, לי עצמי אין לא תואר ואפילו לא תעודת בגרות.

  • גלית   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 11:21

    למקרה שלא הבנת

  • עינת מירון   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 12:10

    רק חשבתי שבתגובה שלי, אני מחדדת את הנקודה שלך.. 😉

  • עינת מירון   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 20:18

    ב-NFC, אתר שאתה עושה רושם מעריך בגלל ההפרדה, אין באמת הפרדה.
    יש מדור של הודעות, ויחד עם זה, בחדשות אתה יכול למצוא הודעות יח"צ חתומות ע" עיתונאי האתר.

    לגבי השאר – תסלח לי, ממש לא ראוי לתגובה.

  • קולין   ביום 9 במרץ 2004 בשעה 19:24

    כמה אופייני לישראלים: מקטרים בלי סוף ותובעים לקבל השפעה במקום שבו זה ממש לא מגיע להם. שלומית, העיתונים הללו הם פרטיים. הם לא ממומנים מכספי משלם המסים אלא מכספי מפרסמים ומהשקעות פרטיות. על איזה אינטרסים את בדיוק מדברת?
    לשם השוואה: האם, בקנותך בגדים, למשל, את סבורה שהאינטרסים שלך צריכים להיות מיוצגים בחברה המייצרת אותם? כלומר, שב"קסטרו" או "לי קופר" יציעו לך מושב בחבר המנהלים רק מתוקף העובדה שאת מואילה בטובך לרכוש מוצר שלהם? לא נשמע הגיוני, נכון? אז מה פתאום שהעיתונים ייצגו את האינטרסים שלך? הם לא חייבים לך דבר. לא אוהבת אותם – אל תקני אותם. סה טו.

  • בועז כהן   ביום 21 במרץ 2004 בשעה 12:29

    המידע הוא מזמן לא בשליטת העיתונים הגדולים וגם לא אלה המקוונים. בזכות האינטרנט, על כל כותרת דבילית של וואלה! וכל הפגנת בורות (כפי שהראה גדי שמשון, במקרה של "לנצח" – שפילברג, והמטוס היורד על ראשי הדייגים…)
    מיד מקבלת בראש מבעל בלוג או טוקבקיסט דעתן.

    כמו שההיסטוריה היא כיום טקסט שניתן לפרשנויות בלתי אחידות, כך גם ההווה. העיתונות המודפסת שייכת ברובה המכריע לשתי משפחות, מוזס ונמרודי, והן בעלות אינטרסים רבים.

    אלא שגם הקוראים יותר משוכללים כיום ולא אוכלים בהכנעה כל ידיעה ומידע.

  • אביבה   ביום 4 במרץ 2004 בשעה 21:00

    מתאים דווקא למקרים שבהם מוסר הידיעה לא מעוניין בפרסום שמו. זו הדרך שבה עובדים שפוטרו מדווחים על סגירת החברה, ספקים שלא שילמו להם מדווחים על קשיי נזילות וכן הלאה. בכל מקרה, מידע שמגיע בדרך זו לא מפורסם כמות שהוא אלא נבדק קודם ומוגש לקבלת תגובה אם צריך.

  • גילעד   ביום 4 במרץ 2004 בשעה 22:09

    1. משום מה השתרשו בישראל ההגדרותה: בלוג=יומן אישי או בלוג=אתר של כותב אחד. טעות. ה-weblog, גם במשמעותו המילולית, הוא יומן, בדיוק כפי שלכבוד הקפטנים בסדרות "מסע בין כוכבים" יש יומן, כמו גם לספינה שלהם/ן (Ship's log). לוג הוא תיעוד, לא בהכרח יומן, ולכן הוא יכול להיכתב בידי אנשים רבים. בבלוגיאדה האמריקאית נפוץ השימוש בבלוגים מרובי הכותבים, במיוחד בענייני אקטואליה (חדשות וגם תחומים סקטוריאליים אחרים, כמו טכנולוגיה).

    2. העובדה שגל מור כותב גם באתר אינטרנט לא צריכה למנוע ממנו להעביר ביקורת על אתרי אינטרנט. לכן אני חושב שהוא גם יסכים עם דוגמת אילן רמון שהבאת, שלא ממש קשורה לידיעות אחרונות. להיפך, היא רק מדגישה כיצד הכותבים באתר אינם מפוקחים בידי עורך. בגרסא הכתובה לא היית מוצא טעות נוראה שכזו.

    3. אני חושב שגל מתלונן על הלך הרוח שהגיע בעקבות האינטרנט, ולא רק על הכותבים האינטרנטיים. היכולת למחוק טקסטים מקוונים או לשנות אותם בקלות גורמת, גם לדעתי, למעין קלות דעת שעלולה לפגום בכוונות הטובות ביותר. במו אוזניי שמעתי לא מעט מהקולגות שלי מפטירים "מקסימום, נתקן" על ידיעה שדרשו להעלות בשידור חי, ללא בדיקה מספקת. היתרון של עיתון הנייר (שנחשב כחיסרון בעיני האתרים) הוא המועד הקבוע שיש לו להוצאת המהדורה. לפעמים המועד הזה מונע ממנו להביא את כל התמונה (ואז "מזל שיש אינטרנט") ולפעמים הוא מונע ממנו לרוץ ולפרסם כשרק מידע חלקי בידיו.

    4. אין לי שום בעיה עם העובדה שהקוראים יחליטו בעצמם מי מקובל ואמין עליהם, ויצביע ברגליים ובעכבר. זאת, כפי שאין לי בעיה עם קיום תוכניתו של דודו טופז. כפי שאמרת, כל אחד ומי שראוי לו. גל מעלה בעיה ברמת המאקרו. ובכל זאת, אני מעדיף מראש כותבים שמגיעים ממקום מסויים. אין בכך העדפה של חברים שלי, אלא מתוך ניסיון (שכמו כל ניסיון מצטבר, יכול להשתנות במשך הזמן). אחרי הכל, לפעמים יש יתרון בגילדות. כל אחד יכול להיות נהג, אבל לא כל אחד יכול להיות נהג של רכב ציבורי.

  • איתן כספי   ביום 4 במרץ 2004 בשעה 23:31

    dh: העניין הוא שברשת יותר קשה לך לוודא מי ואילו אינטרסים עומדים מאחורי הפרסום. נכון שהצלבה יכולה לעזור, אבל לפעמים מתקיימת העתקה בלי בדיקה מאתר לאתר (מעין "וירוס / תולעת של מידע"…), כך שההצלבה לא תמיד מבטיחה נכונות של המידע.
    העיתונות הממוסדת מציעה לך (ואפילו אם זה ברמת התדמית החיצונית) גוף גדול, מסודר, מגובה בנהלים, עקבי – די דומה לכך שתעדיף לחסוך בבנק מאשר אצל חלפן ברחוב.

    אביבה: כל שכתבת נכון, השאלה היא אילו אופציות סוגרת או פותחת המערכת מראש. ברור שאם המערכת תהיה מוכנה להעניק קרדיט (או יותר) תמורת הידיעה, עדיין יוכל המפרסם לבקש להישאר אנונימי וחובת המערכת להיענות לבקשתו, כי זה חלק מהגנה על מקור.

    גלעד:
    1. כן, אני מכיר את מקור המילה. תודה. ככל שידוע לי, השימוש המקורי במילה היה לתוכן יחידני ועדיין זו המשמעות העיקרית לרוב האתרים המכנים עצמם כך. היומנים המשותפים היא הרחבה חדשה יחסית של המושג, ואני חושב שראוי להעניק להם שם אחר שיבחין אותם מהבלוג האישי (glog? (=Group log)…).

    2. אני לא חושב שיש בעיה עם כך שגל מעביר ביקורת על אתרי אינטרנט בגלל שהוא גם כותב באתר אינטרנט, אלא בגלל שהוא מעביר את הביקורת מתוך עמדה שלדעתו היא גבוהה יותר והוא מסביר כיצד הם מקלקלים את המקצוע בו הוא עוסק, בעוד שניתן לתקן הרבה בעיתונות הממוסדת לפני שפונים לבדוק מה קורה בחוץ.

    3. המאמר התייחס גם לעיתונות הכתובה וגם למקוונת, ובאמת שכנראה מקרה כזה לא היה יכול להתרחש בגרסת הנייר, בה כל התכנים "עולים" כמקשה אחת (ושם גם אין "מבזקים חדשותיים"). אני לא מכיר את נהלי העבודה באתר, כך שאין לי יכולת להביע עמדה לגבי הפיקוח על הכותבים באתר או לגבי נוהל העלאת התכנים.

    4. לגבי סעיף 3 שלך: מסכים.

    4. לגבי סעיף 4 שלך: מה זה ציבורי? כל מה שנגיש ברשת הוא ציבורי, לא? כמות ה"ציבורי" באתר היא כמות הגולשים אליו, וכרגע "YNET" יותר ציבורי מ"עניין מרכזי" מסיבות רבות, אבל אם קורא יחליט שהוא מעדיף את "עניין מרכזי" – אז זה מבחינתו יהיה האתר הציבורי *שלו*. "ציבורי" הפך עניין נזיל כי אין יותר מצב של מספר ערוצים סגורים המוגדרים כ"ציבורי". די, זה נגמר.

    אכן בעיה ברמת המקרו, כי מרגע שכל העולם התחבר לכל העולם, רואים הכל, ומה שתמיד רואים הוא המכנה המשותף הנמוך, כי הוא הנוח ביותר בכדי לגרום לשיתוף והבנה.
    כל מי שרצה תכנים טובים יותר (לדעתו) הוגבל לסל תכנים סגור יחסית בשל מיקום גיאוגרפי – ומצד אחד זה היה לו נוח כי "זה מה יש" והוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד, אך מצד שני הוא פספס דברים שהם אולי יותר טובים. הרשת מאפשרת כיום (למי שמוכן להתאמץ ולשנות הרגלים) לבחור ביתר קלות ונגישות סל תכנים, מפה תרבותית משלו.
    אני אחדד את זה: המרכז הפך מחיצוני לפנימי. המרכז הוא הגולש, האוסף אליו תכנים, הוא יוצר את המרכז שלו. לא כמו שפעם הוא היה צריך לגשת למספר מועט של תכנים חיצוניים. אולי הסבר לא כ"כ מוצלח, אני אנסה בעתיד להרחיב ולנסח טוב יותר את הרעיון הזה.

    די, אני עייף. לילה טוב.

  • גילעד   ביום 5 במרץ 2004 בשעה 0:03

    "ציבורי", לעניין זה, הוא בעל תפקיד שנושא באחריות. נהג רכב פרטי נושא באחריות לעצמו, אולי לשלושה-ארבעה שנוסעים עימו, ולמי שעלול להיפגע מנסיעתו (הולכי רגל, מכוניות אחרות וכו'). נהג רכב ציבורי, אוטובוס למשל, אחראי לכל אלה, ולעוד 100 נוסעים. סביר להניח שהוא ישקול פעמיים כל פעולה שהוא נוקט. אני משווה את נהג הרכב הפרטי לעיתונאי אינטרנט עצמאי, ואת נהג האוטובוס לעיתונאי בעיתון נייר/עיתונאי באתר אינטרנט ממוסד (כלומר שהעיתונאי אינו פועל לבד).

    בוא נבדיל: הטיעון של dh נכון – הרשת היא מקור מידע מצויין ומקיף – למי שיש זמן לאתר את כל המידע. גם העולם שאינו מקוון עתיר במידע – למי שיש זמן ושטיח קסמים שמוביל אותו ממקום למקום בגלובוס. אין הבדל בין מטרתו של אתר חדשות באינטרנט לעיתון חדשותי – שניהם מאפשרים לך להתעדכן, כל אחד לפי לוח הזמנים שלו, בהתרחשויות שהיית אולי נחשף אליהם בעצמך, לו היה לך זמן בלתי מוגבל.

    עיתונאי מרכז עבורך חדשות. הוא לא ממציא אותן (אלא אם הוא ג'ייסון בלייר). לכן אני גם לא מבין מה פשר העליהום על ציטוט ההודעות לעיתונות – נכון שיש עיתונאים שמרחיבים בנושא נשוא ההודעה, כיוון שהם מעוניינים להבהיר לקורא שאצלם, בניגוד למתחריהם, הוא יקבל ערך מוסף. אבל לצטט את מקור ההודעה לעיתונות (כלומר את שם איש יחסי הציבור והמשרד)? יחסי הציבור הם כלי תעבורה של מידע לעיתונאי. היחס אליהם צריך להיות כיחס למקורות אחרים של הכתב: תדרוכים בטחוניים, שלא לייחוס, למשל. העיתונאי מתודרך במידע שאמור לשמש אותו לעבודתו – לפי העניין המתדרך הוא אלוף בצה"ל או איש יחסי ציבור. בדיוק כשם שאותו אלוף מעביר את המידע המתאים לו לתדמיתו, כך גם איש יחסי הציבור. אם העיתונאי חושד שהמידע מסולף, הוא צריך לבדוק אותו. תסכים איתי שלא כל פריט מידע ראוי שייבדק (האם ממש מעניין אותך שסוכנות דוגמנות מסויימת מייצגת 30 דוגמניות או 31?).

    אם בכלל, הנוהג האינטרנטי לרוץ לעבר הפרסום (הרי מדובר, כולם אומרים, ב"זמן אינטרנט") הוביל לכך שכמות גדולה יותר של הודעות לעיתונות עולות כלשונן, ללא בדיקה, לאתר. במקרה הזה, שוב (לא בכל המקרים, אמנם) יש עדיפות ל"איטיות" שבה עובד העיתון הכתוב.

    לעניין "כתב X" או "מערכת X" שהזכרת – יש כמה הסברים: 1. הכתב הרלוונטי אינו זמין, ולכן כתב אחר מטפל בידיעה. לו היה שמו של הכתב האחר מופיע, ייתכן והקורא היה שואל את עצמו לאן נעלם הכתב הקבוע. כמו כן, שמו של הכתב הקבוע מופיע לא רק כאמצעי פרסום עצמי, אלא בכדי להבהיר לקורא הנתקל במידע שראוי להביאו לפרסום אל מי לפנות בעיתון.
    2. תרגום של ידיעה מסוכנות ידיעות – במקרה זה הזרמים נחלקים למתן קרדיט לסוכנות, או שימוש בקרדיט הגנרי לעיל.
    3. העתקה מכלי תקשורת אחר. אין מה להרחיב, כמובן. זו דוגמא לעצלנות וחפיפניקיות, שנמצאת בכל המדיומים (נייר ורשת)

  • גילעד   ביום 5 במרץ 2004 בשעה 9:24

    גם עייף.

  • איתן כספי   ביום 5 במרץ 2004 בשעה 13:55

    1. קודם כל, מבחינת זמנים, פשוט העיתונות הממוסדת הייתה קודם, ולכן יש לה סדרי עבודה ומוניטין, אותם היא מעבירה (בהצלחה כזו או אחרת) לאינטרנט, לכן יש לה יתרון על העיתונות המקוונת-עצמאית. בוא ניתן לזה זמן, כי אנחנו רק בהתחלה.
    אחד מהדברים שהתעלמו מהם גופים ותיקים מתחום ה-OFF LINE בקשר לרשת, הוא שהרשת היא לא רק הזדמנות להגיע לקהל רב יותר, אלא גם שעומדים מולם כעת יותר מתחרים.

    2. בגלל שהעיתונאי העצמי פחות ממוסד, ואין לו גב של ייעוץ משפטי או סתם אחריות אישית – הוא מעמיד עצמו בסיכונים גדולים יותר הנובעים מחוסר ריסון עצמי. זה הסיכון שלו. וכאמור, כל אחד יבחר את מקור התכנים המתאים לו.

    3. או, כאן יש לנו חילוקי דעות מהותיים.
    תגיד, אתה חושב שמאז שהתחילה העיתונות היו יחצ"נים ודוברים שיעטפו את העיתונאים ויאכילו אותם בכפית, כחיות מחמד, את המידע *שהם* רוצים שהעיתונאים יקבלו ויפרסמו? אתה חושב שאתה מקבל מהם רק את האמת? את כל האמת?

    אכן, מצד אחד הם עושים את עבודת העיתונאי קלה (ולמעשה הופכים אותו יותר לעורך תכנים הנדחפים אליו, מאשר עיתונאי) אך מצד שני הם עוטפים אותו בעטיפת מידע שהוא לא בדק ולא מכיר (ואני מדבר על דברים מהותיים יותר מדוגמנות). העיתונאות מפספסת כך את הדברים החשובים יותר, אלה לשמם היא קמה. העיתונאות הופכת למעשה ללוח הודעות לציבור, איפה הערך המוסף של העיתונאי? את הסקופ של YNET אודות הבסיס הפרוץ מישהו היה שולח להם דרך דובר צה"ל? שחיתות בארגון X תגיע בפקס עם לוגו הארגון?

    הדבר שאני הכי אוהב הוא המעגל שאני-עוד-צריך-למצוא-לו-שם: יושב איש יחסי-ציבור ומכין הודעה לעיתונות עבור לקוח שלו, מעביר לעיתונות, העיתונות מפרסמת (תוך העתקה מלאה או עריכה קלה), היחצ"ן משתמש בפרסום בעיתון לצורך פרסומי הלקוח – בהם הוא משתמש בתדמית העיתון בשיטת "הנה, העיתונות אמרה שאנחנו כאלה נחמדים". תרגיל יפה, הרבה מחיאות כפיים. העיתונות משמשת במקרה זה כמכבסת תדמית.

    4. מאיפה הבאת את ההסברים האלו לגבי השמות הכלליים במקום שמות כתבים?
    א. סצנה בתור לקופת חולים. X קורא עיתון ו-Y מציץ מעבר לכתפו וקורא לו את העיתון. Y: וואלה, ראית? "כתבי "שם העיתון""? איפה נעלם הכתב ישראל ישראלי? תמיד הוא כותב בריבוע התחתון משמאל בעמוד 5 של מדור הכלכלה? X: אולי הוא חולה או בחופשה.
    תגיד לי, אתה חושב שלמעט טורים של דעה, שהם לרוב מתפרסמים במיקום וזמן קבועים, מישהו שם לב או אכפת לו מי הכתב? מישהו עוקב?
    יש ידיעה? מישהו כתב אותה (או כמה כתבים)?- נא לחתום. זוכר, דיברנו, אחריות?
    ב. מי שרוצה להעביר ידיעה לעיתון ימצא את הדרך, והיא תהיה יותר קלה אם הוא תמיד ימצא שם שיראה לו מוכר במקום "כתבי שם העיתון". ממילא, לפחות ב-YNET, אין דואל ישיר לכתב, אלא לכתובת של מערכת ברמת המדור (שלעתים מייצגת קבוצת דיוור למספר כתבים בו-זמנית).
    ג. זה לא עקבי, לעתים נותנים קרדיט לסוכנות הידיעות ולעתים לא. למה? אי אפשר תמיד לתת קרדיט לסוכנות? מה הסיבה?

  • גילעד   ביום 5 במרץ 2004 בשעה 15:13

    3. לא כתבתי שכל עבודתו של העיתונאי מתבססת על הודעות לעיתונות. המון מידע מגיע מהציבור. לכן, אגב, הציבור צריך לדעת איזה כתב מטפל באיזה נושא. אני מדגיש שוב את המשפט "אם העיתונאי חושד שהמידע מסולף, הוא צריך לבדוק אותו". אם נערך טקס רשמי וכבוד השר אמר כך וכך, יהיו כאלה שיסתפקו בהבאת דבריו כפי שהעבירו אליהם הדוברים, ויהיו כאלה שיגיעו באופן פיזי לטקס בכדי לשאול שאלות. זה הערך המוסף של העיתונאי, אבל גם לעיתונאי אין את כל הזמן שבעולם להיות בכל המקומות בו זמנית. לכן הוא צריך להחליט מה מספיק חשוב בכדי שהוא יביא לך את הערך המוסף שאתה רוצה. לכן, אגב, הוקמה עיתונות הנישה: מגזין המתמחה בתחום נישתי משקיע יותר מאמץ מעיתון יומי כללי. הקורא הוא זה שיחליט מהיכן הוא מקבל את המידע האמין עליו, בדיוק כמו, נכון, באינטרנט.

    לגבי ה"מעגל": נו, באמת. תסכים איתי שידיעה על פתיחת מרכז פיתוח בנגב, שיעסיק עוד 200 עובדים, מצדיקה פרסום בעיתון, למען יראו המובטלים שיש היכן לעבוד. לא הכל נועד (רק) לפרסום עצמי.

    4. הייתי איזה דקה וחצי בעיתונות, ואני קורא בערך מגיל 3. אם קוראים מספיק זמן, שמים לב לדברים. הכל מבוסס על עובדות, לא על אנשים שקוראים עיתון בקופת חולים. רק לעניין ג. – תלוי: יש הסכמי סינדיקציה שונים לגבי מתן הקרדיט. מלבד זאת, האנשים האחראים על הטיפול בתכנים המתקבלים בסינדיקציה מתחלפים, ולכן המגמות משתנות. לא רק לאתרים מותר לשנות את שיטת העריכה שלהם.

  • איתן כספי   ביום 5 במרץ 2004 בשעה 15:36

    1. לא כל העבודה, אבל ממה שאני מכיר, כקורא – הרבה מאוד תוכן הוא יחצ"ני.
    זה בדיוק מה שאני חושב שצריך להיות: הפרדה מוחלטת וברורה בין מה שמקורו בגורם רשמי חיצוני (יחצ"ן ודובר, למשל) ולבטח אם הוא לא נבדק לבין מה שנעשתה בו עבודה עיתונאית. המצב היום הוא שהעיתונאים חותמים (כאשר הם חותמים) על הרוב. הערבוב בין פרסום ויחצ"נות לבין עיתונאות הוא לב הבעיה.
    טוב שיש עיתוני נישה, אבל הבעיה היא שהגענו למה שקורה היום, שהעיתונאות הרגילה היא יותר לוח מודעות יחצ"ני מאשר "כלב השמירה של הדמוקרטיה" או משהו קרוב לזה. העיתונות אמורה להעלות לפני השטח את הדברים שאינם ברורים וגלויים.
    הקוראים מקבלים מוצר שהופך מדולל יותר ויותר מבחינת תכנים ראויים, כאלו שהושקעה בהם עבודה עיתונאית. הוא מהול.

    2. "המעגל" עובד ככה בדיוק, באמת. אם חשוב שידעו דברים אז תעשה כמו "מחלקה ראשונה": תקים מדור הודעות לעיתונות, כולל שם מוסר הידיעה. למה עיתונאי צריך לחתום על זה?

    3. אין לי ספק ברקע העיתונאי שלך, ועם כל הכבוד לו – אני לא חושב שהסיבות שנתת הן לעניין, אפילו אם במערכות חושבים כך. אם הכתב לא זמין – יחתום מי שכתב את הכתבה במקומו, לא הגיוני?
    אני לא מוצא שום סיבה, ואשמח אם אתה תמצא – שכתבה תפורסם באופן אנונימי (מכל סוג שהוזכר, כולל פסבדון).

  • אביבה   ביום 5 במרץ 2004 בשעה 17:22

    תוכן יח"צני וסגנון יח"צני הם שני דברים שונים. ברור שהעתקה כלשונה של הודעה לעיתונות משמרת את הסגנון היח"צני – אבל אתה טוען שכל הסתמכות על משרד יח"צ היא שיתוף פעולה עם היח"צנים. זה רחוק מהאמת.

    קח למשל ידיעה על חברה חדשה שמקים איש העסקים ישראל. תפקיד העיתונות (חוץ מלחשוף שחיתויות יש לה עוד תפקידים) הוא בין היתר לדווח לציבור על עובדות. לכן תפורסם הידיעה תחת הכותרת "ישראל מקים חברה חדשה". אין פה שום דבר יח"צני – מדובר במידע שלציבור (לפחות הציבור הקורא את מדור הכלכלה) יש עניין בו.

    לצורך העניין, לא משנה מה מקור הידיעה – ואם שלח אותה יח"צן, האם היא אוטומטית לא נכונה או לא ראויה לפרסום?

    השאיפה היא בדרך כלל לגלות ולפרסם את המידע עוד לפני שהיח"צן העביר אותו, ואז נקבל סקופ. אבל שים לב – הסקופ על החברה החדשה של ישראל יתפרסם בדרך כלל בהבלטה גדולה יותר מאשר היתה זוכה לה ידיעה שגרתית שהגיעה ממשרד יחסי הציבור הרלוונטי. מה זה אומר? שככל שעקפנו את היח"צן, יש יותר סיכוי שידיעה בינונית על חברה חדשה תקבל הבלטה יותר ממה שראוי לה באמת (הפעם מדובר ביח"צ של העיתון לעצמו). וזה קורה באינטרנט (או במהדורות און-ליין של העיתונים) בדיוק באותה מידה כמו בעיתונות הדפוס.

    מתי ידיעה תהיה יח"צנית בתוכנה? אם היא תתעלם מפרטים מביכים לגבי מושא הידיעה, למשל מהעובדה שישראל הקים בעבר 2 חברות כושלות באותו תחום וסגר אותן. את זה משרד יחסי הציבור ודאי לא יציין, וזה תפקיד העיתונאי לדעת/למצוא את הפרטים האלה ולפרסם אותם כך שהציבור יקבל תמונה מלאה ולא שיר הלל לאותו ישראל.

    עוד משהו על תפקיד העיתונות -ידיעה במוסף הבידור והתרבות על הופעה חדשה של ארקדי דוכין, האם היא יח"צנות או שירות מידע לציבור? ידיעה כזו יכולה להתפרסם בפני עצמה, או תוך ציון הסכסוך של דוכין עם חברת התקליטים שלו (אני לא מצויה בפרטים), ואז היא תהיה פחות "שירות מידע" ויותר "תמונה שלמה". יכול להיות ששתי הידיעות גם יחד יגיעו ממשרד יחסי הציבור של דוכין, האם על העיתונאי להתעקש לא לפרסם אותן? לא ברור לי למה.

  • איתן כספי   ביום 5 במרץ 2004 בשעה 18:34

    אביבה, אין לי בעיה שהעיתונות גם תיתן מידע, עובדות (שזו מילה לא מוחלטת, כמו אמת) כחלק משירותיה. אין לי בעיה שהעיתון ישא על גבו הודעות לציבור.
    אני בעיקר מעוניין בהפרדה ברורה בין השניים.
    אם כי, ברור לנו שעיתון (הן נייר והן מקוון) צריך למלא חללים, מקום, והודעות יחצ"ניות הן שיטה מצוינת (מבחינת הנהלת העיתון) לבצע זאת תוך הפחתת הוצאות (יותר זול מלשלוח ג'יפ עם כתב לתוך בסיס צבאי, למשל).

    * אני משער שאם "ישראל מקים חברה חדשה" הוא סקופ (במקרה והתגלה ע"י העיתונאי ולא נשלח מיחצ"ן), זה רק בגלל שהעיתון לא הצליח למצוא סקופ חשוב ומעמיק יותר, ואז זה בסדר גמור (גם אם זה נותן לחברה פרסום יותר גדול מאשר אם הידיעה תגיע דרך יחצ"ן), אם כי יכולתו של העיתון תימדד בעומק ורצינות הסקופים שהוא מביא.
    סקופ, בעיניי, הוא גדול יותר ככל שהוא מגלה לנו דברים שיותר רחוקים ממה שידוע לנו כיום (ויש להם פוטנציאל לשינוי מהותי יותר בתפיסת עולמנו), ככל שהוא חושף את הפינות האפלות (ואולי גם החיוביות) שמנסים להסתיר מהציבור.

    * כמה ידיעות שאת תקראי ביום ראשון בעיתון, שהן ממקור יחצ"ני – תוכלי לזהות שהתווסף להן איזה ערך עיתונאי מוסף, כמו שציינת, שמגלה גם את הדברים שהחברה לא רוצה להיות קשורה אליהם?- לא זכורים הרבה יצורי כלאיים שכאלו, וטוב שכך. שהיחצ"ן יספר את הסיפור שלו בשמו, ושהעיתונאי יביא את התמונה השלמה בשמו.

    העיתונות המקוונת יכולה, כבר היום, ללכת צעד קדימה בנושא "התמונה השלמה": אפילו אם מגיעה ידיעה מיחצ"ן, ניתן להפוך את שם האדם / חברה בידיעה לקישור, שיוביל ל"תיק אדם / חברה" ויכלול נתוני יסוד אודותיו, קו"ח, קישורים לכתבות אודותיו (חיוביות ושליליות), תמונות וכדומה. וזה פתרון טכנולוגי בלבד, ללא צריכה של משאבי אנוש.

  • אביבה   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 0:38

    הסיכוי שכלי תקשורת יקדיש זמן ומשאבים לבדיקת כל ידיעה יח"צנית אפילו יורד כשמדובר בכלי תקשורת מקוון, פשוט מפני שצריך לעבוד בלחץ זמן.

    סדר העדיפויות בפרסום הוא כבר שאלה אחרת. בדרך כלל סקופים הם ידיעות שהיו יכולות להיות יח"צניות לולא העיתונאי הקדים את היח"צן – אלא אם מדובר בתחקיר עומק, שבו העיתונאי יודע מה הוא מחפש. הסקופים שאתרי האינטרנט מביאים שייכים בדרך כלל לסוג הראשון. ועיתונאים מהסוג השני כמו מרדכי גילת, שחוקרים וחושפים שחיתויות, נמצאים בדרך כלל בעיתוני הנייר, שם יש יותר כסף להחזיק אותם.

    אגב, איך בדיוק היח"צן "יספר את הסיפור שלו בשמו"? אתה מציע להקצות מדורים פרסומיים בתוך העיתונים למטרות האלה?

  • איתן כספי   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 11:45

    * לא אמרתי שצריך לבדוק ולרדת לעומקה של *כל* ידיעה יחצ"נית, רק אלו שאפשר להוציא מהן סיפור עיתונאי. אני משער שגם מרגע שיחצ"ן ידע שכאשר הוא מעלה לעיתון ידיעה משלו, ויש סיכוי שעיתונאי יבוא ויהפוך את הידיעה על פניה מחיובית לשלילית בגלל הרקע הבעייתי של החברה – הוא בכלל יחשוב פעמיים אם להעלות בכלל את הידיעה לעיתון.

    * כמו שאמרתי בעבר, ה"מרדכי גילת" של הנייר יעברו לבסוף למקוון, מסיבות כלכליות נטו: לחסוך את מערך הייצור וההפצה של הנייר, וזה צריך לבוא במקביל להמצאת נייר דיגיטלי-נייד שיאפשר קריאת תכנים דיגיטליים באופן נייד. הרי תחקיר מעמיק עולה אותו הדבר, ללא קשר לתהליך ייצור הפלטפורמה להצגת התוכן של התחקיר.

    * יחצ"ן "יספר את הסיפור שלו" כמו היום, בהודעה לעיתונות שהוא מוציא, כאשר הכוונה היא לא לכתבה, אלא לידיעה קצרה לעיתונות. הידיעה תפורסם במדור מיוחד של ידיעות לעיתונות. וגם במדור זה יופיע המשפט של העיתון שאינו אחראים לתכנים וכן הלאה. כיום עיתונאי אחראי לתכנים של יחצ"ן, כאשר הבסיס היחיד לאמון בנכונות הידיעה הוא שאם היחצ"ן ידפוק אותו, הרי שהוא "גמר אצלו".

    אהבתי את הנקודה האחרונה שלך: זה עוד צד לעניין: מי שרוצה להעביר תדמית חיובית בה הוא שולט במלואה – קונה די ביוקר שטח לפרסומת בעיתון ומעלה אותה. מצד שני, מי שמוכן לקחת את הסיכון שהמסר שלו לא יעלה בכלל או ישונה – עושה זאת *בחינם* (מצד העיתון) דרך ידיעה יחצ"נית, ואם הוא הצליח להיכנס לעיתון, הוא גם קיבל כבונוס את התדמית כ"ידיעה עיתונאית" ולא כפרסומת בעלת אינטרסים.
    ההצעה שלי למדור מיוחד ל"הודעות לעיתונות" באה מכיוון שראיתי שאתם אומרים שאי-אפשר בלי זה, כי זה כבר "נכנס למערכת", זה ממלא שטחים, זה חוסך בעלויות, יש לעיתון גם תפקיד של יידוע הציבור וכן הלאה.

    אני מודה שאני לא כ"כ מבין אתכם, נכון שזה מעין הכרח מגונה שקשה יהיה להסירו ואתם בסה"כ צריכים להתפרנס, אבל למה בחרתם להיות עיתונאים?- כדי לערוך ידיעות יחצ"ניות או כדי להביא עמדות מקוריות ולחשוף דברים נסתרים?- יש איגוד של עיתונאים, למה הוא לא מקדם דברים כאלה?

  • אביבה   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 15:53

    אני לא מבינה את השאלה הזאת. זה כמו שתשאל חייל, למה הוא בוחר לשבת בש.ג בזמן שהוא צריך להגן על המולדת. זה חלק מהעבודה, חלק הכרחי אפילו, וסקופים לא באים כל יום וגם לא כל שבוע.

    בישראל אין כרגע מקבילה אמיתית לסוכנויות הידיעות (כתבו באתר הזה על הבעיות של עתי"ם), ולפחות עד שזה לא יקרה העיתונים יצטרכו להביא גם אינפורמציה, מכל מיני מקורות. חלקם משרדי יחסי ציבור.

  • איתן כספי   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 16:31

    יוצאים ומחפשים אותם.
    כפי שכתבתי לעיל – כמו נושא הסקופ של הבסיס הפרוץ של צה"ל – הדברים הטובים והחשובים לא יגיעו מנציגי הממסד הציבורי / הפרטי.

    לגבי דימוי הש.ג., תלוי מה תפקיד החייל באופן שוטף: האם זה מה שהוא עושה כל הזמן כי הוא לא רוצה / יכול לעשות יותר או שהוא חייל ביחידה קרבית מובחרת שזה עוד אחד מתפקידיו מדי פעם.

    זו בדיוק הבעיה. תארי לעצמך שלא היו ידיעות יחצ"ניות, והיה צורך למלא את העיתון: לא היו יותר יציאות לשטח? יותר חיטוט במקורות מידע? יותר ניסיון למצוא מקורות אנושיים? ובשל כך – יותר סיפורים טובים?

  • אביבה   ביום 6 במרץ 2004 בשעה 19:58

    שהעלתה עינת – גם סקופים הם מידע שיש בצידו אינטרס. אם מישהו מדליף חומר מישיבת ממשלה, סביר שיש לו סיבה טובה, ואם מישהו מדליף שחברה איקס נסגרה, גם לו יש סיבה (אפילו אם הסיבה היא הידוק הקשרים עם העיתונאי, כדי שתצא מזה טובה בטווח הארוך). המדליפים הם היח"צנים של עצמם. ושוב – העיתונאי הוא זה שאמור לבדוק, להצליב מידע ולהיות מודע לאינטרסים. העובדה שיש אינטרס לא פוסלת את המידע, אבל צריכה להילקח בחשבון.

  • איתן כספי   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 1:38

    חזרתי מהצגה תרבותית (אבל לא כ"כ מוצלחת, "אשה, בעל, בית" ב"קאמרי") וראיתי שפתאום נכנסו הרבה אורחים. יופי, תרגישו בבית.

    עכשיו קצת מאוחר ואני חייב ללכת לישון, ומחר (בעצם היום) אוכל להגיב רק בסביבות אחה"צ או אפילו בערב, אז בינתיים אתם יכולים להמשיך לבדכם בכיף, ואני אגיב יותר מאוחר.

    וכן, מתנצל, יש לי תואר ראשון בתקשורת, אבל לא בהתמחות של עיתונאות, אלא דווקא פרסום ויחסי-ציבור… לא כולם מושלמים.
    תבלו. פורים שמח!

  • איתן כספי   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 19:59

    עינת:
    להשחיל מילה? הרסת לי את הגלגל של העכבר! (:

    ראשית, תודה על הגילוי הנאות, לא כולם היו עושים את זה.

    * לא ביצעתי "התקפה חזיתית" על היחצ"נות, ואין צורך להיכנס לביטויים דרמטיים. אתם עושים עבודה מסוימת, וכמו כולם רוצים להתפרנס. הטענות שלי הן לא ליחצ"נות, אלא לעיתונות. המקצוע הזה חי מהעיתונות, שהפכה במידה לא מעטה להיות תלויה ביחצ"נות בחזרה, וברור לי שקריאה שלי לעיתונות להשתמש פחות ביח"צנים עושה לך לא נעים. טבעי.

    * לגבי המקרה של "תיק תקשורת", אני לא מכיר את הפרטים ולא את הכתבה מעבר למה שאתה מציינת, כך שאין לי הרבה מה להעיר, מלבד שזה נראה לי מעיד על תסכול מסוים של העיתונאי שיש לו סיפור אבל כנראה אסור לו לספר אותו מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, וגם חשוב לו שידעו שהוא התאמץ ועשה עבודה עיתונאית, ו"דפקו" לו אותה כאשר לא אישרו להעלות אותה עם כל הפרטים.
    אני סבור שמקרים כאלו ראויים לעלות במגזין כמו "העין השביעית". התסכולים המקצועיים של העיתונאי לא אמורים לעניין את הלקוח הסופי שלו: יש סיפור – תביא אותו במלואו, אין סיפור – שתוק. בזה אני מסכים אתך, סיפור מעורפל שכזה אינו מקדם דבר, ואינו מכבד את מי שכתב אותו, בלי קשר לידיעות יחצ"ניות.

    * היחצ"נות היא ערוץ להעברת מידע? לא יותר ולא פחות? איזו היתממות! לא משלמים לך כסף בכדי להעביר מידע (חיובי בלבד, כמובן) אודות חברה X ולא אודות חברה Y, שאינה לקוחה שלך? את פשוט שירות לציבור? הולכת ברחוב ומלקטת פיסות מידע ומעבירה לעיתונות כעזרה התנדבותית?- את מעבירה מידע שנועד לקדם תדמיות של בעלי אינטרסים.
    לא אמרתי שאני אקבע, תקראי שוב את דברי. אמרתי שמצדי יקימו אזור נפרד להודעות לעיתונות, עליו יהיו חתומים משרדי היחצ"נות והעיתון לא יהיה אחראי לתכנים, כמו פרסומות. ואז לא תצטרכי להחניף לעיתונאי (המשכיל, הנאור והחרוץ) ולעורך (המשכיל, המנוסה והחכם).

    * אני לא היסטוריון ולא מנסה לבדוק איפה זה התחיל, אני רק חושב שכדאי לאפס מערכות עכשיו.

    * נכון, לכל אחד שפונה לעיתונאי יש אינטרס כלשהוא, בין אם זה רשמי כיחצ"נות או שזו הדלפה של איש צבא / פוליטיקה / כלכלה וכדומה. זו דרכו של העולם. תפקיד העיתונאי היא להוציא את המוץ מן התבן ולבדוק את הנושא מכמה זוויות בכדי לנסות ולהגיע לחקר האמת, או אפילו רק לפרסם ביחד כמה אמיתות ושהציבור ישפוט. אבל, כאשר הוא מקבל דברים רק ממקור אחד ומפרסם אותם כמו שהם או רק בעריכה קלה (בכדי לטשטש עקבות…) – הוא מועל בתפקידו.

    * לא לקחתי את זה אישי. למה נותנים לי לכתוב ב"רשימות"?- תשאלי את מנהלי האתר. למה אני בקשר עם "ידיעות"?- תשאלי את "ידיעות".
    זו בדיוק הנקודה: בגלל הרשת אנשים כמוני יכולים לכתוב בלי שמישהו בהכרח "יאשר" אותם קודם (אם כי בשני המקרים הנ"ל כן "אישרו" אותי, אחרת הייתי פותח בלוג ב"ישראבלוג" או אתר נפרד משלי). פשוט מושג "התקשורת" השתנה, התרחב עד למאוד ואינו כולל רק את הגופים הרשמיים כמו העיתונים היומיים, תחנות הרדיו והטלוויזיה. הרשת קיבלה אותי, ורבים אחרים, בלי שום מבחן. תארי לעצמך, כל אחד פשוט יכול לכתוב מה שבא לו, וכל העולם נגיש לזה. אכן, מראות קשים.
    ולידיעתך: הכתיבה הראשונה שלי באופן פומבי, ב"דה מרקר", הייתה בגלל שהם פנו אלי והציעו לי לכתוב באופן רשמי. כנראה בגלל העיניים היפות שלי.

    * אם כבר מדברים על מקצועיות, ומזכירים את התואר שלי בתקשורת. אנחנו משני צידי "המתרס": את עם ניסיון אבל בלי השכלה, ואני עם השכלה אבל בלי ניסיון (ולא עוסק במקצוע). פרדוקס עתיק יומין. לפי מיטב ידיעתך, ושאר הקוראים כאן: מה הם הקריטריונים בהם צריך לעמוד אדם, *כיום*, בכדי להתקבל לתפקיד עיתונאי בעיתון יומי מכובד? במקומון? אשמח לקבל תשובה על שאלה זו.
    התקיפה של בעלי תואר אקדמאי לעומת בעלי הניסיון לא ממש מחמיאה לעוסקים בתחום. מה הפחד? שדרישות הסף יעלו? שהעסק יהיה יותר ברור וממוסד?
    אני הייתי במחזור הראשון של התואר במקום בו למדתי, וזכורה לי שבמחזור הזה החלה ללמוד גם מפיקה בגל"צ, אשה מבוגרת יותר מרוב הסטודנטים, ותיקה ומוערכת במקצוע – ולמרות זאת היא בחרה ללכת ללמוד באופן מסודר. זה היה מאוד ראוי בעיניי.

    * על איזה כללים את מדברת? מה זה "לפתוח את מקצוע העיתונות"? את מי בדיוק שואלים אם לפתוח או לא? מי שירצה יהיה עיתונאי, מי שירצה יהיה משורר, מי שירצה יהיה צייר וכן הלאה. זו הרשת. אם הוא יהיה טוב – יהיה לו קהל, ואם לא – הוא ידבר ללמפה. נכון, מצד אחד תתרחש זילות של מושגים ומצד שני יצוצו כאלו שבנסיבות אחרות לא הייתה אפשרות להיחשף לתכנים שלהם. זו דמוקרטיה של תכנים.
    וכמו שכתבתי מקודם, אם הכל היה כ"כ מוצלח, אולי איש לא היה טורח לנסות ולהיות עיתונאי ברשת. ולא, אני לא מגדיר עצמי כ"עיתונאי".

    * "כלב השמירה" כפי שאת מגדירה ודואגת לו, הוא יותר פודל מפונק, כפי שכתבתי לעיל. בואי ניקח את הדימוי הזה למצב שקיים במציאות שאינה שייכת לעיתונות: יש בית עם כלב שמירה. באים הפורצים וזורקים לו נתח בשר עסיסי המכיל סמי הרדמה. הכלב נהנה מהבשר וגם משינה טובה. הפורצים מבצעים את מלאכתם.
    זה בדיוק מה שהיחצ"נות עושה – מפטמת את העיתונות בנתחים מוכנים מראש (שלא לומר לעוסים), ומרדימה אותה – בעוד שהעיתונות צריכה להישאר ערנית בכדי לקבל את נתח הבשר שלה מגופם של הפורצים.

    * לפני שאתייחס לגופה של התגובה הנוספת שלך, בקשה והבהרה:
    כאן זה לא עיתון, ואני לא אקבל יותר הכנסת שמות של לקוחות שלך או של אחרים. מספיק הקידום העצמי שאת מבצעת כאן. אם תרצי להביא דוגמה מהמציאות שלך, בבקשה רשמי חברה X או "מסוימת". אחרת אני אאלץ למחוק את התגובה בשלמותה (ואין לי אפשרות עריכה של תגובה שכבר עלתה). כדאי לגבות את התוכן לפני שמעלים אותו כתגובה.
    לצערי הרב אני חוזה שלא רחוק היום שגם בלוגרים יתחילו לקבל הודעות של דוברים ויחצ"נים. דואל זה דבר זול. אבל כך גם מחולל החוקים ב-OUTLOOK…

    המקרה שהבאת, בהסתמך על דבריך ומבלי לבדוק, הוא אכן יפה מאוד, חשוב ותרם לכלל הענף.
    לדעתי מקרה מסוג זה ראוי היה לו התבצע על ידי איגוד בתי התוכנה ולא ע"י יחצ"נית של בית תוכנה ספציפי, אבל זו כבר בעיה של התנהלות בית התוכנה והאיגוד.
    את עשית למעשה יותר עבודה עיתונאית, ואפילו תחקיר, מאשר יחצ"נות רגילה – וזה בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
    אין לי שום התנגדות למקרים מעין אלו, בהם איש התקשורת של בעל האינטרנס, כחלק מהאינטרס, יבצע תחקיר ראשוני על נושאים חשובים ברמה הציבורית ויעביר אותם לכתב. רק חשוב שהכתב יוודא את נכונות הדברים ויבדוק גם את הצדדים האחרים והמתנגדים לאינטרס, בכדי להגיע לאותה "תמונה שלמה".
    המבחן של המקרה הזה הוא בכך שהיה בו יותר ציבורי מפרטי, כי התכנים שהעברת לכתבת נגעו מעבר לאינטרס הצר של שולחיך.

    אורי:
    * לא הבנתי – איזה עבודה עיתונאית יש בלהתקשר לשולח ההודעה (שכנראה גם היה מעורב בניסוחה) ולתחקר אותו על המילים שהוא עצמו שלח? מה, הוא יגיד: סליחה, זה בעצם חצי ממה שרשמתי?

    * המצב שאתה מדבר עליו נכון להיום, וכמו שכתבתי לעיל, הוא מצב בו גרסאות הרשת של עיתוני הנייר זוכות לפופולריות בגלל המוניטין, שיטות העבודה המסודרות וההרגל של הקוראים. אבל אנחנו רק בהתחלה. להיות ערוץ מידע זה דבר די קל, בייחוד אם דוחפים לידך את המידע לפרסום.
    עובדה שיואב יצחק הקים את "מחלקה ראשונה", שככל שידוע לי אין לה גרסת נייר, והוא מנסה לעשות עיתונות, שעדיין כוללת קבלת חומר מיחצ"נים.
    תראה איזה יופי, בדיוק שוטטתי שם, ויש להם, כמו שאמרתי, אזור נפרד המיועד להודעות לעיתונות, בשם שולחי ההודעה. מה רע בזה? גם ערוץ מידע וגם הפרדת תכנים.
    http://www.nfc.co.il/newsDieryPublic.asp. בנוסף, גם בעמוד השער הוא מפנה לאתרי העיתונים האחרים, מה רע לפרגן? יש גם מעין "מכתבים למערכת" חביב (http://www.nfc.co.il/showAllNewsDocs.asp). מה שחסר לי שם (מעבר לממשק מסודר ונקי יותר), ואולי סתם לא מצאתי, זה הסבר מפורט על האתר, מטרותיו, שיטות עבודתו והאישים העיקריים הפועלים בו.

    גלית: אם יש לך משהו מעשי להוסיף לדיון את מוזמנת, אחרת את מתבקשת שלא להגיב כאן. תודה.

  • איתן כספי   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 20:04

    מדור "הודעות לעיתונות":
    http://www.nfc.co.il/newsDieryPublic.asp

    המכתבים למערכת, "קול העם":
    http://www.nfc.co.il/showAllNewsDocs.asp

  • איתן כספי   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 20:08

    לא עובד. לא ניתן לקשר ישירות. הקישור מתבצע דרך הכותרת "קול העם" בעמוד הראשי, בכותרת של פונט לבן על רקע כחול לקראת סוף העמוד.

  • איתן כספי   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 20:46

    חשבתי שמילים זה המקצוע שלך.
    באת לכאן, העלית את התוכן שלך, את הלקוחות שלך, את מפעליך – ועכשיו את נעלמת? בלי לעמוד מאחורי דבריך? בלי לענות לטיעונים נגדיים?

    אני ממש מרגיש מנוצל על ידיך. השתמשת בבמה והלכת. כמה יחצ"ני מצדך.

  • איתן כספי   ביום 7 במרץ 2004 בשעה 20:51

    למקרה שהובנתי לא נכון: כאשר כתבתי "בלי השכלה" התכוונתי להשכלה הרלוונטית למקצוע, כלומר תואר אקדמאי בתחום או בתחום קרוב.

    לא היתה בזה שום כוונה להעליב או להפחית, רק לציין עובדה שאת העלית בעצמך.

  • אביבה   ביום 8 במרץ 2004 בשעה 14:39

    מצד אחד אתה מציין שברשת כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו, ולראיה: אתה כותב מה שבא לך. מצד שני, אתה חייב להזכיר באותה נשימה שדה מארקר קיבלו אותך, ושידיעות נמצאים איתך במגעים – האם זו לא הגושפנקא הישנה והטובה שכולנו רוצים לקבל? או אולי אתה רוצה להוכיח בזה את איכות הכתיבה שלך? אבל אם ניחנת בכתיבה איכותית, אולי זה מרוקן מתוכן את האמירה לגבי "כל אחד יכול"? אני פשוט מבולבלת.

    (גילוי נאות – אני עשויה להימצא במגעים בכל רגע נתון עם כל אחד מהעיתונים בארץ, למעט עיתון כלכלי מסוים).

    כל אחד יכול, בתיאוריה. אבל ברשת כמו בעיתונות, מי שכותב בכישרון ומפגין ידע בתחומו, יזכה לקוראים. מי שמשעמם, כותב בנאלי ומפגין בורות, יבריח קוראים. זה הרבה יותר חשוב מכל תעודה (אגב, גם ב"חדשות" של פעם, כך אומרים, כל אחד היה יכול להיות עיתונאי, כולל המרכזנים). אז היום כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות, אבל את מי קוראים? את מי שהיה מקושר מקודם, מתוקף תפקידיו בעיתונות הכתובה (יואב יצחק). אתר החדשות של רמי יצהר צהוב ומוטה, אתר דבקה בלתי אמין בעליל, ושאר האתרים שמחזיקים מערכות חדשות מסתמכים על – או עובדים צמוד עם – מערכות עיתונים גדולים. זה אומר שבהחלט יש צ'אנס שרמי יצהר יביא את הסקופ של החיים על פרשת טננבוים, נאמר, ואם זה יקרה תגיע לו תהילה רבה, אבל בתור מקור מידע ראשון אני לא אפנה אליו.

    בנושא היח"צנות, כבר אמרתי מה שהיה לי לומר ואין טעם לחזור על הדברים. רק משהו צדדי – למרבית הצער, אם יש השפעה של הרשת על העיתונות הכתובה בשנים האחרונות, היא ניכרת לא בדמוקרטיזציה או בפתיחות, אלא בעיקר ברידוד הכתיבה, בכותרות תמהוניות ובשפה שהופכת עילגת יותר ויותר. אז סבבה שכל אחד יכול, אבל צריך לשאוף לאיזה סטנדרט. אתה עצמך הבאת את דוגמת הציירים – כל אחד יכול לצייר. אפשר להתווכח על הקריטריונים של גלריות לאמנויות. אבל ביום שמוזיאון תל-אביב יציג תערוכה של ילד בן חמש שאצרה הגננת שלו, אני רוצה לראות אותך נכנס לשם ומשלם 30 שקל.

  • איתן כספי   ביום 8 במרץ 2004 בשעה 16:05

    הגב' מירון רמזה בעדינות שאני כותב וכתבתי במקומות מסוימים בגלל ש"נשברו הכללים" וכל אחד יכול לכתוב בכל מקום, כי הרשת הוזילה ערכים רבים. היא שאלה מדוע "על התקשורת לקבל אותי". השבתי לה שאת השאלה הזו היא צריכה לבדוק עם האנשים שהחליטו שאני יכול לכתוב במקומות שלהם. לא מתפקידי להגיד מדוע אחרים הסכימו לקבל אותי.
    הוספתי את "דה מרקר" בכדי להראות לה שרצף המקריות המלווה אותי ארוך ממה שהיא חשבה.

    בואי ונפריד בין הדברים: אני (בין אם אני "סתם אחד" או "מישהו") "מקרה פרטי" של הרשת, וזה לא סותר את זה ש"כל אחד יכול" להעלות תכנים כאוות נפשו, באיזו איכות ותדירות שבא לו. וכמו שאמרתי, אם לא היו מקבלים אותי, הייתי פותח אתר עצמאי או ב"ישראבלוג", כמו כולם.

    את "ידיעות" ציינתי במסגרת הגילוי הנאות. אני בקשר אתם כבר מספר חודשים (וזה נגרר באשמתי) ולא רשמתי על כך דבר עד כה. זה לא משהו גדול, זה מוגדר כחד-פעמי, ולא בטוח שבכלל יצא לפועל. לא רשמתי אותם בכדי לעשות רושם על מישהו. היה לי יותר גרוע אם הייתי כותב את שכתבתי על נמרודי ואח"כ מישהו מבפנים היה מגיב: "היי, אבל אתה בקשר עם "ידיעות"". לא?

    כולם מתחילים, בכל מדיום, כ"סתם אחד", וחלקם הופכים ל"מישהו" בתודעה של חלק מהקהל. הרשת מאפשרת ליותר אנשים, קודם כל להיכנס להגדרה של "סתם אחד" על ידי עצם העלאת התכנים שלהם באתר משלהם, ואולי אח"כ להיות "מישהו". הם לא צריכים השכלה או קשרים בכדי לחשוף את התכנים שלהם. זו דמוקרטיה של תכנים – כולם מציגים עצמם, וחלק נבחרים ישירות על ידי הקהל הרחב.
    אני לא חושב שאיכות הכתיבה שלי נובעת מהצהרה שלי כזו או אחרת לגבי עם מי הייתי או עם מי אני כיום במגעים. מי שמתרשם מאיכות הכתיבה של אנשים בגלל אזכור שמות – זו בעיה שלו בנושא צריכת תכנים.

    (גילוי נאות – "עיתון כלכלי מסוים" = גלובס)

    רדידות ועילגות הן תופעות לוואי רגילות של דמוקרטיזציה ופתיחות. אבל אף אחד לא מכריח אף אחד לכלום, כל אחד יכול לבחור לו את מקורות המידע שלו.
    מה שאת מתארת כהשפעה שלילית של הרשת על העיתונות הכתובה: ראשית, מאין לך שדווקא הרשת היא זו שגרמה לשינויים (בהנחה ואת מתכוונת לעיתונות הנייר)? שנית, מצב זה מראה עד כמה העיתונות לא עובדת צמוד לקווי יסוד, אחרת זה לא היה קורה.

    נכון שיש את הציורים האלו במוזיאון, של 3 ריבועים, שהרבה אנשים חושבים: "היי, גם אני / הילד שלי היינו יכולים לצייר את זה"?- למה הציורים האלו במוזיאון?- כי יש ממסד אומנותי שלם שמחליט מה נכון וטוב ומה שגוי ורע. יש תערוכות שהייתי מצטער לו שילמתי כסף בכדי לראות אותן.

  • אביבה   ביום 8 במרץ 2004 בשעה 17:32

    אותו "עיתון כלכלי מסוים" הוא דווקא טלגרף. גם איתם אני לא במגעים.

  • אורי   ביום 8 במרץ 2004 בשעה 18:13

    איתן, דוגמה למה שביקשת לדעת: אם אתה עיתונאי ומקבל פרסומת למוצר חדש שעליו נאמר שהוא האיכותי ביותר מבין כל המוצרים מאותו סוג, הפיתוח החדשני ביותר וכדומה, כדאי שלא תצטט את הדברים כלשונם אלא תדרוש ממי שמספק את ההודעה את הסקר הסטטיסטי, המחקר האקדמי או כל סוג אחר של תיעוד שמוכיח את הטענה. וכשהלה מספק אותו, שהעיתונאי יבדוק מי הזמין את הסקר (כלומר, אם הוא לא נייטרלי) או המחקר (כנ"ל) ולעמוד על האינטרסים שלו (אם יש) ולציין זאת. בקיצור, יש מה לעשות מעבר לקריאה והעתקה של טקסטים. זה משהו שכל עיתואני מכיר ויודע.

    הלאה. עיתונאי קיבל הודעה? שיואיל בטובו לעשות עבודה רצינית ולפנות למי שמייצג מוצר מתחרה. אולי להוא יש נתונים סותרים. הוא יכול גם ללכת לגורם חיצוני, אדם שתחום התמחותו באותם מוצרים אך אין לא אינטרס מסחרי ישיר באף אחד מהם, ולבקש את חוות דעתו, ולצרף גם אותה לכתבה.

    אשר לזמינות ערוצי המידע. אתה טוען שעדיף לפרסם מידע באופן ישיר וללא הזדקקות לעיתונים מקוונים וכדומה. שוב: כמעט בלתי אפשרי, ברמה המעשית, לעבור על כל אתר מידע פרטי. שהרי כל רבע בלוג מישראבלוג יכול לנכס לעצמו את התואר הזה ולהביא ידיעות כאלה ואחרות. כמה כאלה אתה מכיר שהצליחו להתרומם לדרגה של אותר מוכר ורציני שגם מספק ניוז בריל טיים וברמת אמינות גבוהה?

    יואב יצחק הוא דוגמה טובה לאתר מידע אישי, אבל הוא גם דוגמה לא טובה לאתר מהזן שאליו אתה מתכוון. יואב יצחק אינו עיתונאי שמנותק מאינטרסים עיתונאיים של גופים אחרים, משום שהוא כותב בגלובס ובמעריב. יתר על כן, בפרשת נמרודי הוזכרה הלוואה שביקש מנמרודי לצורך הקמת אתר "מחלקה ראשונה" שלו. אין בכך פסול, אמנם, אבל הדבר מעיד על כך שקשה מאוד להשיג אי-תלות מוחלטת מכל מקור אינטרסנטי שהוא.

  • איתן כספי   ביום 8 במרץ 2004 בשעה 20:13

    * עכשיו זה יותר מעמיק, כי מקודם רק כתבת "להרים טלפון", וכעת הוספת את הנושא של דרישה לקבלת תכנים נוספים המגבים ומאמתים את ההודעה הראשונית ועוד פעולות.

    * לא כ"כ הבנתי את הפסקה השלישית שלך. לדעתי אפשר לפרסם מידע כגון הודעות לעיתונות בהרבה צורות ישירות, שאינן תחליף לעיתונות המקוונת, שאני מעדיף שהיא תעסוק בדברים החשובים, שהיא תקבע את חלק מסדר היום הציבורי, ולא שידחפו לה לפרצוף תכנים אינטרסנטיים שיעזרו לעיתונאים למלא מהר את העיתון ולסיים את יום העבודה בלי לזוז מהשולחן.
    מבחינה טכנולוגית זו בכלל לא בעיה להקים אתר שכל הזמן יקבל תכנים ממי-שאתה-רק-רוצה, ויציג אותם בזמן אמיתי. זה יהיה שירות לציבור.

    * אין איש שאין לו אינטרסים, ואין אדם שלא קשור לאחרים בצורה זו או אחרת. אי אפשר אחרת, אלא אם אתה חי לבד על אי בודד. בגלל זה יש איזונים וריבוי תכנים, שלעתים מנוגדים זה לזה וכך נוצר שיווי-משקל.
    לא אמרתי שיואב יצחק קדוש, פשוט נתתי דוגמאות פשוטות מהאתר שלו – כיצד ניתן לבצע הפרדה בסיסית (אפילו אם היא לא מלאה, אני לא קורא קבוע של האתר שלו) בין תוכן יחצ"ני לתוכן מערכתי, כאשר יש רצון.

  • אורי   ביום 8 במרץ 2004 בשעה 23:13

    איתן, במלים "להרים טלפון" התכוונתי בדיוק למה שרשמתי לאחר מכן, אלא שסברתי שכוונתי מובנת, שהרי ברור שהכוונה אינה שהעיתונאי ייצור קשר עם היחצ"ן רק כדי לשאול לשלומו או משהו מעין זה.

    עד לפני זמן לא רב התקיים אתר עצמאי בשם אנליסט אונליין. האתר הציג, לכאורה, ידיעות כלכליות. בפועל, היו אלה קומוניקטים של יחצ"נים שהוכנסו לשונם כלשונם, מילה במילה, כמעט ללא מעורבות של עורך או משכתב. התוצאה הייתה מעין לוח מודעות שלא ייצג כמעט כל זווית עיתונאית. האתר הזה, אני חיב לומר לך, סבל מדואליות מסוימת: בצד העובדה שניתן היה למצוא בו המון חומר שמקורו ביחצ"נים וביתר מקורות מידע סובייקטיביים, חסר היה שם שיפוט כלשהו, עבודת תחקיר עיתונאית ובדיקה מדויקת של העובדות. את זה פשוט אי אפשר היה למצוא.

    בקהילת היחצ"נים היה אנליסט אונליין במתכונתו הקודמת מעין ברירת מחדל: מה שלא ידע היחצ"ן אם יפורסם בדה-מארקר או בגלובס או בהארץ הוא ידע בוודאות שיפורסם באנליסט. העיתונאים, לעומת זאת, זלזלו בו כמעט בגלוי, מאותה סיבה עצמה. מאוחר יותר רכש דה-מארקר את האתר וכיום הוא חלק ממנו ומהווה זירה לפעילות עיתונאית בסגנון שונה לגמרי.

    הנה, לשיטתך, אתר שדווקא לא השיג את מבוקשו. הוא אמנם היה לוח מודעות, אבל ההתייחסות אליו הייתה כאל מצבור של הודעות-מטעם שמעידות על עיסתן ללא כל בודק ומבקר.

  • איתן כספי   ביום 8 במרץ 2004 בשעה 23:39

    "זה יהיה שירות לציבור" היה בציניות.

    ברור שאתר שכזה לא יהיה יותר טוב מעץ ברחוב עליו נעוצות מודעות שונות, ותדמיתו בהתאם.
    אני לא מצפה שיתייחסו לאתר שכזה ברצינות וטוב שכך.

    זה הכיוון אליו אני חותר – הפרדה בין תכנים, שכל צד יקבל את היחס המתאים מצד קהל הקוראים, שיהיה ברור איפה נמצא כל אחד, ולא יהיה עירוב תכנים לא בריא, שמכניס (כפי שראית בתגובות לרשימה של דרור גלוברמן, http://drorgloberman.com/?p=5075 ) מתח וחשדנות מיותרים לעבודת העיתונאים.

  • שולמית   ביום 9 במרץ 2004 בשעה 1:08

    איני מצויה בפקטי הדיון המתנהל, וקשה לי להיכנס לכל הקישורים בשעת לילה מאוחרת. אני מגיבה כי הנשא שעלה בכתבה מעסיק אותי בתקופה הארונה
    הייתי רוצה להפסיק לקרוא עיתונים מודפסים המחליטים בעבורי מה עלי לקרוא
    הבנתי ששנים אני משקיעה כסף וזמן בקריאת עיתונים , ירחונים, מוספים ומעצבת את תודעתי החברתית פוליטית
    ועוד) על פי הכתוב בהם(
    אני מנסה להיגמל ובינתיים איני מצליחה בזאת
    כל העיתונים משרתים את הגישות של הבעלים שלהם
    שימו לב: שלושת העיתונים הגדולים שייכים ליורשים שקיהלו את העיתונים במתנה
    אני חשה שבמשך שנים אני מממנת אותם מבלי שלאינטרסים שלי יהיה ייצוג ממשי בעיתונים אלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *