Web Analytics Made Easy - Statcounter

זעקי עיתונות אהובה

חשבתי לא מעט אם לכתוב את הרשימה הזו, ואפילו שהחלטתי כי ראוי לכתוב אותה (כי קשה לי לעבור על הנושא לסדר היום) – אני עושה זאת בלא חמדה.
אני פשוט לא אוהב ויכוחים ומריבות, אבל מצד שני שתיקה גם גובה ממך מחיר.

בפעם האחרונה שהתווכחתי עם גל מור הנושא היה מתן קרדיט לבלוגר שפרסם נושא זהה לזה שפורסם מאוחר יותר על ידי "ידיעות אחרונות" (אני התחלתי, גל הגיב, ואני הגבתי).

תשאלו מדוע שוב אני נדרש להתייחס לטור של גל?- הפעם מדובר בטור שכותרתו "מותה של עיתונות האינסטנט" (וגם הלמו הגיב לטור הזה, ב"נענע". אחח… המובטלים האלה, ימ"ש)

נדמה לי שגל מינה עצמו לשומר הסף של העיתונות המסורתית מפני הברברים השוטפים מכיוון האינטרנט.
הטור עצמו נראה לי עומד בניגוד מסוים לכותרת שלו, מאחר והטור לא רק שאינו מביא הוכחות לכותרת אלא דווקא מביא הוכחות להתחזקות ה"אינסטנט". הטור נראה לי יותר כמו קריאה שקטה, מעט מעורפלת, לחזור לסטנדרטים עיתונאיים ש"לפי הספר" כי "בפועל, העיתונות הרעה מצליחה יותר ויותר לכפות את סדר היום שלה על הזרם המרכזי".

לטעמי הכתבה הזו ראוי היה לה להינשא כנאום חוצב להבות בפני קולגות ומנהלים, ולא להופיע כטור בעל כותרת המתריסה ומכריזה על מות יצור שרק נולד, ורק ילך ויגדל (והכוונה היא לכלל העיתונאות המקוונת-עצמאית, לא רק ה"אינסטנט").

מעבר ליתרונות הברורים של האינטרנט בהעברת מידע כזרז לצמיחתה של עיתונות מקוונת ועצמאית, אולי ראוי שהעיתונות המסורתית תעשה בדק בית ותשאל עצמה מספר שאלות לפני שהיא רודפת את הילד החדש בשכונה (תגובה צפויה ונורמלית, אם כי לא מקדמת דבר):

• האם עיתונות "קופצת בראש", ואפילו צהובה – היא המצאה של הרשת? האם כל עיתוני הנייר עד היום עמדו בסטנדרטים הרצויים, וכעת, "פתאום", הופיעו "אקדוחני מקלדת"?

• ראוי לזכור שהיו אלו YNET ש"הנחיתו בהצלחה" את המעבורת "קולומביה", כדוגמא לכך שקיים הבדל של מספר דקות בודדות בין עיתונות מכובדת לעיתונות אינסטנט. לא זכורה לי תגובה רשמית של האתר לפרשה זו, אשמח אם מי מהמגיבים יוכל להצביע על תגובה כזו.
הלמו ביצע תחקיר משלו בנוגע לפרשה זו, ועל פי התחקיר שלו מדובר בטעות תמימה וזניחה. אני יותר ספקן.

• האם לא ראוי שהעיתונאים יאבקו על כך שיחוקק חוק שימנע מקרים בהם בעלים (או כל בעל תפקיד משמעותי אחר) של עיתון (או כל אמצעי תקשורת אחר) הוא אדם שהורשע בדין בעבירות שיש עימן קלון? (גילוי נאות: אני מצוי בקשר ראשוני עם גורם ב"ידיעות אחרונות". אני לא יכול לפרט כרגע, ולא בטוח שיצא מזה משהו, בטח לאור הרשימות שלי בעניינם)

• האם לא כדאי שבכל עיתון ממוסד יהיה אומבודסמן? (נציב תלונות הציבור, לרוב עיתונאי ותיק, מוכר ומקובל על הציבור, המטפל בהשגות הציבור על התנהלות העיתון ואף מציג קווים מנחים לפעולת העיתון). יש אפילו ארגון בינלאומי של אומבודסמנים (אני מקווה שזו מילת הריבוי הנכונה…) מתחום העיתונות, ול"מעריב" יש נציגות.
ה"ניו יורק טיימס" מינה לראשונה בתולדותיו אומבודסמן בעקבות פרשת ג'ייסון בלייר. אולי כדאי למנות אומבודסמן מבלי להגיע לפרשיות מסוג זה?

• אולי אחוז הידיעות שמקורן ביחצ"נים ודוברים מוריד מאמינות העיתון? בונה לו תדמית עצלנית (כי הבעלים רוצים לחסוך במשאבי עבודה עיתונאית ובכלל להפחית בכמות העובדים)? כזו שממעטת לצאת מחוץ למערכת ולהביא סקופים?
ב"מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, כדוגמה שאינני יודע אם היא עקבית, מציינים כי ידיעה מסוימת הגיעה ממשרד יחסי-ציבור.

• אולי לקוראים קשה יותר להבחין היכן נגמר העיתון ומתחילה הפרסומת (בייחוד בגרסאות האינטרנט של העיתונים הממוסדים)?

• אולי הקוראים רוצים לגוון את מקורות המידע שלהם? וכעת יש להם אפשרות לבצע הצלבת נתונים רחבה יותר?

• אולי מגוון מקורות המידע מקטין את הסיכוי לחסימת ידיעה בשל היכרות / לחץ על עיתונאים / עורכים?

• מדוע מרשה לעצמו עיתון (הן נייר והן מקוון) לפרסם ידיעות באופן אנונימי – כאלו שלעתים אינן חתומות כלל ולעתים חתומות בשמות כלליים כמו <שם העיתון>, <כתבי שם העיתון> (ללא פירוט שמות בהמשך הכתבה) או <מערכת שם העיתון>? האם יפה האנונימיות לעיתונות?

• האם עיתונות רצינית מעלה חוויות של גולש אלמוני מפורום מקוון לדרגה של טור דעה? רק בכדי ליצור עניין, ריגוש והרבה תגובות?

• מדוע אנשי תקשורת הם הכי פחות מוערכים בעיניי הציבור? (ואף אחד לא חתום אישית על הידיעה הזו)

• אם גל מעוניין ביתר רצינות במקצוע העיתונות, אז מדוע הוא, כעורך מדור המחשבים והאינטרנט, שותף למדור "קטעי קישור", המאפשר לכל אחד להיות עיתונאי לרגע, גם באופן אנונימי? האם זו סוכנות ידיעות/דעות פרטית תמורת קרדיט?
(ואגב, ממש לא מובן לי מדוע מדור זה צמוד למילה "בלוג", שלפי מיטב הבנתי אמור להוות ריכוז תכנים עקבי של אדם יחיד, בעל דעות וסגנון כתיבה ייחודיים, ולבטח ללא הגבלה מומלצת של 300 מילה).

• אם נתייחס למדור "אימייל אדום" של YNET: למה לאדם שעולה על ידיעה חשובה להעביר אותה דווקא לעיתון שאינו מעניק לו דבר: לא כסף, לא שווה כסף, לא זכויות יוצרים בסיסיות ואפילו לא קרדיט? בדיוק בואקום הזה יש מקום לפעילות של עיתונות אלטרנטיבית שתיבנה בדיוק על מקרים כאלו. שוב "מחלקה ראשונה", שהולכת צעד אחד קדימה ולפחות מעניקה למוסר הידיעה את פרסום שמו. אני מנחש ניחוש, לא פרוע, שלא רחוק היום בו כסף יחליף ידיים.

וזו רשימה ראשונית שלי, כלקוח של העיתונות, מבחוץ. אני משער שמי שחי את המקצוע מבפנים יוכל למצוא עוד כמה נקודות.
אולי איש לא היה טורח לעסוק בעיתונאות רשת עצמאית אם מעמד העיתונות והעיתונאים היה כה חזק ומכובד – עד שלא היה טעם להציע אלטרנטיבה ולעסוק בתחום.

כדאי גם להסתכל על הצד החיובי של העניין: אולי יקומו גם עיתונאי רשת עצמאיים, שיכתבו שלא במסגרת עיתון רשמי, ואולי אף רק במסגרת זמנם הפנוי – אך יעשו עבודה טובה, יסודית ונכונה. הם לא יהיו לחוצים להוציא מהר כתבות, לא ילחצו להספיק כמות מילים מסוימת,  ולא יאלצו לצאת בכותרות מתלהמות או להתרכז בנושאים מושכי קהל רחב בכדי לרצות את צרכי הרייטינג של המפרסמים.
השאלה היא האם העיתונות הממוסדת תהיה נדיבה מספיק בכדי להצביע עליהם עבור קוראיה או שהיא תתייחס אליהם כמתחרה (למרות שלא תודה בכך) ובעיקר תתעלם מהם (אלא אם הם ייכשלו, כמובן)? אני מהמר על האפשרות השנייה.

הרשת היא המהפכה הצרפתית של דברים רבים, והעיתונות אינה יוצאת דופן.
נגמר עידן מרכזי הידע והבלעדיות, העם שותף לעשייה וקולו יישמע, גם אם אלו דברי הבל וסרק – הקוראים ישפטו וייבחרו את התכנים המתאימים להם, ולא פחות חשוב: הראויים להם.
(וכן, המשפט האחרון דו-משמעי)

ראוי שהעיתונות הממוסדת תנצל מהפכה זו בכדי לבדוק את עצמה ולבנות את עצמה מחדש – במקום להתנגד למהפכה ולהתנשא מעליה (ללא סיבות רבות מדי, כפי שהודגם לעיל), ולו בכדי להימנע מהלקח שלואי ה-16 למד: יש מהפכות שכדאי להצטרף אליהן במקום להתנגד להן.

Join the Conversation

40 Comments

  1. לדעתי הרשת היא מקור למידע חדשותי העולה עשרות מונים על העיתונות הכתובה שבעצמה עולה על הטלוויזיה. זאת ע"פ הקריטריון של שלמות התמונה על העולם שיכול אדם סביר לקבל בגלישה לעומת אותו משך זמן של קריאה בעיתונים או צפייה בחדשות בטלוויזיה.

    אם האדם לא סתם סביר, אלא התברך בתבונה וחוש ביקורת, הפער עוד גדל.

  2. מתאים דווקא למקרים שבהם מוסר הידיעה לא מעוניין בפרסום שמו. זו הדרך שבה עובדים שפוטרו מדווחים על סגירת החברה, ספקים שלא שילמו להם מדווחים על קשיי נזילות וכן הלאה. בכל מקרה, מידע שמגיע בדרך זו לא מפורסם כמות שהוא אלא נבדק קודם ומוגש לקבלת תגובה אם צריך.

  3. 1. משום מה השתרשו בישראל ההגדרותה: בלוג=יומן אישי או בלוג=אתר של כותב אחד. טעות. ה-weblog, גם במשמעותו המילולית, הוא יומן, בדיוק כפי שלכבוד הקפטנים בסדרות "מסע בין כוכבים" יש יומן, כמו גם לספינה שלהם/ן (Ship's log). לוג הוא תיעוד, לא בהכרח יומן, ולכן הוא יכול להיכתב בידי אנשים רבים. בבלוגיאדה האמריקאית נפוץ השימוש בבלוגים מרובי הכותבים, במיוחד בענייני אקטואליה (חדשות וגם תחומים סקטוריאליים אחרים, כמו טכנולוגיה).

    2. העובדה שגל מור כותב גם באתר אינטרנט לא צריכה למנוע ממנו להעביר ביקורת על אתרי אינטרנט. לכן אני חושב שהוא גם יסכים עם דוגמת אילן רמון שהבאת, שלא ממש קשורה לידיעות אחרונות. להיפך, היא רק מדגישה כיצד הכותבים באתר אינם מפוקחים בידי עורך. בגרסא הכתובה לא היית מוצא טעות נוראה שכזו.

    3. אני חושב שגל מתלונן על הלך הרוח שהגיע בעקבות האינטרנט, ולא רק על הכותבים האינטרנטיים. היכולת למחוק טקסטים מקוונים או לשנות אותם בקלות גורמת, גם לדעתי, למעין קלות דעת שעלולה לפגום בכוונות הטובות ביותר. במו אוזניי שמעתי לא מעט מהקולגות שלי מפטירים "מקסימום, נתקן" על ידיעה שדרשו להעלות בשידור חי, ללא בדיקה מספקת. היתרון של עיתון הנייר (שנחשב כחיסרון בעיני האתרים) הוא המועד הקבוע שיש לו להוצאת המהדורה. לפעמים המועד הזה מונע ממנו להביא את כל התמונה (ואז "מזל שיש אינטרנט") ולפעמים הוא מונע ממנו לרוץ ולפרסם כשרק מידע חלקי בידיו.

    4. אין לי שום בעיה עם העובדה שהקוראים יחליטו בעצמם מי מקובל ואמין עליהם, ויצביע ברגליים ובעכבר. זאת, כפי שאין לי בעיה עם קיום תוכניתו של דודו טופז. כפי שאמרת, כל אחד ומי שראוי לו. גל מעלה בעיה ברמת המאקרו. ובכל זאת, אני מעדיף מראש כותבים שמגיעים ממקום מסויים. אין בכך העדפה של חברים שלי, אלא מתוך ניסיון (שכמו כל ניסיון מצטבר, יכול להשתנות במשך הזמן). אחרי הכל, לפעמים יש יתרון בגילדות. כל אחד יכול להיות נהג, אבל לא כל אחד יכול להיות נהג של רכב ציבורי.

  4. dh: העניין הוא שברשת יותר קשה לך לוודא מי ואילו אינטרסים עומדים מאחורי הפרסום. נכון שהצלבה יכולה לעזור, אבל לפעמים מתקיימת העתקה בלי בדיקה מאתר לאתר (מעין "וירוס / תולעת של מידע"…), כך שההצלבה לא תמיד מבטיחה נכונות של המידע.
    העיתונות הממוסדת מציעה לך (ואפילו אם זה ברמת התדמית החיצונית) גוף גדול, מסודר, מגובה בנהלים, עקבי – די דומה לכך שתעדיף לחסוך בבנק מאשר אצל חלפן ברחוב.

    אביבה: כל שכתבת נכון, השאלה היא אילו אופציות סוגרת או פותחת המערכת מראש. ברור שאם המערכת תהיה מוכנה להעניק קרדיט (או יותר) תמורת הידיעה, עדיין יוכל המפרסם לבקש להישאר אנונימי וחובת המערכת להיענות לבקשתו, כי זה חלק מהגנה על מקור.

    גלעד:
    1. כן, אני מכיר את מקור המילה. תודה. ככל שידוע לי, השימוש המקורי במילה היה לתוכן יחידני ועדיין זו המשמעות העיקרית לרוב האתרים המכנים עצמם כך. היומנים המשותפים היא הרחבה חדשה יחסית של המושג, ואני חושב שראוי להעניק להם שם אחר שיבחין אותם מהבלוג האישי (glog? (=Group log)…).

    2. אני לא חושב שיש בעיה עם כך שגל מעביר ביקורת על אתרי אינטרנט בגלל שהוא גם כותב באתר אינטרנט, אלא בגלל שהוא מעביר את הביקורת מתוך עמדה שלדעתו היא גבוהה יותר והוא מסביר כיצד הם מקלקלים את המקצוע בו הוא עוסק, בעוד שניתן לתקן הרבה בעיתונות הממוסדת לפני שפונים לבדוק מה קורה בחוץ.

    3. המאמר התייחס גם לעיתונות הכתובה וגם למקוונת, ובאמת שכנראה מקרה כזה לא היה יכול להתרחש בגרסת הנייר, בה כל התכנים "עולים" כמקשה אחת (ושם גם אין "מבזקים חדשותיים"). אני לא מכיר את נהלי העבודה באתר, כך שאין לי יכולת להביע עמדה לגבי הפיקוח על הכותבים באתר או לגבי נוהל העלאת התכנים.

    4. לגבי סעיף 3 שלך: מסכים.

    4. לגבי סעיף 4 שלך: מה זה ציבורי? כל מה שנגיש ברשת הוא ציבורי, לא? כמות ה"ציבורי" באתר היא כמות הגולשים אליו, וכרגע "YNET" יותר ציבורי מ"עניין מרכזי" מסיבות רבות, אבל אם קורא יחליט שהוא מעדיף את "עניין מרכזי" – אז זה מבחינתו יהיה האתר הציבורי *שלו*. "ציבורי" הפך עניין נזיל כי אין יותר מצב של מספר ערוצים סגורים המוגדרים כ"ציבורי". די, זה נגמר.

    אכן בעיה ברמת המקרו, כי מרגע שכל העולם התחבר לכל העולם, רואים הכל, ומה שתמיד רואים הוא המכנה המשותף הנמוך, כי הוא הנוח ביותר בכדי לגרום לשיתוף והבנה.
    כל מי שרצה תכנים טובים יותר (לדעתו) הוגבל לסל תכנים סגור יחסית בשל מיקום גיאוגרפי – ומצד אחד זה היה לו נוח כי "זה מה יש" והוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד, אך מצד שני הוא פספס דברים שהם אולי יותר טובים. הרשת מאפשרת כיום (למי שמוכן להתאמץ ולשנות הרגלים) לבחור ביתר קלות ונגישות סל תכנים, מפה תרבותית משלו.
    אני אחדד את זה: המרכז הפך מחיצוני לפנימי. המרכז הוא הגולש, האוסף אליו תכנים, הוא יוצר את המרכז שלו. לא כמו שפעם הוא היה צריך לגשת למספר מועט של תכנים חיצוניים. אולי הסבר לא כ"כ מוצלח, אני אנסה בעתיד להרחיב ולנסח טוב יותר את הרעיון הזה.

    די, אני עייף. לילה טוב.

  5. "ציבורי", לעניין זה, הוא בעל תפקיד שנושא באחריות. נהג רכב פרטי נושא באחריות לעצמו, אולי לשלושה-ארבעה שנוסעים עימו, ולמי שעלול להיפגע מנסיעתו (הולכי רגל, מכוניות אחרות וכו'). נהג רכב ציבורי, אוטובוס למשל, אחראי לכל אלה, ולעוד 100 נוסעים. סביר להניח שהוא ישקול פעמיים כל פעולה שהוא נוקט. אני משווה את נהג הרכב הפרטי לעיתונאי אינטרנט עצמאי, ואת נהג האוטובוס לעיתונאי בעיתון נייר/עיתונאי באתר אינטרנט ממוסד (כלומר שהעיתונאי אינו פועל לבד).

    בוא נבדיל: הטיעון של dh נכון – הרשת היא מקור מידע מצויין ומקיף – למי שיש זמן לאתר את כל המידע. גם העולם שאינו מקוון עתיר במידע – למי שיש זמן ושטיח קסמים שמוביל אותו ממקום למקום בגלובוס. אין הבדל בין מטרתו של אתר חדשות באינטרנט לעיתון חדשותי – שניהם מאפשרים לך להתעדכן, כל אחד לפי לוח הזמנים שלו, בהתרחשויות שהיית אולי נחשף אליהם בעצמך, לו היה לך זמן בלתי מוגבל.

    עיתונאי מרכז עבורך חדשות. הוא לא ממציא אותן (אלא אם הוא ג'ייסון בלייר). לכן אני גם לא מבין מה פשר העליהום על ציטוט ההודעות לעיתונות – נכון שיש עיתונאים שמרחיבים בנושא נשוא ההודעה, כיוון שהם מעוניינים להבהיר לקורא שאצלם, בניגוד למתחריהם, הוא יקבל ערך מוסף. אבל לצטט את מקור ההודעה לעיתונות (כלומר את שם איש יחסי הציבור והמשרד)? יחסי הציבור הם כלי תעבורה של מידע לעיתונאי. היחס אליהם צריך להיות כיחס למקורות אחרים של הכתב: תדרוכים בטחוניים, שלא לייחוס, למשל. העיתונאי מתודרך במידע שאמור לשמש אותו לעבודתו – לפי העניין המתדרך הוא אלוף בצה"ל או איש יחסי ציבור. בדיוק כשם שאותו אלוף מעביר את המידע המתאים לו לתדמיתו, כך גם איש יחסי הציבור. אם העיתונאי חושד שהמידע מסולף, הוא צריך לבדוק אותו. תסכים איתי שלא כל פריט מידע ראוי שייבדק (האם ממש מעניין אותך שסוכנות דוגמנות מסויימת מייצגת 30 דוגמניות או 31?).

    אם בכלל, הנוהג האינטרנטי לרוץ לעבר הפרסום (הרי מדובר, כולם אומרים, ב"זמן אינטרנט") הוביל לכך שכמות גדולה יותר של הודעות לעיתונות עולות כלשונן, ללא בדיקה, לאתר. במקרה הזה, שוב (לא בכל המקרים, אמנם) יש עדיפות ל"איטיות" שבה עובד העיתון הכתוב.

    לעניין "כתב X" או "מערכת X" שהזכרת – יש כמה הסברים: 1. הכתב הרלוונטי אינו זמין, ולכן כתב אחר מטפל בידיעה. לו היה שמו של הכתב האחר מופיע, ייתכן והקורא היה שואל את עצמו לאן נעלם הכתב הקבוע. כמו כן, שמו של הכתב הקבוע מופיע לא רק כאמצעי פרסום עצמי, אלא בכדי להבהיר לקורא הנתקל במידע שראוי להביאו לפרסום אל מי לפנות בעיתון.
    2. תרגום של ידיעה מסוכנות ידיעות – במקרה זה הזרמים נחלקים למתן קרדיט לסוכנות, או שימוש בקרדיט הגנרי לעיל.
    3. העתקה מכלי תקשורת אחר. אין מה להרחיב, כמובן. זו דוגמא לעצלנות וחפיפניקיות, שנמצאת בכל המדיומים (נייר ורשת)

  6. 1. קודם כל, מבחינת זמנים, פשוט העיתונות הממוסדת הייתה קודם, ולכן יש לה סדרי עבודה ומוניטין, אותם היא מעבירה (בהצלחה כזו או אחרת) לאינטרנט, לכן יש לה יתרון על העיתונות המקוונת-עצמאית. בוא ניתן לזה זמן, כי אנחנו רק בהתחלה.
    אחד מהדברים שהתעלמו מהם גופים ותיקים מתחום ה-OFF LINE בקשר לרשת, הוא שהרשת היא לא רק הזדמנות להגיע לקהל רב יותר, אלא גם שעומדים מולם כעת יותר מתחרים.

    2. בגלל שהעיתונאי העצמי פחות ממוסד, ואין לו גב של ייעוץ משפטי או סתם אחריות אישית – הוא מעמיד עצמו בסיכונים גדולים יותר הנובעים מחוסר ריסון עצמי. זה הסיכון שלו. וכאמור, כל אחד יבחר את מקור התכנים המתאים לו.

    3. או, כאן יש לנו חילוקי דעות מהותיים.
    תגיד, אתה חושב שמאז שהתחילה העיתונות היו יחצ"נים ודוברים שיעטפו את העיתונאים ויאכילו אותם בכפית, כחיות מחמד, את המידע *שהם* רוצים שהעיתונאים יקבלו ויפרסמו? אתה חושב שאתה מקבל מהם רק את האמת? את כל האמת?

    אכן, מצד אחד הם עושים את עבודת העיתונאי קלה (ולמעשה הופכים אותו יותר לעורך תכנים הנדחפים אליו, מאשר עיתונאי) אך מצד שני הם עוטפים אותו בעטיפת מידע שהוא לא בדק ולא מכיר (ואני מדבר על דברים מהותיים יותר מדוגמנות). העיתונאות מפספסת כך את הדברים החשובים יותר, אלה לשמם היא קמה. העיתונאות הופכת למעשה ללוח הודעות לציבור, איפה הערך המוסף של העיתונאי? את הסקופ של YNET אודות הבסיס הפרוץ מישהו היה שולח להם דרך דובר צה"ל? שחיתות בארגון X תגיע בפקס עם לוגו הארגון?

    הדבר שאני הכי אוהב הוא המעגל שאני-עוד-צריך-למצוא-לו-שם: יושב איש יחסי-ציבור ומכין הודעה לעיתונות עבור לקוח שלו, מעביר לעיתונות, העיתונות מפרסמת (תוך העתקה מלאה או עריכה קלה), היחצ"ן משתמש בפרסום בעיתון לצורך פרסומי הלקוח – בהם הוא משתמש בתדמית העיתון בשיטת "הנה, העיתונות אמרה שאנחנו כאלה נחמדים". תרגיל יפה, הרבה מחיאות כפיים. העיתונות משמשת במקרה זה כמכבסת תדמית.

    4. מאיפה הבאת את ההסברים האלו לגבי השמות הכלליים במקום שמות כתבים?
    א. סצנה בתור לקופת חולים. X קורא עיתון ו-Y מציץ מעבר לכתפו וקורא לו את העיתון. Y: וואלה, ראית? "כתבי "שם העיתון""? איפה נעלם הכתב ישראל ישראלי? תמיד הוא כותב בריבוע התחתון משמאל בעמוד 5 של מדור הכלכלה? X: אולי הוא חולה או בחופשה.
    תגיד לי, אתה חושב שלמעט טורים של דעה, שהם לרוב מתפרסמים במיקום וזמן קבועים, מישהו שם לב או אכפת לו מי הכתב? מישהו עוקב?
    יש ידיעה? מישהו כתב אותה (או כמה כתבים)?- נא לחתום. זוכר, דיברנו, אחריות?
    ב. מי שרוצה להעביר ידיעה לעיתון ימצא את הדרך, והיא תהיה יותר קלה אם הוא תמיד ימצא שם שיראה לו מוכר במקום "כתבי שם העיתון". ממילא, לפחות ב-YNET, אין דואל ישיר לכתב, אלא לכתובת של מערכת ברמת המדור (שלעתים מייצגת קבוצת דיוור למספר כתבים בו-זמנית).
    ג. זה לא עקבי, לעתים נותנים קרדיט לסוכנות הידיעות ולעתים לא. למה? אי אפשר תמיד לתת קרדיט לסוכנות? מה הסיבה?

  7. 3. לא כתבתי שכל עבודתו של העיתונאי מתבססת על הודעות לעיתונות. המון מידע מגיע מהציבור. לכן, אגב, הציבור צריך לדעת איזה כתב מטפל באיזה נושא. אני מדגיש שוב את המשפט "אם העיתונאי חושד שהמידע מסולף, הוא צריך לבדוק אותו". אם נערך טקס רשמי וכבוד השר אמר כך וכך, יהיו כאלה שיסתפקו בהבאת דבריו כפי שהעבירו אליהם הדוברים, ויהיו כאלה שיגיעו באופן פיזי לטקס בכדי לשאול שאלות. זה הערך המוסף של העיתונאי, אבל גם לעיתונאי אין את כל הזמן שבעולם להיות בכל המקומות בו זמנית. לכן הוא צריך להחליט מה מספיק חשוב בכדי שהוא יביא לך את הערך המוסף שאתה רוצה. לכן, אגב, הוקמה עיתונות הנישה: מגזין המתמחה בתחום נישתי משקיע יותר מאמץ מעיתון יומי כללי. הקורא הוא זה שיחליט מהיכן הוא מקבל את המידע האמין עליו, בדיוק כמו, נכון, באינטרנט.

    לגבי ה"מעגל": נו, באמת. תסכים איתי שידיעה על פתיחת מרכז פיתוח בנגב, שיעסיק עוד 200 עובדים, מצדיקה פרסום בעיתון, למען יראו המובטלים שיש היכן לעבוד. לא הכל נועד (רק) לפרסום עצמי.

    4. הייתי איזה דקה וחצי בעיתונות, ואני קורא בערך מגיל 3. אם קוראים מספיק זמן, שמים לב לדברים. הכל מבוסס על עובדות, לא על אנשים שקוראים עיתון בקופת חולים. רק לעניין ג. – תלוי: יש הסכמי סינדיקציה שונים לגבי מתן הקרדיט. מלבד זאת, האנשים האחראים על הטיפול בתכנים המתקבלים בסינדיקציה מתחלפים, ולכן המגמות משתנות. לא רק לאתרים מותר לשנות את שיטת העריכה שלהם.

  8. 1. לא כל העבודה, אבל ממה שאני מכיר, כקורא – הרבה מאוד תוכן הוא יחצ"ני.
    זה בדיוק מה שאני חושב שצריך להיות: הפרדה מוחלטת וברורה בין מה שמקורו בגורם רשמי חיצוני (יחצ"ן ודובר, למשל) ולבטח אם הוא לא נבדק לבין מה שנעשתה בו עבודה עיתונאית. המצב היום הוא שהעיתונאים חותמים (כאשר הם חותמים) על הרוב. הערבוב בין פרסום ויחצ"נות לבין עיתונאות הוא לב הבעיה.
    טוב שיש עיתוני נישה, אבל הבעיה היא שהגענו למה שקורה היום, שהעיתונאות הרגילה היא יותר לוח מודעות יחצ"ני מאשר "כלב השמירה של הדמוקרטיה" או משהו קרוב לזה. העיתונות אמורה להעלות לפני השטח את הדברים שאינם ברורים וגלויים.
    הקוראים מקבלים מוצר שהופך מדולל יותר ויותר מבחינת תכנים ראויים, כאלו שהושקעה בהם עבודה עיתונאית. הוא מהול.

    2. "המעגל" עובד ככה בדיוק, באמת. אם חשוב שידעו דברים אז תעשה כמו "מחלקה ראשונה": תקים מדור הודעות לעיתונות, כולל שם מוסר הידיעה. למה עיתונאי צריך לחתום על זה?

    3. אין לי ספק ברקע העיתונאי שלך, ועם כל הכבוד לו – אני לא חושב שהסיבות שנתת הן לעניין, אפילו אם במערכות חושבים כך. אם הכתב לא זמין – יחתום מי שכתב את הכתבה במקומו, לא הגיוני?
    אני לא מוצא שום סיבה, ואשמח אם אתה תמצא – שכתבה תפורסם באופן אנונימי (מכל סוג שהוזכר, כולל פסבדון).

  9. תוכן יח"צני וסגנון יח"צני הם שני דברים שונים. ברור שהעתקה כלשונה של הודעה לעיתונות משמרת את הסגנון היח"צני – אבל אתה טוען שכל הסתמכות על משרד יח"צ היא שיתוף פעולה עם היח"צנים. זה רחוק מהאמת.

    קח למשל ידיעה על חברה חדשה שמקים איש העסקים ישראל. תפקיד העיתונות (חוץ מלחשוף שחיתויות יש לה עוד תפקידים) הוא בין היתר לדווח לציבור על עובדות. לכן תפורסם הידיעה תחת הכותרת "ישראל מקים חברה חדשה". אין פה שום דבר יח"צני – מדובר במידע שלציבור (לפחות הציבור הקורא את מדור הכלכלה) יש עניין בו.

    לצורך העניין, לא משנה מה מקור הידיעה – ואם שלח אותה יח"צן, האם היא אוטומטית לא נכונה או לא ראויה לפרסום?

    השאיפה היא בדרך כלל לגלות ולפרסם את המידע עוד לפני שהיח"צן העביר אותו, ואז נקבל סקופ. אבל שים לב – הסקופ על החברה החדשה של ישראל יתפרסם בדרך כלל בהבלטה גדולה יותר מאשר היתה זוכה לה ידיעה שגרתית שהגיעה ממשרד יחסי הציבור הרלוונטי. מה זה אומר? שככל שעקפנו את היח"צן, יש יותר סיכוי שידיעה בינונית על חברה חדשה תקבל הבלטה יותר ממה שראוי לה באמת (הפעם מדובר ביח"צ של העיתון לעצמו). וזה קורה באינטרנט (או במהדורות און-ליין של העיתונים) בדיוק באותה מידה כמו בעיתונות הדפוס.

    מתי ידיעה תהיה יח"צנית בתוכנה? אם היא תתעלם מפרטים מביכים לגבי מושא הידיעה, למשל מהעובדה שישראל הקים בעבר 2 חברות כושלות באותו תחום וסגר אותן. את זה משרד יחסי הציבור ודאי לא יציין, וזה תפקיד העיתונאי לדעת/למצוא את הפרטים האלה ולפרסם אותם כך שהציבור יקבל תמונה מלאה ולא שיר הלל לאותו ישראל.

    עוד משהו על תפקיד העיתונות -ידיעה במוסף הבידור והתרבות על הופעה חדשה של ארקדי דוכין, האם היא יח"צנות או שירות מידע לציבור? ידיעה כזו יכולה להתפרסם בפני עצמה, או תוך ציון הסכסוך של דוכין עם חברת התקליטים שלו (אני לא מצויה בפרטים), ואז היא תהיה פחות "שירות מידע" ויותר "תמונה שלמה". יכול להיות ששתי הידיעות גם יחד יגיעו ממשרד יחסי הציבור של דוכין, האם על העיתונאי להתעקש לא לפרסם אותן? לא ברור לי למה.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *